מלצ'יור דיאס
מלצ'יור דיאס (בספרדית: Melchior Díaz; נפטר בינואר 1541) היה מגלה ארצות ספרדי, שעמד בראש שלוש משלחות משנה של משלחת המחקר של פרנסיסקו וסקס דה קורונדו לדרום-מערב ארצות הברית של ימינו במאה ה-16.[1]
דבר אינו ידוע על ילדותו ונעוריו עד להשתתפותו בכיבוש ממלכת נואבה גליסיה (גַלִיסְיָה החדשה, פרובינציה של מלכות המשנה של ספרד החדשה השוכנת בצפון מערב מקסיקו וכללה את מדינות מקסיקו חליסקו, סינלואה ונאיאריט של ימינו) תחת נוניו דה גוסמאן (Nuño de Guzmán). אחר-כך שימש במשרת ראש עיר של קוליאקאן (כיום בירת מדינת סינלואה) וסגן המושל של קומפוסטלה (Compostela, כיום במדינת נאיאריט), אז בירת נואבה גליסיה. הוא היה בין הספרדים שפגשו ב-1536 את ארבעת הניצולים היחידים מתוך 400 ממשלחת פאנפילו דה נארוואס שיצאה מפלורידה ב-1528 בסמוך לקוליאקאן. ארבעת הניצולים עברו ברגל במשך שמונה שנים שני שלישים מיבשת אמריקה הצפונית.[1]
בקרב הספרדים התהלכה אז האגדה בדבר שבע ערי הזהב של סִיבּוֹלָה (Cíbola), על פיה מצפון לספרד החדשה שוכנת ממלכה ובה שבע ערים עשירות מאוד. העובדה שרק החוף המזרחי של יבשת אמריקה הצפונית מופה בתקופה זו, ולא היה ידוע דבר על פנים היבשת צפונית למקסיקו של ימינו העניקה לאגדה נופך של אמינות. על מנת לברר האם האגדה נכונה שלח פרנסיסקו וסקס דה קורונדו, מושל נואבה גליסיה, ב-1539 את הכומר הפרנציסקני מרקוס דה ניסה ואת העבד המשוחרר אסטוואניקו (כינוי חיבה לאסטבן) בראש משלחת צפונה. שני אלו נבחרו משום שהכירו את תרבותם ומנהגיהם של האינדיאנים בגבול הצפוני של ספרד החדשה. דה ניסה פעל שנים רבות בקרב האינדיאנים בגבול הצפוני של ספרד החדשה ואֶסְטֶוַואנִיקוֹ היה אחד מארבעת הניצולים היחידים ממשלחת פאנפילו דה נארוואס.
המשלחת יצאה מקוליאקאן ב-7 במרץ 1539, אבל רק הכומר דה ניסה חזר בחיים מהמסע. בספטמבר של אותה שנה דיווח דה ניסה לאנטוניו דה מנדוסה, המשנה למלך, שהוא הגיע לסיבולה והיא עיר עשירה ביותר, ושתושבי העיר, הילידים בני עם הזוני הרגו את אסטוואניקו. הוא אומנם סיפר שהוא לא נכנס לעיר סִיבּוֹלָה ורק ראה אותה מרחוק, אבל העיר שניצבה על גבעה רמה, נראתה עשירה וגדולה כמו טנוצ'טיטלאן בירתם של האצטקים (כיום מקסיקו סיטי).
אנטוניו דה מנדוסה שהתרשם מסיפוריו של דה ניסה שלח את מלצ'יור דיאס, המפקד הצבאי של קוליאקאן, לחקור את ממצאיו של דה ניסה, בטרם ישקיע במשלחת כיבוש גדולה. דיאס יצא יחד עם חואן דה סלדיוור (Juan de Zaldívar), ארבעה עשר פרשים ומספר לא ידוע של בני ברית אינדיאנים צפונה ב-17 בנובמבר 1539. בדרכם צפונה הם התקבלו בידידות על ידי האינדיאנים שסיפקו להם מזון ומחסה, אבל התברר לו שאין להם מספיק מזון לתמוך במשלחת הכיבוש המיועדת. בינתיים הגיע החורף ובקור העז קפאו למוות כמה מבני הברית האינדיאנים, ושניים מבין הספרדים היו קרובים למוות. עקב כך בהגיעו לחורבות צ'יצ'ילטיקלי הוא נאלץ לשוב על עקבותיו עקב "השלגים והרוחות העזות שנשבו בשממה". עם זאת, הוא השיג מידע מדויק למדי על סיבולה ועל הארץ אליה עתידה להגיע משלחת הכיבוש.
