ועידת החוקה (ארצות הברית)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף ועידת פילדלפיה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מעמד החתימה על חוקת ארצות הברית (ציור של האוורד צ'נדלר כריסטי)
ג'יימס מדיסון, מהאישים המשפיעים ביותר על החוקה והנשיא הרביעי של ארצות הברית
ג'ורג' וושינגטון - הנשיא הראשון של ארצות הברית ונשיא ועידת החוקה
בנג'מין פרנקלין - חתם על החוקה אף על פי שלא הסכים עם כל פרטיה

ועידת החוקה של ארצות הברית (באנגלית: Constitutional Convention), הידועה גם בשם ועידת פילדלפיה (Philadelphia Convention), היא ועידה שנתכנסה בשנת 1787 בין התאריכים 25 במאי ו-17 בספטמבר בעיר פילדלפיה במדינת פנסילבניה על מנת למצוא פתרון למדיניות האיחוד של הקונפדרציה שנתפוגגה בשנים שלאחר מלחמת העצמאות האמריקנית. עם זאת רבים ממשתתפי הוועידה פעלו על מנת להקים ממשלה לאומית. בראש הוועידה ישב ג'ורג' וושינגטון, לימים נשיאה הראשון של ארצות הברית, בסיומה של הוועידה נכתבה חוקת ארצות הברית, אחד המסמכים המכוננים בהיסטוריה של ארצות הברית.

רקע היסטורי

תקנון הקונפדרציה שנחתם בנובמבר 1781 בין שלוש עשרה המושבות באמריקה, נועד מלכתחילה לאיחוד לצורך ייעול המאבק בכתר הבריטי. אולם, עם סיום המלחמה, תקנון זה נתגלה כ"חסר שיניים" והחל להיווצר פיצול בין המדינות. בסיום המלחמה ובעיקר לאחר חוזה פריז ב-1783, גופי השלטון של הקונפדרציה נתרוקנו כמעט לגמרי.

השנים שלאחר מלחמת העצמאות היו שנים קשות ורצופות בבעיות. ראשית, התגלו מחלוקות בין מדינות, כגון קונטיקט ופנסילבניה, לגבי טריטוריות מערביות שהשתרעו עד נהר המיסיסיפי, דבר שהביא לעימותים אלימים והפריע לפיתוח הטריטוריות המערביות. בנוסף, מדינות מסוימות החילו מיסים על מוצרים שיובאו על ידי סוחרים ממדינות אחרות. מדינות כגון ניו ג'רזי וצפון קרוליינה שלא היו להן נמלים מפותחים משלהן מצאו את עצמן תלויות במדינות שכנות. בנוסף לכל זה, החוב הלאומי הלך וגדל, ההכנסות של הממשל המרכזי היו קטנות, והמדינות לא שעו לצורך לתרום לאוצר הלאומי. בגבולות, התגלה סכסוך עם הכוחות הספרדים שמנעו מעבר של ספינות אמריקאיות במיסיסיפי וטענו לזכותם על טריטוריות שהוכרזו כאמריקאיות בהסכם פריז. הן ספרד והן בריטניה עודדו שבטים אינדיאנים בצפון מזרח היבשת לפשוט על יישובי ספר. בצפון, הכוחות הבריטיים סירבו לפנות שתי מצודות שחלשו על אזורים הסמוכים לימות הגדולות. לבסוף, המדינות עצמן החלו להיקלע למשבר כלכלי שהוביל לירידה בערך המטבע ולמחסור בזהב וכסף, ששימשו למסחר עם מדינות אחרות.[1]

בעיות אלה הובילו לכינונה של ועידת אנאפוליס בספטמבר 1786, באנאפוליס שבמרילנד. הוועידה, שהייתה אמורה לפתור את הבעיות של הממשל הפדרלי, נכשלה. ארבע מהמדינות החרימו את הוועידה מחשש שהסכמות שיושגו בה יחלישו את עצמאותן, ארבע שלחו נציגים שלא הצליחו להגיע בזמן לוועידה, ורק שלוש מדינות (ניו ג'רזי, וירג'יניה ודלאוור) שלחו נציגות מלאה. גיבור מלחמת העצמאות, ג'ורג' וושינגטון, בלט בהיעדרו. ההישג המרכזי של הנציגים שנכחו בוועידה – הבולטים ביניהם היו ג'יימס מדיסון ואלכסנדר המילטון – הייתה הקריאה לקונגרס לכנס ועידה במאי 1787 בפילדלפיה.

הקריאה שיצאה מוועידת אנאפוליס התקבלה תחילה באדישות, אולם אדישות זו התחלפה בתחושת בהילות כאשר החלו התפרעויות באזורים שונים. הבולט מבין מקרים אלו היה מרד שייז במדינת מסצ'וסטס. מהומות אלו עודדו את מנהיגי המדינות לפעול למען חיזוק מנגנוני השלטון הפדרלי.

