ואיינאטו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
משמאל לימין - כלים מסורתיים של ואיינאטו:קוחה, גואצ'אראקה ואקורדיון דיאטוני

ואיינאטו (בספרדית: Vallenato) היא סוגה מוזיקלית עממית שנולדה בחוף הקריבי או האטלנטי של קולומביה, בצפון-מזרחה של מדינה זו, ומרכזה הראשי במחוז הישן פאדייה (בימינו דרום מחוז לה גואחירה, צפון המחוז ססאר, ומזרח מחוז מגדלנה). הוואיינאטו קיים בגרסאותיו העתיקות במוזיקת החופים (musica costeña)[1] ושל אזור הסוואנה של המחוזות בוליבר, סוקרה וקורדובה. בשנות ה-1980–1990 התפשטה לכל אזורי קולומביה והפכה למוזיקה הלאומית השנייה של המדינה, אחרי קומביה. הוואיינאטו יובא אף למדינות השכנות - פנמה, ונצואלה, אקוודור וכו'. מוזיקת ואיינאטו מתאפיינת בעירבוב של שירה בעל פה עם שורשים היספניים[2] מוזיקה אינדיאנית מקומית, לעיתים בסגנון קינתי, ומקצבים סינקופיים אפריקאיים-קריביים.[3]. בתחילתה נוגן הוואיינאטו במטעי הבננות ובמרעי הבקר רק בחלילים ובכלי הקשה. בסוף המאה ה-19 הגיע לקולומביה גם האקורדיון שהפך לכלי בולט במוזיקה זו. ההרכב המסורתי של ואיינאטו כולל אקורדיון דיאטוני, כלי הקשה בשם גואצ'אראקה (guacharaca) ותוף הקרוי קאחה או "קאחה ואיינאטה" (caja vallenata), תוף קטן בעל צילים גבוהים וראש יחיד, מכוסה בעור עיזים או נייר צילום רנטגן, העמיד לחום וללחות) במהלך הזמן התחוללה הפריה הדדית בין מוזיקת הקומביו והואיינאטו ובימינו ואיינאטו משתמש באותם הריקודים והמצקבים כמו הקומביה:

ניתן לבצע ואיינאטו גם בגיטרות ובכלי הקומביה בקומביאמבות ובהרכבים הקרויים grupos .de millo ב-29 בנובמבר 2013 ה"ואיינאטו המסורתי" הוכרז בקולומביה למורשת תרבותית רוחנית של האומה על ידי המועצה הלאומית למורשת של משרד התרבות. החל משנת 2006 ואיינאטו וקומביה הפכו לקטגוריות שבהן מתקיימת תחרות לפרסי גראמי הלטינים (Latin Grammy Award). באביב 2014 פנה ממשלת קולומביה לאוסק"ו עם בקשה להכיר בתרבות ואיינאטו כמורשת תרבותית עולמית.[5]

השם

המילה ואיינאטו מיוחסת בדרך כלל למילה ואייה (valle - עמק) כשהכוונה לתושבי העמקים באזור הקריבי של קולומביה, לרבות תושבי העיר ואיידופאר (Valledupar), בירת המחוז ססאר. אם כי בשנת 1915 הקפיד המורה המקומי מנואל ונסה להדגיש שתושבי ואייהדופאר נקראים "ואלדופארנסס" ולא ואיינאטוס, מילה שנחשבה באותם הזמנים מתאימה לתרבות של עניים ונחותים. יש שסברו כי המילה באה מתשובה שנתנו אנשי המקום כשבעת מסעות על פרדים נשאלו על מקום מוצאם:"Soy nato del Valle" כלומר "נולדתי למטה, בעמק". הסופר גבריאל גרסיה מרקס,[6] סבר כי אכן המושג ואיינאטו קשור לשם עירו ואיידופאר. לפי המסורת, העיר ואיידופאר, שהיא הבירה העולמית של הוואיינאטו, נקראת כך לפי שמו של ראש שבט אינדיאני אגדי "אופאר" או "אופארי" (Valle de Upar או Valle de Eupari). היו גם השערות פחות מקובלות בימינו כמו[7] הכנוי ballenato שניתן לאנשים שנעקצו על ידי זבובי דם הקרויים "חחן" (jején) או לעניים מאזור גדת הנהר ססאר שסבלו ממחלת "קאראטה" (Carate) בעקבות עקיצות יתוש ושעורם נעשה יבש וקשקשי עם כתמים רחבים בצבע לבן או ורדרד, כמו צבעם של גורי הליוויתנים, ה"באיינאטוס"[8]