בינתיים החליט דה מנדוסה למנות את קורונדו, שהיה ידידו, לפקד על משלחת שמטרתה למצוא ולספח לספרד החדשה את סיבולה ואת הערים העשירות סביבה. קורונדו ומנדוסה השקיעו הון רב מכספם הפרטי בארגון המשלחת ולשם כך משכן קורונדו את אחוזת אשתו ולווה 70,000 פסו. כיוון שדיאס בושש לחזור החליט קורונדו לצאת לדרך מבלי לחכות לתוצאות הבדיקה של דיאס. קורונדו ארגן משלחת גדולה שהתחלקה לשני ראשים. קבוצה אחת נשאה את מרבית האספקה של המשלחת, ותחת פיקודו של ארננדו דה אלרקון נעה בשלוש אוניות לאורך חופה המערבי של מקסיקו, והקבוצה השנייה נעה בדרך היבשה לאורך הנתיב שבו נע קודם לכן הכומר מרקוס דה ניסה.
קורונדו יצא מקומפוסטלה ב-23 בפברואר 1540 בראש משלחת גדולה שכללה מעל ל-300 חיילים אירופים (מרביתם ספרדים), בין 1,300 ל-2,000 אינדיאנים מקסיקנים מבני בריתו, ארבעה נזירים פרנציסקנים (הידועים בהם היו חואן דה פדייה (Juan de Padilla; 1542-1500) ומרקוס דה ניסה שמונה זה עתה למנהל האזורי (Superior Provincialis) של המסדר הפרנציסקני בעולם החדש), וכמה עבדים, הן מקומיים והן אפריקנים. בנוסף התלוו למשלחת בני משפחה אחרים רבים ומשרתים. במרץ 1540 נפגש דיאס, שהיה בדרכו דרומה, עם קורונדו בצ'יאמטלה (Chiametla), כ-240 קילומטרים צפונית לקומפוסטלה והצטרף למשלחתו צפונה. הדיווחים שלו לקורונדו על עושרה של הארץ ותנאיה היו מטרידים, אבל הדיווחים הגיעו למנדוסה במקסיקו סיטי רק כמה שבועות אחר-כך, מאוחר מדי מכדי לעצור את המשלחת.[1]
כשהגיעה המשלחת לאזור דרומית לנהר יאקי, כ-500 קילומטרים צפונית לקוליאקאן, שלח קורונדו את דיאס בראש משלחת בת 15 פרשים בניסיון נוסף לאמת את אחת הטענות של דה ניסה, קיומם של מרכזי אוכלוסייה גדולים באזור המשתרע מדרום סונורה לדרום צ'יוואווה של ימינו. דיאס גילה שמדובר באזור הררי מאוד, בלתי מיושב כמעט, למעט שניים או שלושה יישובים קטנים הכוללים 20 עד 30 מחסות בנויים באופן גס. דיווחיו העמידו בספק את שאר הדיווחים של דה ניסה. כאשר חזר נשלח דיאס להחליף סחורות תמורת תירס עבור בעלי החיים של המשלחת בעמק סונורה כ-150 קילומטרים צפונה ממיקום המשלחת.[1]
ביולי 1540 הגיע חיל החלוץ לסיבולה ואכזבתם הייתה רבה. לא היה כל קשר בינה לבין "העיר המוזהבת" שתיאר דה ניסה. "העיר" הייתה בעצם כפר גדול של בקתות בנויות ללא כל סדר (פואבלו). הזוני קראו למקום האוויקו, כיום חורבות האוויקו (Hawikuh Ruins 34°55′55″N 108°59′04″W / 34.932047°N 108.984493°W). חברי המשלחת הגיעו למקום ב-7 ביולי 1540 שהם כמעט גוועים ברעב ודרשו מתושבי המקום להרשות להם להיכנס. התושבים סירבו, והספרדים כבשו את המקום בסערה. מאחר שהתברר שכל הסיפורים על אוצרות הזהב היו פרי דמיונו של דה ניסה החליט קורנדו לשלוח אותו בחזרה למקסיקו סיטי. על מנת לשמור על ביטחונו בפני החיילים הממורמרים הוא הורה לדיאס ולחואן גייגו (Juan Gallego) ללוות אותו. החבורה התפצלה כאשר היא הגיעה ליישוב סן חרונימו דה לוס קוראסונס (San Jerónimo de los Corazones), אותו הקים קורונדו בדרכו לסיבולה כמוצב צבאי, סמוך לעיירה אורס (Ures) במדינת סונורה של ימינו. גייגו המשיך עם דה ניסה למקסיקו סיטי, בעוד שדיאס נשאר מאחור על מנת ליטול פיקוד על המוצב ולצאת ממנו לסיור האחרון שלו.
