ועדת זורע

ועדת זורע היא ועדת בירור שמונתה על ידי שר הביטחון משה ארנס, בעקבות דרישתו של היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר, שנדחתה תחילה, לחקר נסיבות מותם של שני מחבלים שהיו מעורבים בחטיפת אוטובוס "אגד", לאחר שנלקחו חיים לחקירת אנשי השב"כ בראשותו של אהוד יתום. אירועים אלו כונו פרשת קו 300. בראש הוועדה עמד האלוף במיל' מאיר זורע, החבר הנוסף בוועדה היה יוסי גנוסר. אילן שיף כיהן כיועץ משפטי של הוועדה. מינוי ועדת החקירה נשמר בסוד, אך נחשף בעיתון "חדשות" ב-27 באפריל 1984.

הוועדה שמעה עדויות של אנשי סיירת מטכ"ל שהשתלטו על האוטובוס, של יצחק מרדכי שפיקד על ההשתלטות ושל אנשי השב"כ שקבלו את המחבלים מידי הצבא. אנשי סיירת מטכ"ל העידו שהם הכו את המחבלים כדי להשתלט עליהם. יצחק מרדכי הודה שהכה את המחבלים כדי לברר אם יש מטען חבלה באוטובוס. לאור המצאות התמונה שצילם אלכס ליבק של המחבל מובל כשהוא בחיים, הוועדה הניחה ששני המחבלים הומתו לאחר שהורדו מהאוטובוס, וניסתה לברר אם מתו כתוצאה ממכות שקבלו מיצחק מרדכי או ממכות שקבלו כשהיו בידי חוקרי השב"כ שקבלו את המחבלים מידי מרדכי^[1]. יתום ואנשיו, שהעידו לפני הוועדה, העלימו מפניה את חלקם בנסיבות הריגתם של המחבלים. אנשי השב"כ, שהונחו לשקר על ידי גינוסר על פי מידע ששמע גינוסר בוועדה, מסרו לוועדה עדות שקרית, שכשהמחבלים היו בידיהם הצטופפו סביבם חיילים רבים שהכו את המחבלים. אהוד יתום ואחרים גם שיקרו וטענו שראו את תת-אלוף יצחק מרדכי, חובט באקדחו בראשי המחבלים והגזימו בעצמת המכות שמרדכי נתן. לאחר מכן, סיפר יתום, העלה את המחבלים על רכבו כדי להובילם לחקירה, אלא שהם דיממו במהלך הנסיעה ומצבם החמיר, ולכן הביאם לבית החולים, שם נקבע מותם. גם אנשיו של יתום מסרו עדויות שקריות לפני ועדת זורע, וזאת על-פי הנחייתו של יתום, שניתנה להם על-דעת ראש השב"כ, אברהם שלום, ויועצו המשפטי. בדו"ח משרד המשפטים מסוף 1986 נכתב:

במשך כל תקופת פעילותה של ועדת זורע, בין ה-26 באפריל ל-18 במאי... התקיימו פגישות ליליות בביתו של ו' (סגן היועץ המשפטי של השב"כ) יחד עם ראש השב"כ וגינוסר ובשלב מאוחר יותר השתתף גם ראובן חזק... בפגישות אלו עדכן גינוסר את המשתתפים בדיוני הוועדה וגובשו ותואמו הגרסאות של אנשי השב"כ בפני הוועדה... על פי הסיכומים שגובשו בפגישות הליליות קיימו היועצים המשפטיים של השב"כ פגישות עם כל עד לפני ואחרי מתן עדותו.

— המלים בסמכות וברשות, מעריב, 30 בדצמבר 1986

בדין וחשבון שהוגש על ידי הוועדה (ב-20 במאי 1984) נקבע, כי שני המחבלים הומתו במכות שהונחתו על ראשיהם, אך שלא ניתן היה לברר מי האחראי למותם. בעקבות זאת, החליט משה ארנס, בניגוד לעמדתו של יצחק שמיר, להעביר את העניין להכרעה של היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר^[2]. זמיר הקים את ועדת בלטמן, בראשות פרקליט המדינה, בניסיון להגיע לחקר האמת. על-פי המלצת הוועדה הועמד יתום לדין משמעתי על שסטר, כדבריו, לאחד מהמחבלים. על יסוד עדותו של יתום הועמד לדין משמעתי גם תת-אלוף יצחק מרדכי. הליכים משמעתיים אלה הסתיימו בזיכוי הנאשמים.