מקורות הוואיינאטו

המישור של ססאר וברקע הרי סיירה נוואדה דה סנטה מרטה

הבסיס לפולקלור הוואיינאטו נוצר במאתיים שנים האחרונות בצפון-מזרח קולומביה של ימינו, באזור הסמוך לחוף האטלטני או הקריבי של קולומביה, בין הנהרות מגדלנה, ססאר ורנצ'ריה, הרי סיירה נוואדה דה סנטה מרטה וגבעות סראניה דל פריחה, לים הקריבי ולגבול עם ונצואלה.[9] מדובר במקור בסוגה מוזיקלית-נרטיבית שדרכה סיפרו הבוקרים ומעין טרובדורים שקמו מקרבם על אירועי היום יום שהתרחשו סביבם. החוקר סירו קירוס מציין את סנטה קרוס דה מומפוקס וסביבתה, מגדלנה גרנדה, כחלק מהשטח שבו נולד ואיינאטו, לרבות מקומות כמו פלאטו, ואיידופאר, ריוהאצ'ה, אל פאסו ואזור מטעי הבננות (Zona Bananera). בעידן של העדר אמצעי תקשורת כמו טלפון או רדיו, מחוץ לפן האמנותי שבדבר, לשירים-סיפורים אלה היה תפקיד תקשורתי עממי חשוב. המוזיקה נוצרה מתוך תערובת של מסורות אירופיות, אינדיאניות ואפרו-קריביות.

הבוקרים הקולומביאנים המשיכו מסורות שבאו מאירופה - כמו של מינסטרלים הספרדים ( juglares "חוגלארס") ואף מאפריקה, שבה גם נהגו מעין טרובדורים כמו ה "גריו" ממערב אפריקה ללוות את הבקר בחיפוש אחרי מקומות מרעה ובשוקי הבקר. תחילה קול זמרי ואיינאטו התלווה בצלילי חלילים אינדיאנים מסוג גאיטה ("קוויסיס" בשפה קוגי) מבמבוק, תופים ממקור אפריקאי הקרויים קאחה וכלי הקשה אחרים ממקור אינדיאני - גואצ'אראקה. מאוחר יותר הם אימצו גם כלי נגינה אחרים כמו גיטרות. אחרי שנת 1885 נפוץ במחוז גואחירה ואחר כך מחוצה לו כלי נגינה שהגיע מאירופה דרך הים הקריבי (ככל הנראה מארובה ומקוראסאו- האקורדיון. המוזיקאים המקומיים התלהבו מצלילי האקורדיון והתאימו אותו לצרכיהם. האקורדיון הדיאטוני הפך לכלי המוביל את המנגינה ומכתיב את ההרמוניה במוזיקת הוואיינאטו עד לימינו. נגני האקורדיאון- acordeoneros - גם שרו וכן שימשו כמלחינים ופזמונאים.

נגן האקורדיון האגדי פרנסיסקו אל הומברה (Francisco El Hombre), שעוצב בדמיון העממי, ככל הנראה לפי דמות אמן בשם פרנסיסקו מוסקוטה גרה ( Francisco Moscote Guerra ), נחשב בעיני העם למייסד מוזיקת הוואיינאטו המסורתית. לפי אגדה ידועה הוא שלט על הנגינה באקורדיון בצורה כמעט מושלמת וביום מן הימים ניסה להתחרות עם שטן.[10]. הצליח לגרש את השטן באמצעות השמעת הקרדו, ה"אני מאמין" הנוצרי בהפוך. פרנסיסקו אל הומברה נהג לעבוד כשליח רכוב על חמור באזור הסוואנה של מחוזות ססאר וגואחירה. היה מתייצב בככרות היישובים ומספר בדרך השירה על חדשות השעה.