ב-21 בפברואר 1787, הקונגרס קיבל החלטה לפעול על פי ההמלצה של ועידת אנאפוליס ולקיים ועידה ביום שני השני של חודש מאי. ההחלטה קבעה שהנציגים בוועידה ימונו על ידי המדינות. עוד היא קבעה שמטרתה היחידה היא שינוי תקנון הקונפדרציה, ושעל הנציגים יהיה לדווח לקונגרס ולבתי המחוקקים של המדינות על המלצותיהם לשינויים, אשר - אם יאושרו על ידי המדינות - יהיו לחוקה פדרלית המתאימה לצרכי הממשל ולשימור האיחוד.[2]

חברי המשלחות

נציגי המדינות מנו 55 איש כאשר רבים מהם נחשבים ל"אבות המייסדים" של האומה האמריקנית. כמו כן ניתן לומר כי כולם היו מהאליטה של החברה באמריקה, גברים, לבנים, בעלי עמדה, יוקרה והשפעה במדינותיהם. הגיל הממוצע של הנציגים היה 41, ורבים מהם היו צעירים למדי - הנציג המבוגר ביותר היה בנג'מין פרנקלין (בן 81), והצעיר ביותר היה ג'ונתן דייטון (בן 26). כמעט כל הנציגים הגיעו מאזורי החוף המיושבים של מדינותיהם. כמחצית מהנציגים היו עורכי דין בהכשרתם (ומתוך אלה, חצי הסתמכו על עריכת דין לפרנסתם). עוד רבע מהם היו בעלים של מטעים או חוות גדולות. 42 מתוך ה-55 היו חברי קונגרס בהווה או בעבר. בלט בחסרונו מחבר הכרזת העצמאות של ארצות הברית, תומאס ג'פרסון, ששימש בתקופה זו כשגריר בצרפת המלוכנית.

ההצלחה של הוועידה נזקפת לפעמים להצלחה של הנציגים להתעלות מעבר השיקולים הצרים שלהם ושל המדינות מהן הם באו לטובת האומה כולה. עם זאת, נראה שחלק מההצלחה קשורה בבחירה של הנציגים. מרבית המנהיגים והפוליטיקאים שהיו מרוצים מהמצב כפי שהוא (ג'ורג' קלינטון לדוגמה) בחרו לא להשתתף בוועדה מתוך חוסר רצון לתרום לה; מנגד, אלה שהאמינו יותר ברעיון של ממשל מרכזי ניצלו את ההזדמנות להופיע כנציגים בוועדה.

רוד איילנד היא המדינה היחידה שכלל לא שלחה נציגים לוועידה. ההנהגה ברוד איילנד, שהייתה המדינה הקטנה ביותר, חששה שהמהלך ייפגע באופן מכריע בעצמאותן של המדינות, ובמיוחד באלה של המדינות הקטנות.

  1. ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 1.13 1.14 1.15 נציג שלא חתם על חוקת ארצות הברית.

הדיונים

בהחלטת הקונגרס על קיום הוועידה נקבע כי היא תחל ב-14 במאי 1787. אולם, על מנת לפתוח בדיונים היה צורך במינימום של נציגויות משבע מדינות לפחות. קוורום זה הושג ב-25 במאי, התאריך בו נפתחו רשמית דיוני הוועדה. ביום הראשון לוועידה ג'ורג' וושינגטון נבחר פה אחד לנשיאהּ. ויליאם ג'קסון נבחר למזכיר הוועידה, והוא ניהל את רישומיה. עוד הוחלט ביום הראשון שלכל מדינה יהיה קול אחד בהצבעה על החלטות הוועידה. ב-28 במאי הוועידה קיבלה החלטות פרוצדורליות נוספות, שחלקן היו קריטיות להצלחת הוועידה. נקבע כי כל הדיונים יהיו סודיים ונאסר על מתן מידע על הדיונים לאנשים שאינם נוכחים בוועידה. כלל זה איפשר לצירים בוועידה לדבר בחופשיות ומנע ממתנגדים את האפשרות ליצור דיון ציבורי ולגייס ביקורת ציבורית. עוד הוחלט שדרושה בקשתו של נציג אחד בלבד על מנת לפתוח מחדש נושאים שכבר הוחלטו.

תוכנית וירג'יניה (The Virginia Plan)

דף הפתיחה של תוכנית וירג'יניה

תוכנית שנתוותה על ידי ג'יימס מדיסון, שהיה הנציג הבכיר ביותר של מדינת ווירג'יניה לאחר שג'ורג' וושינגטון מונה לנשיא הוועידה. התוכנית הוצגה ב-29 במאי 1787 על ידי מושל וירג'יניה, אדמונד רנדולף. עיקרי התוכנית:

