משורר נודד
משורר נודד או זמר נודד (ולשית: Bardd; אירית: bardos ; ברטונית: barzh), היה מעמד של משוררים ומלומדים בתרבות הקלטית בימי הביניים ובראשית העת החדשה, ובייחוד באירלנד, סקוטלנד, ויילס וקורנוול. המשורר הנודד הוא בעל תפקיד טקסי ודתי, שכן הוא החדיר בשירתו מיתוסים חברתיים וסיפורים דתיים בתקופה שבה עדיין לא הייתה נפוצה התרבות הכתובה. מבחינה זו, הוא משתייך לאותו מעמד כמו הדרואידים והנביאים.
ההתייחסות ההיסטורית הראשונה למשוררים קלטיים מסוג זה היא של דיודורוס סיקולוס ושל סטראבון, המתארים את המשוררים כחלק מן המעמד הדתי הקלטי.
בהשאלה, קיימת התייחסות לזמרי האופוזיציה הסובייטיים כ"משוררים נודדים".
"בארדים" בברית המועצות
ברוסיה הסובייטית ציין המונח "בארד" (ברוסית: Бард) משוררים שהיו מבצעים את שיריהם ומלווים את שירתם בניגון גיטרה. בזִמרת המשוררים האלה הייתה נסתרת מחאה סוציאלית, והיא נחשבת לז'אנר דיסידנטי-מחתרתי. ה"בארדים" הידועים ביותר הם בולט אוקודז'בה (רוסית: Бул'ат Ш'алвович Окудж'ава), אלכסנדר גאליץ' (רוסית: Александр Г'алич), אלכסנדר דולסקי (רוסית: Александр Д'ольский).
ראו גם
קישורים חיצוניים