הרכב ואיינאטו מסורתי עם זמר, conjunto vallenato

כלי הנגינה

  • בעבר הרחוק:
    • בוצעו המנגינות בעזרת חלילי דוחן' (caña de millo) או חילילי סוף (caña de carrizo), פתוחים בקצותיהן ועם ארבעה מפתחים לאורך הצינור, ולשונית היוצרת פיה ולוחצת על חוט, הנשען על השיניים, לצורך מודולציה של הצלילים, או
    • גאיטה קולומביאנית או קויסי המפיק צלילים המזכירים אלו של הגיידה
  • בהרכב ואיינאטו הקלאסי:
    • קאחה (טמבור) caja vallenata - תוף קטן, הדומה לתופי בונגוס האפריקאית או לטמבורה, גוף התוף עשוי מעץ חלול, שנלקח מגזעי עץ סיביים כמו מורוקוטו (mucurutú), קאניאהואטה (cañahuate) או מאטאראטון (matarratón), והוא מכוסה באחד הקצוות, בקרום קשיח, בעבר עשוי מקיבה של קיימאן, או מעור של "קוף עכביש" שחור (Ateles belzebuth) ובתקופה הקרובה יותר לימינו בעור עז, כבש או צבי או אף בסרטים לצילום רנטגן, העמידים יותר לחום וללחות. את התוף מחזיקים בין הברכיים ומקישים בו בידיים ריקות. המילה "קאחה" משמעותה - קופסה. גובה התוף גדול משל הבונגו - 40 סנטימטר, והקוטר שלו - 30 סנטימטר.
    • גואצ'אראקה - כלי הקשה אינדיאני עתיק מורכב מקנה עשוי עץ דקל או קאניה-בראבה (Gynerium) באורך כ-45 סנטימטר אורך ו-3 סנטימטר רוחב, עם חריצים, אותם משפשפים בעזרת מין מסרק עם חוטי ברזל, תוך השמעת צליל צורם. הכלי שימש את האינדיאנים המקומיים בטקסי ריקודים ובעת ציד. הוא נקרא כך מפני שמחקה את שירת העוף הקרוי גואצ'אראקה (Ortalis ruficauda), מעין תרנגולת הודו פראית. לפעמים משתמשים במקום גואצ'אראקה כלי הקשה אחר הקרוי גואצ'ה (guache).
    • אקורדיון דיאטוני - שהפך לכלי המוביל בהרכב של ואיינאטו המסורתי, עם צליל חם ומתוק

אל כלי הנגינה מצטרף גם הזמר. עד לשנות ה-1960 לרוב נגן האקורדיון היה גם הזמר. מנגנים באקורדיונים עם שלוש שורות כפתורים, שלוש לשוניות לכל תו. יש להם סוגי טונליות שונים: ADG, GCF, BbEbAb "5 Letras". לאקורדיונים בקולומביה ופנמה יש לפעמים טונליות מותאמת לוואיינאטו ולקומביה. לפי השערתו של סימון מרטינס, האקורדיונים הראשונים הוברחו לקולומביה בסביבות 1885 מארובה ומקוראסאו דרך הנמל ריוהאצ'ה, לא הגיעו וליעדם בפנים הארץ, אלא נשארו בנמל אל פאסו ומשם התפזרו באזור ואומצו על ידי האמנים המקומיים. לפי תאוריה אחרת כלי נגינה זה הגיע עם מהגרים גרמנים שהתיישבו במחצית השנייה של המאה ה-19 ב"ארצות הברית של קולומביה" במטרה להשתתף בפיתוח מערכת החינוך של המדינה. השערה שלישית, של לואיס דליו גומס, גורסת כי האקורדיון הונהג על ידי חברת הספנות של נהר מגדלנה שבבעלות הגרמני יוהאן ב. אברס, שהתחילה לפעול בשנת 1824 ובשנת 1855 מנתה חמש סירות ששטו לאורך הנהר. הן עגנו במקומות שונים בגדות הנהר והובילו משם טבק אל הנמל ברמן בגרמניה והביאו סחורות אחרות מגרמניה.