  • הקמת רשות מחוקקת לאומית (National Legislature) שהמדינות יהיו מיוצגות בה באופן פרופורציונלי על פי גודל האוכלוסייה;
  • הרשות המחוקקת תהיה מורכבת משני בתי חקיקה - הבית התחתון ייבחר בבחירה ישירה של האזרחים, ואילו העליון ייבחר על ידי הנציגים בבית הנמוך מתוך רשימה של מועמדים שיוצעו על ידי בתי המחוקקים במדינות;
  • רשות זו תחוקק חוקים אשר אינם בסמכות החקיקה של המדינות, יהיה לה הסמכות לבטל חוקים המנוגדים לתקנון הפדרלי, וכן הסמכות להורות על שימוש בכוח כנגד מדינות פורקות עול;
  • סמכות הביצוע תהיה בידי ראש הרשות המבצעת (National Executive) שיבחר על ידי הרשות המחוקקת;
  • סמכות השיפוט תהיה בידי רשות שיפוטית לאומית (National Judiciary) שתיבחר אף היא בידי הרשות המחוקקת;
  • מועצת ביקורת (Council of Revision) תורכב מראש הרשות המבצעת ומנציגים של הרשות השיפוטית, ותפקידה יהיה לבדוק, ובהתאם לצורך לפסול, חוקים לאומיים ומדינתיים לפני היכנסם לתוקף;

התגובות לתוכנית וירג'יניה היו מתונות ממה שניתן היה לצפות.[3] ההחלטה המעשית של הצירים לאחר הצגת התוכנית הייתה הקמה של "הועדה של הכלל" (Committee of the Whole). למעשה הוועדה של הכלל, שהתכנסה בין ה-30 במאי ל-19 ביוני, הייתה אותה ועידה בשינוי שם. אולם, תחת הוועידה של הכלל הצירים יכלו לנהוג בפחות רשמיות. בנוסף, נשיא הוועדה של הכלל היה נתניאל גורהם ולא ג'ורג' וושינגטון.

בין ה-30 במאי ל-13 ביוני הצירים בוועדה של הכלל עברו, סעיף אחר סעיף, על הפרטים של תוכנית וירג'יניה. התוכנית התקבלה ברובה למעט מספר שינויים. בדיונים החל להתבהר אופיו של מוסד הנשיאות האמריקאי. בין השאר, הוגדר כי כוחה של הרשות המבצעת יהיה נתון בידיו של אדם אחד, אשר ייבחר על ידי המחוקקים לתקופה של שבע שנים, ואשר יהיה בכוחו להטיל וטו על חקיקה של בית הנבחרים. נקבע שיהיו דרושים שני שלישים מקולות הנבחרים כדי לבטל וטו נשיאותי. עוד נקבע שיהיה בית משפט עליון יחיד (Supreme Tribunal בלשון הוועידה) ובתי משפט נמוכים יותר על פי החלטת המחוקקים. שינוי מהותי נוסף בדיונים היה באופן הבחירה של הבית הגבוה. בתוכנית המקורית חברי הבית הגבוה היו אמורים להיבחר על ידי חברי הבית הנמוך. בדיונים נקבע כי הם ייבחרו על ידי בתי המחוקקים של המדינות עצמן לתקופה של שבע שנים.

תוכנית ניו ג'רזי (The New Jersey Plan)

המחלוקת העיקרית לגבי תוכנית וירג'יניה נגעה לאופן בו ייקבע מספר הנציגים של כל אחת מהמדינות בבתי המחוקקים. המדינות הקטנות חששו שקולן ייבלע בין נציגי המדינות הגדולות יותר (וירג'יניה, מסצ'וסטס, פנסילבניה, ג'ורג'יה, צפון קרוליינה ודרום קרוליינה). רוג'ר שרמן שייצג את קונטיקט ניסה להציע פשרה לפיה בבית התחתון מספר הנציגים יהיה פרופורציונלי לגודל האוכלוסייה, ובבית העליון לכל מדינה יהיה קול אחד. הפשרה הזו לא התקבלה בתחילה, אף שבסופו של דבר הייתה לה השפעה על החלטות מאוחרות יותר. במקום פשרה, נציגה של ניו ג'רזי, ויליאם פטרסון, הציע ב-15 ביוני 1787 תוכנית חלופית שתתן כוח רב יותר למדינות הקטנות. עיקרי התוכנית הם:

  • הקמת רשות מחוקקת פדרלית (Federal Congress) בעלת בית מחוקקים יחיד כאשר לכל מדינה יהיה קול אחד בלבד;
  • סמכות הקונגרס תהיה פיקוח על סחר חוץ ומסחר בין המדינות (Interstate Commerce); סמכות לגביית מיסים על ידי היטלי יבוא, מיסוי על מסמכים רשמיים ודואר; כמו כן בידיה הסמכות לגבות מיסים באופן ישיר מאזרחי מדינה שלא שילמה את מכסת המיסים שלה לאוצר הלאומי;
  • סמכות הביצוע תהיה בידי רשות המבצעת (Federal Executive) בת מספר חברים שיבחרו על ידי הרשות המחוקקת;
  • סמכות השיפוט תהיה בידי רשות שיפוטית פדרלית (Federal Judiciary) שתמונה בידי הרשות המבצעת;
  • חוקי הרשות המחוקקת הפדרלית וההסכמים הבינלאומיים יוכרו כ"חוק עליון" בכל מדינות הברית. בידי הרשות המבצעת הסמכות לגייס מדינות אחרות לצורך ציות לחוקים אלה.

