ימת חול
ימת חול (גם אֶרְג) היא אזור גדול ושטוח למדי של מדבר המכוסה בחולות נודדים, ומאופיין במיעוט צמחייה אם בכלל[1]. השם ארג (Erg) מקורו אצל תושבי הסהרה, שבדומה להרבה מונחים הקשורים למדבר השתרשו בספרות המקצועית, מפני שרוב החוליות בעולם נמצאות בסהרה ובחצי האי ערב.
המונח מתייחס לאזורים מדבריים שמכילים יותר מ-125 קילומטרים מרובעים של דיונות, ובהם החול מכסה לפחות 20% מהשטח הכללי. הגדול שבמדבריות העולם הוא מדבר סהרה המתפרש על פני 9,000,000 ק"מ² ומכיל מספר ימות חול[2]. ימת החול הגדולה בעולם היא הרבע אל-ח'אלי ('הרובע הריק') המצויה בחצי האי ערב ושטחה מגיע ל-650,000 קמ"ר. הדעה הרווחת היא שכ-85% מהחול הנייד בעולם נמצא בימות חול שגודלם עולה על 32,000 ק"מ².
תיאור
ימות חול מרוכזות בין קווי רוחב 20° ל-40° בהמיספירות הצפונית והדרומית, וכוללים אזורים שעוברות בהן רוחות הסחר. ימות חול פעילות, מוגבלות לאזורים שבהם כמות המשקעים עולה על 150 מ"מ בשנה. הגדולות שבהן מצויים בצפון ודרום אפריקה, מערב אסיה ומרכז אוסטרליה. ימות חוליים ושדות דיונות נוצרים על פי רוב במקומות שופעי חול יבש ומשוחרר כמו ואדיות, דלתה, מישורי הצפה, אגמים שיַבשוּ וחופים. כמעט כל ימות החול הגדולים ממוקמים עם כיוון הרוח לוואדיות יבשות, שלא יכלו לקיים צמחייה ולכן היו נתונות לסחיפה מתמשכת של הרוח. חול ממקומות כאלו נודד עם כיוון הרוח ונערם לדיונות גדולות במקומות בהם התנועה נחלשת ואף נעצרת בשל חסמים טופוגרפיים. נדידת החול עשויה להרחיק מאות ואלפי קילומטרים ממקום המוצא. מדבריות כגון חצי האי ערב, ימת מורזוק בלוב[3],
מדבר סימפסון ומדבר החול הגדול באוסטרליה.[4]
ימות חול מחוץ לכדור-הארץ במערכת השמש
ימת חול היא מאפיין גאולוגי שיכול להימצא על כוכבי לכת בהם האטמוספירה מסוגלת לייצר שחיקת רוח (Wind erosion) חזקה על פני הקרקע למשך תקופות ארוכות, בצורה שתביא להיווצרותו והיערמותו של חול. ידועים כיום שני כוכבי לכת במערכת השמש מלבד כדור הארץ, בהם מצויים ימות חול: נוגה ומאדים, וכן טיטאן, אחד מירחיו של שבתאי.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "Issaouane Erg, Algeria". NASA Earth Observatory. נבדק ב-2006-05-18.
- ^ Spector, Christy (24 בספטמבר 2001). "Soil Forming Factors". NASA Goddard Space Flight Center. נבדק ב-2006-05-18.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Glennie, K.W. 1970. Desert sedimentary environments: Developments in sedimentology 14, Enclosure 4. New York: American Elsevier Publishing Co.
- ^ Wilson, I. 1971. Desert sandflow basins and a model for the development of ergs. Geographical Journal, v. 137, Pt. 2, pp. 180-199.
22096253ימת חול