ארבעת המקצבים

  • סון - יש לו מקצב 2/4, מנוגן עם הדגשה כבדה וקדנצה המנצלת את התווים הנמוכים של הצד השמאלי של האקורדיון. בדרך כלל הוא עצוב ואיטי.
  • פאסאו ( El Paseo colombiano ), גם הוא בעל מקצב 2/4, נחשב להתפתחות של ה"סון",יותר מהיר ממנו עם מקצב משתנה. קיים פאסאו איטי (paseo lento) המתאים יותר לשירים רומנטיים ופאסאו מהיר (paseo rápido) המשאיר לאקורדיון הזדמנות להוביל. הפאסאו הוא המקצב הנפוץ ביותר בהקלטות של ואיינאטו בן זמננו. נחשב תפור להעברת סיפורים וקל יותר לביצוע. הפאסאו המהיר מתקרב במהירות ל"מרנגה".[11][12]. בפאסאו שימוש בנמוכים הוא ביעשור של 1/3 לפעמים בהתאם למנגינה 2/1.
  • פויה (puya) (מלשון puyar,pullar "להכאיב", "להטריד", "לעקוץ")- מקצב של 6/8, ממקור אפריקאי ואינדיאני. נחשב לעתיק, המורכב והמהיר בין ארבעת המקצבים, עם שורשים בריקוד אינדיאני עתיק מסיירה נוואדה דה סנטה מרטה. השירים ארוכים יותר מאלו של המרנגה, כוללים לא פעם עקיצות על חשבון משיהו.

תחילה התפתח בוואיידופאר ובכפרים של המחוז הישן מגדלנה גרנדה. מחקה לפעמים שירת צפורים כגון זו של הקנית. בעלת קצב מהיר, מהווה אתגר לנגני האקורדיון ועומד תכופות במוקד התחרויות. בעשורים האחרונים המקצב של פויה הפך לעוד יותר מהיר. לכל אחד משלושת כלי הנגינה המסורתיים של הוואיינאטו יש קטע סולו.

  • מרנגה, לא זהה למרנגה מהרפובליקה הדומיניקנית, הובא על ידי עבדים מאפריקה והתפשט מכיוון הקריבים ומרכז אמריקה. המקצבים יכולים להיות 6/8, 2/4, 1/3.

יש לו סגנון יותר סיפורי ומשמש תכופות ל"דסימה", השירה בבתים בני עשר השורות עם חרוזים פנימיים שהובאה על ידי הספרדים במאה ה-16. במקור שירי מרנגה תארו מצבים שנחוו על ידי המלחין או הוקדשו לידיד. מבצעי המרנגה המפורסמים היו צ'יקו בולאניוס, אוקטביו מנדוסה וצ'יקו סרמיינטו. בוואיינאטו המסחרי מצורף תכופות המרנגה לפאסאו.