תוכניתו של המילטון (Hamilton's Plan)

אלכסנדר המילטון

תוכנית זו של נציג מדינת ניו יורק, אלכסנדר המילטון, הוצעה ב-18 ביוני 1787 והייתה תוכנית בעלת אופי בריטי, בעלת שלטון ריכוזי חזק. בתוכנית זו שאף המילטון לאיחודן של כל המדינות. הרשות המחוקקת תהיה מורכבת משני בתים. הבית התחתון נבחר ישירות על ידי העם לתקופת כהונה של 3 שנים, הבית העליון ימונה על ידי נציגי העם וישרתו לכל ימי חייהם. הרשות המבצעת תהיה בידי אדם אחד שימונה לכל ימי חייו. כמו כן ראש הרשות המבצעת יהיה בעל סמכות להטלת וטו על חקיקה בקונגרס ועל חקיקה במדינות עצמן.

המילטון הציג את תוכניתו בנאום שארך בין 4 ל-6 שעות. ההצעה שלו נדחתה על הסף על ידי נציגי המדינות, אולם מספר אלמנטים הכלולים בה, כגון הזכות של הנשיא לנהל משא ומתן על אמנות בינלאומיות וזכותו להעניק חנינה התקבלו בסופו של דבר.

ב-19 ביוני נדחתה הצעת ניו ג'רזי ברוב של שבע נגד שלוש מדינות. הצעת וירג'יניה התקבלה על ידי הוועדה של הכלל עם השינויים שהוצעו בה, והדיונים הוחזרו לוועידת החוקה.

המשך הדיונים ופשרת קונטיקט (Connecticut Compromise)

לאחר ההצבעה בוועדה של הכלל, ועידת החוקה התכנסה שוב ב-20 ביוני תחת נשיא הוועידה, וושינגטון. עיקר העבודה של הנציגים היה מעבר על כל אחד מהסעיפים של ההצעה שהם ניסחו כחברי הוועדה של הכלל. חלק ניכר מהסעיפים שונו בדיונים. בין השאר נקבע שחברי הבית העליון ייבחרו לתקופה של שש שנים וששליש מהצירים בבית זה יעמדו לבחירה כל שנתיים. נקבע גם שחברי הבית התחתון ייבחרו לתקופה של שנתיים. עוד נקבע, בניגוד להצעת וירג'יניה המקורית, כי לבתי המחוקקים הפדרליים לא תהיה סמכות להטיל וטו על החלטות של בתי המחוקקים של המדינות.

המחלוקת העיקרית המשיכה להיות סביב האופן בו ייקבעו מספר הנציגים בבתי המחוקקים. ב-5 ביולי תת-ועדה מיוחדת שעסקה בעניין הציעה שבבית העליון הייצוג יהיה שוויוני ובבית התחתון הייצוג יהיה לפי גודל האוכלוסייה. המדינות הגדולות חששו שחברי המדינות הקטנות ינצלו את יכולתן להעביר כספים (שיגיעו ברובם ממדינות גדולות) לצורכיהן. הוועדה המיוחדת הציעה שרק לבית התחתון, שבו הייצוג הוא יחסי, תהיה סמכות לעסוק בחקיקה הקשורה בחלוקה של כספים. ב-16 ביולי הוועידה אישרה את העקרונות שהציעה תת-הוועדה. הפשרה הזו מכונה פשרת קונטיקט או הפשרה הגדולה כיוון שההוגה שלה היה רוג'ר שרמן מקונטיקט. לפי הפשרה הזו חברי הבית העליון היו אמורים לייצג את ההחלטות שהתקבלו במדינות עצמן. ההחלטה הזו שונתה כאשר נקבע, שבוע מאוחר יותר, שבבית העליון יהיו שני נציגים מכל מדינה ושכל אחד מהנציגים האלה יהיה חופשי להצביע על פי מצפונו.

המחלוקת לגבי חלוקת הנציגים נגעה גם לאופן בו ייקבע גודל האוכלוסייה של כל מדינה. מדינות הדרום, שהיו בהן הרבה עבדים רצו שהעבדים ייחשבו לצורך קביעת גודל האוכלוסייה, זאת על מנת שהייצוג שלהם יהיה גדול יותר. מדינות הצפון רצו שאזרחים לבנים בלבד ייחשבו בקביעת גודל האוכלוסייה, זאת כדי שהנציגות של מדינות הדרום תהיה קטנה יותר, ולא תסתמך על כמות העבדים, שממילא אינם אזרחים ואינם מיוצגים. הפשרה שהושגה היא פשרת שלוש החמישיות לפיה כל עבד ייחשב לשלוש חמישיות תושב בספירת האוכלוסייה.[4] את ההצעה חיברו רוג'ר שרמן וג'יימס וילסון. הוועידה קבעה גם שייבוא של עבדים יוכל להימשך עשרים שנים נוספות ושקיימת חובה להחזיר עבד נמלט לבעליו.