המשימה הייתה לאתר את הספינות של ארננדו דה אלרקון שנשאו את עיקר האספקה של המשלחת מתוך אמונה שלסיבולה המיתולוגית יש נמל. בפועל שטו שלוש ספינות האספקה של המשלחת בפיקודו של ארננדו דה אלרקון לאורך החוף צפונה, ובאוגוסט 1540 הם הגיעו לשפך נהר הקולורדו. אלרקון העמיס אספקה על סירות והפליג במעלה הקולורדו, ככל הנראה עד שפך הנהר חילה לקולורדו. כשהמסע הפך להיות מסוכן ולאחר שהשטחים אליהם הגיע הפכו שוממים יותר ויותר הוא חזר על עקבותיו, ובסופו של דבר שב לספרד החדשה מבלי לחבור לכוח היבשתי. בטרם עשה זאת, הוא קבר את האספקה שהביא איתו יחד עם יחד עם צרור מכתבים.
באוקטובר 1540 יצא דיאס בראש קבוצה בת 25 ספרדים לצפון-מערב. דיאס לא חזר בחיים ממשימה זו, ואת תיאורה כתב פדרו דה קסטניידה דה נאחרה (Pedro de Castañeda de Nájera) על בסיס הדיווחים מהאנשים שליוו אותו. הדיווחים כללו תיאור של התושבים בני היומן (Yuman) של דרום-מערב אריזונה ודרום-מזרח קליפורניה, שאף שדיאס לא התלהב מאורח חייהם התרשם מכוחם הפיזי ומהדרך שבה נהגו להתחמם בלילות החורף הקרים באמצעות גחלים. למעשה, הוא קרא בשל כך לנהר הקולורדו "ריו דל טיסון" (Río del Tizón – "נהר הגחלים"), השם שבו היה הנהר מוכר בפי הספרדים במשך 200 השנים הבאות.
כשהגיע לקולורדו גילה דיאס שאלרקון הגיע ועזב ומצא את המכתבים שהלה השאיר להם. הוא בנה רפסדות וחצה את הקולורדו והמשיך את סיורו מערבה במשך כארבעה ימים, הוא היה האירופי הראשון שהגיע לאזור המעיינות החמים בקצה הצפוני של באחה קליפורניה הקרוי כיום סרו פרייטו (Cerro Prieto), וייתכן שהגיע עד עמק אימפריאל בקליפורניה.
בינואר 1541 אירעה לדיאס תאונה מוזרה. אחד מכלבי המשלחת החל לרדוף אחרי הכבשים שחברי המשלחת הביאו איתם כמזון. דיאס דהר אחריו והשליך את הרומח שלו עליו תוך כדי דהירה. הרומח נתקע בקרקע ודיאס שלא הצליח לעצור את סוסו נתקע ברומח וידית המתכת שלו חדרה דרך ירכו עברה דרך המפשעה וקרעה את שלפוחית השתן. החבורה חזרה על עקבותיה כשהיא נושאת את מפקדה הפצוע אנושות. דיאס החזיק מעמד 20 ימים נוספים בטרם נפטר. היכן בדיוק נקבר היא תעלומה עד ימינו,[2] אבל משערים כי נקבר בקרבת קבורקה (Caborca) בסונורה של ימינו.[1]
בגלל מותו בטרם עת, הוא לא הספיק לכתוב זיכרונות כפי שעשו חוקרי ארצות ספרדים אחרים, ועם זאת הדיווחים שערך במהלך מסעותיו במהלך 14 חודשים ו-5,600 קילומטרים במסגרת משלחת קורונדו היו מפורטים ותרמו הרבה לידע על האזור ותרבות התושבים באותו תקופה. השם בו קרא לקולורדו התקבל כשם הנהר במשך כמעט מאתיים השנים אחרי מותו.
לקריאה נוספת
- Pedro de Castañeda, translated with an extensive introduction by George Parker Winship, modern introduction, Donald C. Cutter, The Journey of Coronado, Fulcrum Publishing, 1990, hardcover, 233 pages, מסת"ב 1-55591-066-1.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