התפתחות תרבות הוואיינאטו

בתחילת המאה ה-20 נפוצה שירת הוואיינאטו והתרבות שסביבה באמצעות נגני אקורדיון כמו לואיס אנריקה מרטינס, אבל אנטוניו וייה או אלחו דוראן. באותה תקופה נוצרו ההרכבים (conjunto vallenato קונחונטו ואיינאטו) המסורתיים האופייניים לוואינאטו, המורכבים מנגן אקורדיון זמר (acordeonero cantante), נגן גואצ'אראקה (גואצ'אראקרו guacharaquero), ומתופף (קאחרו - cajero).בשנות ה-1920 וה-1930 נפוצו שירי וריקודי ואיינאטו במטעי הבננות שקמו בשליטת חברת United Fruit במחוז מגדלנה, מדרום ל לסנטה מרטה. הפועלים שבאו לעבוד במטעים מאזורים שונים בקולומביה והקריבים הפיצו מוזיקה זו אל מקומות מוצאם. באותה תקופה מוזיקה ותרבות זו נחשבו נחותות, מתאימה למעמד הנמוך, לפועלים ולבוקרים. דון קלמנטה קונטרו אראוחו, אחד מנציגי האליטה בעיר ואיידופאר, שנודע כחובב גדול של הוואינאטו, החליט לקדם את קבלת הפולקלור הזה גם בקרב המעמדות הגבוהים. מיוזמתו אורגנה לראשונה בעיר במסגרת "המועדון החברתי של ואיידופאר" מסיבה ("פאראנדה -parranda) המוקדשת לוואיינאטו, בעיקר להיבט הסיפורי והמשעשע שלו. יוזמתו ידעה המשך במאמצי ידידו, אלפונסו לופס מיצ'לסן, צאצא למשפחה ותיקה באזור, סופר ופוליטיקאי, לימים נשיא קולומביה, שייסד את מחוז ססאר בשנת 1966 ותרם בשנת 1968 להקמת פסטיבל האגדה של ואיינאטו.

אחרי נפילת ענף הבננות המשיכה מסורת הוואיינאטו במטעי הכותנה מסביב לואיידופאר, ובמטעי האורז. בשנת 1928 התחיל פעילותו כאמן ואיינאטו (vallenatero) אמיליטו סולטה באקרו, שהלחין בשנת 1938 את הלהיט La gota fria שהפך מאוחר יותר ללהיט עולמי בביצועם של קרלוס ויבס (עם הערכב מסורתי שכלל גם חליל) וחוליו איגלסיאס. בפברואר 1943 התחיל את הקריירה שלו כיוצר, אמן הוואיינאטו המפורסם רפאל אסקלונה, שזכה להערכה מצד הסופר גבריאל גרסיה מרקס המזכיר אותו בשני רומנים שלו - "מאה שנים של בדידות" ו"אין לקולונל מי שיכתב אליו". בשנות ה-1950 גם צעירים מחוגי הבורגנות של בוגוטה אימצו את תרבות וואיינאטו על שיריה, סיפוריה וריקודיה.

פיקריה (Piqueria)

במהלך השנים השתרשו בתרבות ואיינאטו תחרויות מסוג "דו-קרב" אמנותי בין האמנים. תחרויות אלה שנקראו "פיקריה" לא היו רק מפגני ויטואוזיות של שני האמנים אלא כללו גם אלתורי חרוזים הכוללים עקיצות אישיות הדדיות בין שני היריבים, לפעמים תוך התבדחות על חשבון מוצאם והתנהגותם. לפי המסורת חילופי המלים בין שני האמנים לבשו צורת בתים בני ארבע (quarteto) או עשר שורות (décima).[13]. הזוכה ב"פיקריה" היה זוכה בתואר El Mejor en Piqueria (בטוב שבפיקריה).

אירוע האגדי של פיקרייה עמד להתארגן בשנת 1938 בעיירה אורומיטה (Urumita), בקצה הדרומי של מחוז גואחירה בגבול עם מחוז ססאר בעת חגיגה עממית - פאראנדה - המתאפיינת בדרך הרגיל בשפע מופעים מוזיקליים ושתיית יי"ש מקומי (aguardiente). עמד אז להתרחש דו-קרב אמנותי בין שניים מענקי הוואיינאטו: אמיליטו סולטה, כוכב המחוז גואחירה ולורנסו מוראלס, כוכב המחוז השכן ססאר. בסופו של דבר דו הקרב ככל הנראה בוטל, אם בכלל הסיפור לא היה כולו דמיוני. אבל הוא הונצח בשירו של אמיליאנו סולטה שביקש לעשות בו צחוק מיריבה, שלדבריו חטף כביכול "גוטה פריה" - "מקלחת קרה" (באופן מילולי "הטיפה הקרה") ולא התייצב בתחרות. השיר "לה גוטה פריה" (La Gota fria) הפך לאחד מלהיטי הוואיינאטו בכל הזמנים.[14]. בסופו של דבר שני הזמרים התפייסו, ואף ערכו בערוב ימיהם בשנת 1991 מפגש מתוקשר באורומיטה.