אף על פי שהפשרות שהושגו הצליחו למתן במידת מה את המחלוקות, המחלוקות בין המדינות הגדולות למדינות הקטנות, ובין מדינות הצפון למדינות הדרום לא נעלמו כליל והמשיכו להשפיע על עבודת הוועידה. בנוסף, היו גם נציגים מעטים שהגיעו לוועידה מתוך רצון למנוע ככל האפשר את ריכוז הממשל. שני נציגים מניו יורק, רוברט ייטס וג'ון לנסינג ג'וניור, עזבו ב-5 ביולי את הוועידה. במכתב משותף שכתבו למושל ניו יורק, ג'ורג' קלינטון (שהתנגד גם הוא לוועידה), שני הנציגים כתבו שהם נוכחו כי הם מתנגדים למרכוז השלטון ועל בסיס התנגדות זו הם מתנגדים לחוקה המתגבשת.[5] המילטון נותר הנציג היחיד של ניו יורק (ולעיתים גם הוא נעדר לענייניו העסקיים, כך שבחלק מההצבעות השתתפו רק 11 מדינות).

ועדת הפרטים (Committee of Detail)

ב-24 ביולי הוועידה החליטה על הקמת ועדת הפרטים שתפקידה היה לעבור על כל ההחלטות של הוועידה ולנסח על פיהן טיוטה של מסמך מסכם. ועדה זו נועדה עד ל-6 באוגוסט ובעת עבודתה שאר חברי הוועידה יצאו לפגרה. יושב ראש הוועדה היה ג'ון ראטלדג' מדרום קרוליינה. בנוסף אליו היו עוד ארבעה חברים בוועדה: נתניאל גורהם ממסצ'וסטס, אוליבר אלסוורת' מקונטיקט, ג'יימס וילסון מפנסילבניה, ואדמונד רנדולף מוירג'יניה. הבחירה בחמשת חברי הוועדה האלו נועדה שהאזורים הגאוגרפים השונים בארצות הברית יהיו מיוצגים. לכאורה, עבודתה של הוועדה הייתה טכנית, וכללה ניסוח של החלטות שכבר התקבלו, אבל באופן מעשי חבריה השתמשו בשיקול דעתם כדי לפרט בנושאים שלא היו מפורטים עד כה, והם אף ערכו שינויים בהחלטות שהתקבלו. עם זאת הם ניסו להימנע מחידושים שיעוררו מחלוקת.[6]

בפתח הוועדה, רנדולף הזהיר כי מתפקידם להכניס אך ורק עקרונות הכרחיים, זאת שמא תפקוד הממשל ייתקע עקב כך שהוראות שצריך לאפשר את התאמתן לזמנים ולאירועים נוסחו באופן שהופך אותן לקבועות ובלתי ניתנות לשינוי. רנדולף קבע גם שעל הוועדה להשתמש בשפה מדויקת ופשוטה, ולנסח סעיפים כלליים. אימרות אלה של רנדולף מוזכרות לעיתים קרובות כתמיכה בטיעונים של המצדדים ברעיון של "חוקה חיה" כקו מנחה לפרשנות של החוקה (ונגד המצדדים באוריגינליזם, הגישה לפיה יש לפרש לאור הכוונות של מנסחי החוקה).[7]

אחת התרומות של הוועדה היא במתן השמות למוסדות המרכזיים בשיטת הממשל האמריקאית. הוועדה כינתה את בית המחוקקים "קונגרס", את הבית העליון "סנאט", ואת הבית התחתון "בית הנבחרים" (House of Representatives). הוועדה כינתה את המחזיק בכוח הביצועי "נשיא", והחליפה את השם "טריבונל עליון" ב"בית המשפט העליון" (Supreme Court).[8]

התרומה היותר מהותית של הוועדה נגעה לפירוט סמכותן של כל אחת מהרשויות והתחומים בהן מותר להן לפעול. כך למשל, טיב כוחו של הקונגרס לא הוחלט בשלבים מוקדמים יותר והועדה החליפה את הניסוח הכללי שקבע כי תפקיד הקונגרס הוא לחוקק "למען האינטרסים הכלליים של האיחוד" בשמונה עשרה נקודות שפירטו את סמכויות הקונגרס. באופן דומה הוועדה פירטה גם את סמכויות הנשיא ובית המשפט העליון.

בנוגע ליחסים בין הממשל הפדרלי לבין המדינות, הוועדה הוסיפה מגבלות על הסמכויות הנתונות למדינות. למשל, היא קבעה שלמדינות אסור להטיל מיסים על ייבוא, לכרות בריתות עם מדינות אחרות, ולהדפיס כסף.