אסכולות

לפי המסורת מבחינים במסגרת ואיינאטו שלוש אסכולות:

  • ואיינאטו-ואיינאטו, המסורת מצפון ססאר, עם המרכז באזור בין ואיידופאר לאל פאסו, ובגואחירה. נציגיה היו, בין היתר, אלחנדרו דוראן, אמיליאנו סולטה באקרו, לואיס אנריקה מרטינס, אנטוניו סאלאס ולורנסו מוראלס.
  • ואיינאטו באחרו(Vallenato-Bajero) מאזור מגדלנה ובוליבר, שנציגיה הידועים היו, בין השאר, פרנסיסקו פאנצ'ו "ראדה" ואבל אנטוניו וייה.
  • ואיינאטו-סוואנרו, מהמחוזות סוקרה וקרודובה, שנציגיה היו, בין השאר, אנדרס לנדרו, אאוחניו "חניו" חיל, אניבל ולאסקס ואלפרדו גוטיירס.

תת-סוגי ואיינאטו

ואיינאטו המסורתי Vallenato folclorico

הוואיינאטו המסורתי העממי הוא מתבסס על המקצבים המסורתיים של הפאסאו, מרנגה, סון ופויה, ותוכנו -סיפורים בחרוזים על חיי היום יום, על ידידות, חגיגות עממיות, האדמה והאשה. הוא מנוגן רק בשלושת הכלים האופייניים שאינדם נזקקים להגברה:שניים של הקשה (קאחה וגואצ'אראקה) המציינים את הקצב והאקורדיון הדיאטוני המבצע את המנגינה. במקרים מסוימים התווספו גם כלי אחרים כמו גיטרה, חליל, גאיטה ואקורדיון כרומטי. נציגיהם הבולטים היו טרובדורים כמו אלחנדרו דוראן, אבל אנטוניו וייה, לואיס אנריקה מרטינס,"פאצ'ו" ראדה, "קולאצ'ו" מנדוסה, רפאל אסקלונה ואחרים. הוא עומד במרכז הפסטיבלים הגדולים לוואיינאטו פסטיבל האגדה של הוואיינאטו ופסטיבל ערש הוואיינאטו.

ואיינאטו המסחרי או "יוקה"

ב"יוקה" שולטים מקצבי הפאסאו ובמידה פחותה יותר, ה"מרנגה".הוא התחיל להיות משודר ברדיו ובטלוויזיה מתחילת שנות ה-1970 ונציגיה המובהקים היו חורחה אוניאטה, האחים סולטה, דיומדס דיאס, אל בינומיו דה אורו, לוס בטוס, איוואן וייאסון ואחרים. מייחסים לו את העלמות הפויה והסון בתרבות הוואיינאטו בת זמננו. הרכבי הוואיינאטו שילבו עם הזמן גם כלי נגינה אחרים כמו גיטרה, גאיטה ואת האקורדיון הכרומטי, אך גם גיטרה בס חשמלית, קונגה וטימבלס.

ואיינאטו הרומנטי

החל משנות ה-1960 ושנות ה-70 סוג זה של מוזיקת ואיינאטו כבש את המסיבות, אולפני ההקלטות והאצטדיונים. הוא הושפע על ידי בלדות (כפי שהוצגה על ידי המוזיקה של איוואן קלדרון) והתבסס על מקצבי הסון, הפאסאו ועל הרומנסה (romanza). הוא התמקד בשירי אהבה ועל מערכת היחסים בחיי הזוגיות - אהבות, פרידות, פיוס וכו'. הוואיינאטו הרומנטי התפשט לפנים המדינה ולארצות רבות. אומצו בו גם ריקודי סלסה, מוזיקת רגאיי ומקצבים אחרים.