בנוסף, הוועדה אסרה על הקונגרס לאסור או להטיל מיסים על ייבוא של עבדים.[9]

המשך הדיונים והועדה לעניינים שנדחו (Committee of Postponed Matters)

ב-7 באוגוסט, לאחר שוועדת הפרטים סיימה את עבודתה, הוועידה התכנסה שוב כדי לדון בכל אחד מהסעיפים שהוצעו בטיוטה. המחלוקות העיקריות בשלב זה היו דומות למחלוקות שליוו את הוועדה מתחילת עבודתה. מצד אחד, המשיכה המחלוקת בין מדינות הצפון למדינות הדרום לגבי הסעיפים הקשורים בעבדות. מצד שני, המשיכה המחלוקת בין המדינות הגדולות למדינות הקטנות. המחלוקת בין הצפון לדרום עסקה בעיקר בהחלטה שעבדים ייחשבו לשלוש חמישיות תושב. חלק מנציגי הצפון התנגדו לכך בנימוק שמצב זה עשוי להוביל למרד עבדים שיחליש את האיחוד ויחייב את מדינות הצפון לספק כוח צבאי. בנוסף, הצירים לא הסכימו על השאלה האם בסמכות הקונגרס לאסור על ייבוא עבדים ולמסות ייבוא כזה. ב-22 באוגוסט הנציגים הקימו ועדה מיוחדת על מנת לגשר על המחלוקת הזו. כעבור יומיים, הוועדה הציעה להשאיר את עיקרון השלוש-חמישיות על כנו, לאסור על הקונגרס למנוע ייבוא של עבדים עד שנת 1800, ולאסור על מיסוי של יותר מעשרה דולר לעבד. תחת הלחץ של צ'ארלס פינקני מדרום קרוליינה, השנה בה ייגמר האיסור החוקתי שונתה ל-1808. הפשרה אושרה ב-25 באוגוסט ברוב של שבע תומכות - שלוש המדינות הצפוניות מניו אינגלנד, מרילנד, ושלוש מדינות הדרום - מול ארבע מתנגדות[10] (כיום בפרק הראשון של החוקה, חלק תשיעי, סעיף 1).[11]

הוויכוח בין המדינות הקטנות לגדולות עסק בעיקר בסמכויות הסנאט שבו הייצוג של כל מדינה הוא זהה, ללא התחשבות בגודל האוכלוסייה. המדינות הקטנות שאפו לחזק את הסנאט ואילו המדינות הגדולות שאפו להגביל אותו. ב-7 וה-8 בספטמבר הוועידה אישרה הצעות שנטו יותר לגישתן של המדינות הגדולות. הוועדה העבירה את הסמכות לחתום על אמנות בינלאומיות, הסמכות למנות שופטי בית משפט עליון, שופטים פדרליים, שרים, שגרירים וקונסולים לנשיא. אולם, הוועידה קבעה שהנשיא זקוק לאישור של שני שלישים מהסנאט כדי לאשר אמנות בינלאומיות ואישור ברוב רגיל של המינויים. ב-8 בספטמבר הוועידה אישרה גם כי הדחה של הנשיא (impeachment), תיעשה במקרים של בגידה, שוחד, או פשעים אחרים נגד ארצות הברית, על ידי בית הנבחרים, ותהיה זקוקה לאחר מכן לאישור הסנאט שיחליט האם להאשים או לזכות את הנשיא.

ההסכמה על נושאים אלה התאפשרה בזכות עבודתה של הוועדה לעניינים שנדחו, שפעלה בין ה-31 באוגוסט ל-8 בספטמבר. בוועדה כיהנו 11 נציגים שנטו לפשרה ולעמדות מתונות במהלך הדיונים שקדמו. הנציג הבולט ביותר בוועדה היה מדיסון, שגם ניסח את הצעות הפשרה של הוועדה. הוועדה המליצה גם את הליך הבחירה של הנשיא וסגן הנשיא על ידי חבר האלקטורים (רעיון שהוצע קודם לכן על ידי וילסון). בנוסף, הוועדה דנה גם בנושאים אחרים כמו יחסי הממשל עם השבטים האינדיאנים. אחד השינויים המשמעותיים שהוועדה הציעה הוא קיצור הקדנציה של הנשיא מתקופה של שבע שנים לתקופה של ארבע שנים.

בנושאים אחרים צירי הוועידה עשו שינויים ותוספות, חלקם משמעותיים, שעליהם הייתה הסכמה רחבה. כך למשל, הוכנסו תוספות הקשורות בזכויות אזרחיות ופוליטיות ושוויון אזרחי: הצירים אסרו על הקונגרס לחוקק חקיקה רטרואקטיבית, ועל חקיקה המאפשרת ענישה ללא משפט (bill of attainder); הם קבעו שלא יהיה כל מבחן דתי כתנאי קבלה לתפקיד ציבורי, ואסרו על הממשל להעניק תוארי אצולה כלשהם ולקבל מתנות. שינויים משמעותיים נוספים היו: במקום הניסוח שקבע כי לקונגרס תהיה הסמכות "לעשות מלחמה" (to make war) הצירים קבעו שתהיה לקונגרס הסמכות "להכריז על מלחמה"; קבעו כי לקונגרס קיימת הסמכות להפעיל מיליציות של מדינות; קבעו שחברי קונגרס חייבים להיות אזרחים ותושבים של המדינה שאותה הם מייצגים. הצירים גם שינו את הכללים שלפיהם ניתן יהיה לאשר את החוקה בהתהוות ואת אלה שלפיהם ניתן יהיה לשנות אותה בעתיד: לצורך אישור החוקה הנוכחית יהיה צורך באישורן של תשע מדינות; ניתן יהיה לערוך שינויים דרך הקמה של ועידה, אם שני שלישים מהמדינות יבקשו הקמה של ועידה כזו.

ועדת הסגנון ושינויים אחרונים

גוברנור מוריס נחשב למי שניסח את ההקדמה לחוקת ארצות הברית ולעיתים מכונה "איש העט של החוקה" בשל תרומתו לנוסח הסופי.

ב-8 בספטמבר הוועידה אישרה את ההצעות של הוועדה לעניינים שנדחו והחליטה על הקמת ועדת הסגנון (Committee of Style). לוועדה נבחרו חמישה נציגים: גוברנור מוריס, מדיסון, המילטון, ויליאם ג'ונסון ורופוס קינג. מתוך החמישה, גוברנור מוריס היה זה שעשה את מירב עבודת הניסוח, והנוסח הסופי של חוקת ארצות הברית מיוחס לו בדרך כלל.

על אף שהוועדה הייתה אמורה לעסוק בסגנון בלבד, חלק מהשינויים שנעשו במסגרתה היו מהותיים יותר. בנוסף, תוך כדי עבודת הוועדה הנציגים האחרים המשיכו לדון בשאלות חוקתיות מהותיות והחלטות שהם קיבלו אומצו לתוך הנוסח שהכינה ועדת הסגנון. כך למשל, הנציגים שינו (בעצת מדיסון) את האופן שבו ניתן לשנות החוקה (הפרק החמישי של החוקה), והאופן בו ניתן לעקוף וטו של נשיא (הרוב הדרוש לשם כך שונה משלושה רבעים בשני הבתים לשני שלישים).

ב-12 בספטמבר ועדת הסגנון הציגה בוועידה את הטיוטה של החוקה. מבחינה סגנונית החוקה שונתה מהותית ונוסף לה המבוא המפורסם שמתחיל במילים "We the People of the United States".

הטיוטה של החוקה זכתה לאהדה של רוב הנציגים, אולם נותרו ויכוחים מסוימים, בעיקר סביב הדרך בה ניתן יהיה לשנות את החוקה בעתיד. עד הצגת העותק הסופי של החוקה ב-17 בספטמבר ההליך הזה, שמתואר בפרק החמישי, שונה שוב באופן שממשלב את ההצעות של ועדת הפרטים ושל ועדת הסגנון.

סיכום הוועידה

העותק הסופי של החוקה הוצג לוועידה ב-17 בספטמבר. מבין 55 הנציגים שנשלחו לוועידה בתחילה 42 היו נוכחים בעת החתימה עליה, ו-39 מתוך אלה חתמו על החוקה. הנציגים שהיו נוכחים ולא חתמו על החוקה הם אלברידג' גרי ממסצ'וסטס, ואדמונד רנדולף וג'ורג' מייסון מווירג'יניה. שלושת הנציגים האלו נותרו האופוזיציה הבולטת ביותר לחוקה בימים האחרונים לניסוחה.

לא כל הנציגים שחתמו על החוקה היו לחלוטין שבעי רצון מהנוסח הסופי. סיכם זאת בנג'מין פרנקלין:[12]

"אני מודה שחלקים שונים של החוקה הזו אינם מוצאים חן בעיני עכשיו, אבל אולי אשלים עימם בעתיד; שכן למדתי מניסיון חיים ארוך שלעתים שיניתי דעות ועמדות שפעם חשבתין לצודקות, אך בגלל עובדות חדשות ושיקול דעת נוסף מצאתי שהן מוטעות. ככל שאני מזדקן יותר, כך גדלה נטייתי להטיל ספק בכושר השיפוט שלי ולהאזין ביתר תשומת לב של אחרים... ברוח דברים אלה, אדוני היושב ראש, אני מסכים לחוקה שלפנינו על אף כל מגרעותיה — אם אכן אלו מגרעות... מסופקני אם ועידה חוקתית אחרת תוכל לנסח חוקה טובה יותר מזו שלפנינו. שהרי כאשר אתה מכנס כמה אנשים יחדיו, באים לידי ביטוי לא רק תבונתם המקובצת, כי אם גם כל דעותיהם הקדומות, טעויות המחשבה, האינטרסים המקומיים, וההשקפות האנוכיות שלהם. האם ייתכן להפיק חוקה מושלמת מכנס שכזה? לפיכך אני משתומם שהחוקה שחיברנו כאן היא כל כך קרובה למדרגות השלמות; ובטוחני שאויבנו ישתוממו עוד יותר, הואיל והם מצפים שסופנו יהיה כסופם של בוני מגדל בבל, שאחדותנו תתפורר, ושכל מפגש בינינו תהיה לו מטרה אחת בלבד - לנעוץ סכין איש בגב רעהו. לפיכך, אדוני, אני מסכים לחוקה הזו מכיוון שאינני מצפה לחוקה טובה ממנה, ומכיוון שאינני בטוח שאין זו החוקה הטובה ביותר"