בשנת 1976 ישראל רומרו ורפאל אורוסקו הקימו את "אל בינומיו דה אורו דה אמריקה" שריתק עם להיטיהם את הנוער. שיריהם נפוצו במהירות גם לוונצואלה, פנמה, אקוודור ובקריבים. בשנת 1987 הם ערכו סיור מצליח מאוד בארצות הברית, שכלל גם מופע בככר מדיסון. רפאל אורוסקו נרצח בברנקייה ב-11 ביוני 1992 ייתכן בפקודת סוחר סמים קנאי. פרט לבינומיו, נציגיו הבולטים של ואינאטו הרומנטי הם לוס דיאבליטוס, לוס חיגאנטס, לוס אינקייאטוס, לוס צ'יצ'ס ונלסון ולאסקס.

הוואיינאטו של "הגל החדש" (Nueva Ola)

זהו סוג ואיינאטו שהתפתח סוף המאה ה-20 ובעשור הראשון של מאה ה-21. יש בו מגמה ל מודרניזציה - שימוש במוזיקה אלקטרונית, רגאיי ומצקבים זרים אחרים, אך גם לחזרה לעקרונות ואיינאטו ישנים מלפני הוואנייאטו הרומנטי כגון צורת ה"מכתבים" המתייחסים לאשה, לאהבה, לחגיגות וכו', יחד עם מקצבים נציגי טרנד זה עם סילבסרה דנגונד, פטר מנחארס, קאלט מוראלס, לואיס פרננדו "לואיפר" קואייו, לוס ק. מוראלס, פליפה "פיפה" פלאאס, אלחנדרו פלאסיו, אל גראן מארטין אליסנטרה. עם הגל החדש נמנים גם אמנים המנסים ליצור חלופות עצמיות תוך ערבוב עם סוגי ואיינאטו ישנים - כך יוצרים כמו קווראס, קאיטו דנגונד, אורלנדו ליניאן וכו'.

מוזיקאים

השמות של גדולי ה"חוגלארס" וה"וואיינטרוס" נכנסו להיסטוריה ולאגדה. אחרי דמותו האגדית של פרסיסקו אל הומברה, ניתן להזכיר את פדרו נולסקו מרטינס, אמיליאנו סולטה, גיירמו בויטראגו, לורנסו מולראלס, לאנדרו דיאס, לואיס אנריקה מרטינס, טוביאס אנריקה פומארחו, חואנצ'ו פולו ולנסיה, אבל אנטוניו וייה, רפאל אסקלונה ו"מלך הואיינאטו" הראשון, אלחנדרו דוראן. רבים מהם מתו בעוני.

בשלהי המאה ה-20 השגריר הגדול של שירת הוואיינאטו בעולם היה קרלוס ויבס, הנחשב גם למייסד ה"וואיינאטו-פופ" או ה"וואיינאטו האלטנרטיבי". סילבסטרה דנגונד הוא ממובילי ה"גל החדש" של הוואיינאטו, לצידם של חורחה סלדון ואיוואן וייאסון ולהקות כמו "אל בינומיו דה אורו דה אמריקה". מבצעים כמו דיומדס דיאס וליסנדרו מסה תרמו גם הם להפצת הסוגה בין כל השכבות החברתיות של קלומביה ובעולם.