— בנג'מין פרנקלין

לאחר הוועידה

על מנת שהצעת החוקה שאישרה הוועידה תהפוך לחוקה בפועל של ארצות הברית היה צורך באשרורה (ratification) על ידי המדינות. ההליך שבו ניתן לאשרר את החוקה מפורט בפרק 7 של החוקה עצמה, כך שלמעשה הצירים בוועדה יכלו לקבוע את התנאים שבהם החוקה תתקבל. הצירים חששו שרוד איילנד ומדינות נוספות עשויות להתנגד לחוקה; לכן, הם קבעו שמספיק רוב של 9 מדינות מתוך ה-13. בנוסף, הצירים ציפו שחלק מהפוליטיקאים המכהנים יתנגדו לחוקה, ולכן הם קבעו שהחוקה תאושרר על ידי ועידות אשרור עצמאיות שייבחרו על ידי האזרחים בכל אחת מהמדינות.[13]

בעקבות הוועידה התקיים דיון ומאבק בין מתנגדי החוקה ותומכיה (פדריאליסטים ואנטי-פדריאליסטים). המדינה הראשונה שאשררה את החוקה הייתה דלאוור והמדינה התשיעית הייתה ניו המפשיר ב-21 ביוני 1788. בתאריך זה החוקה נכנסה רשמית לתוקף בתשע המדינות שאשררו אותה. המדינות שלא אשררו אותה בעת הזו היו וירג'יניה, ניו יורק, צפון קרוליינה ורוד איילנד. תמיכתן של ארבע המדינות האלה הושגה, בין השאר, על ידי ההבטחה לכינון שורה של תיקונים לחוקה שיבטיחו חירויות וזכויות בסיסיות ויגבילו את כוחו של הממשל המרכזי. התיקונים שהוצעו במהלך דיון זה הפכו ברובם למגילת הזכויות, שעשרת התיקונים הראשונים בה אושרו ב-15 בדצמבר 1791. ההבטחה להכנסת השינויים אפשרה את אשרור החוקה על ידי ארבע המדינות האחרות עוד קודם לכן. המדינה האחרונה (מבין 13 הראשונות) לאשרר את החוקה הייתה רוד איילנד ב-29 במאי 1790.

ראו גם

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטלים:
פורטל ארצות הברית
פורטל ההיסטוריה
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ועידת החוקה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Sidney M. Milkis and Michael Nelson, The American Presidency: Origins and Development 1776-2014, 7th edition, Sage (2016), pp. 6-8.
  2. ^ Report of Proceedings in Congress; February 21, 1787
  3. ^ Clinton Rossiter, 1787: The Grand Convention, (New York: Mentor Books 1968), pp. 171.
  4. ^ Gary P. Gershman, The Legislative Branch of Federal Government: People, Process, and Politics, 2008, 15.
  5. ^ New York's Delegates to the Constitutional Convention, National Archives and Records Administration,
  6. ^ Stewart, David. The Summer of 1787 (Simon and Schuster 2007). pp. 169
  7. ^ Records of the Federal Convention, Document 7, 4:37; Committee of Detail, IV.
  8. ^ Sidney M. Milkis and Michael Nelson, The American Presidency: Origins and Development 1776-2014, 7th edition, Sage (2016), pp. 18-19.
  9. ^ Sidney M. Milkis and Michael Nelson, The American Presidency: Origins and Development 1776-2014, 7th edition, Sage (2016), pp. 19.
  10. ^ Paul Finkelman, Slavery and the Founders: Race and Liberty in the Age of Jefferson, (Routledge 2014), pp.145.
  11. ^ Article I, Section 9, Clause 1
  12. ^ Speech of Benjamin Franklin, September 17 1787, reported in James Madison's Notes.
  13. ^ Gordon Lloyd, "Ratification of the Constitution: The Six Stages of Ratification", TeachingAmericanHistory.com, Ashbrook Center at Ashland University.


חוקת ארצות הברית
טרום החוקה אמנת המייפלאואר • הכרזת העצמאות • תקנון הקונפדרציה • ועידת החוקה • כתבי הפדרליסט
גוף החוקה מבוא • פרק 1 • פרק 2 • פרק 3 • פרק 4 • פרק 5 • פרק 6 • פרק 7 • החותמים על החוקה
תיקונים לחוקת ארצות הברית
מגילת הזכויות 1 • 2 • 3 • 4 • 5 • 6 • 7 • 8 • 9 • 10
תיקונים נוספים 11 • 12 • 13 • 14 • 15 • 16 • 17 • 18 • 19 • 20 • 21 • 22 • 23 • 24 • 25 • 26 • 27
תיקונים שלא אושרו תיקון קורווין • התיקון לשוויון זכויות
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29474427ועידת החוקה (ארצות הברית)

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ועידת_החוקה_(ארצות_הברית)&oldid=1806758"