פסטיבלים של אל ואיינאטו

  • פסטיבל האגדה הוואיינאטית (Festival de la Leyenda Vallenata) - החל משנת 1968

מתקיים כל שנה בסוף חודש אפריל בעיר ואיידופאר. במסגרת הפסטיבל מתקיימת תחרות בין מיטב מבצעי ואיינאטו ויוצריה: **תחרות לתואר "מלך הואיינאטו" (Rey Vallenato) - לאקורדיוניסטים

    • תחרות מלחינים
    • תחרות verseadores -(פזמונאים)
    • תחרות לנגני גואצ'אראקה gaucharaqueros
    • תחרות מתופפי קאחה - cajeros

בפסטיבל הראשון בואיידופאר זכה אלחנדרו דוראן שניצח על במת "פרסיסקו אל הומברה" את אמיליאנו סולטה. קיימות תחרויות לפי הקטגוריות "מקצועיים", "חובבים" ו"ילדים". במסגרת התחרות מקליטים מופעי תזמורות ואיינאטו

  • פסטיבל ערש האקודריונים (Festival Cuna de Accordeones) - הוקם בשנת 1979 בעיר וייאנואבה, במחוז לה גואחירה.

המתכונת דומה לזו של פסטיבל האגדה של ואיינאטו, אך כוללת גם קטגוריה לנגני אקורדיון מעל גיל 60.

  • פסטיבל ואיינאטו של בוגוטה

מוזיקת ואיינאטו ביצירות במדיה ובאמנויות אחרות

  • 1991 - הטלנובלה הקולומביאנית "אסקלונה" ב-33 פרקים -בבימוי סרחיו קבררה, ולפי תסריט מאת דניאל סמפר וברנרדו רומרו פרירו, בהפקת טלוויסין קאראקול, המוקדשת לאמן הוואיינאטו רפאל אסקלונה, בכיכובו של הזמר והמלחין קרלוס ויבס.[15]

בסדרה מופיעים גם דמויות של ואיינאטרוס אחרים כמו גיירמו בויטראגו, אלחו דוראן, אנריקה דיאס, אמיליאנו סולטה, לואיס אנריקה מרטינס, אבל אנטוניו וייה ולורנסו מוראלס. הטלנובלה מתרחשת בשנים 1950-1945 בוואיידופאר.

לקריאה נוספת

מקורות

  • Étienne Bours Dictionnaire thématique des Musiques du monde, Fayard, Paris 2002
  • Kim Burton Columbia:el sonido corado, in Simon Broughton and Mark Ellingham (ed) The Rough Guide of World Music,London 2000 vol. II,

אחרים

  • 1973 Consuelo Araújonoguera de Molina Vallenatologia Ed.Tercer Mundo, Bogotá
  • Ciro Quiroz Otero Vallenato.Hombre y Canto. Ed.Icaro, Bogotá 1983
  • Rito Llerena Villalobos Memoria cultural en el vallenato, Universidad de Antioquia, Medellin 1985
  • Julio Oñate: El abc del vallenato. Taurus, Bogotá, 2003
  • Tomás Darlo Gutiérrez Hinojosa Cultura Vallenata: Origen, teoría y pruebas”,

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ואיינאטו בוויקישיתוף

Jet-set

?Université de Toulouse- LeMirail 1987 Crescencio où Don Toba Fausses questions et vraies reponses sur le vallenato Cahiers du monde hispanique et luso-brésilien Caravelle Year 1987 1 Volume 48 Issue p.69-80

הערות שוליים

  1. ^ J.Gilard 1987
  2. ^ J.Gilard 1987
  3. ^ E.Bours ע' 449
  4. ^ Kim Burton ע' 375
  5. ^ באתר univision
  6. ^ Textos costeños, Barcelona 1982 ע'212, מצוטט על ידי J.Gilard ע' 69 1987
  7. ^ לפי באראמדה מוראן
  8. ^ אלנה סנצ'ז - "קרלוס ויבס וה"ואיינאטו" 2004
  9. ^ J.Girard 1987 ע' 69
  10. ^ Kim Burton
  11. ^ אתר colombia-sa
  12. ^ אתר על תרבות קולומביה
  13. ^ אתר פסטיבל ואיינאטו
  14. ^ הסיפור של לה גוטה פריה Musique de Colombie באתר על מסע בקולומביה
  15. ^ באתר filmaffinity
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28113494ואיינאטו

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ואיינאטו&oldid=1494655"