צ'צ'ניה
| המנון | שיר השטלק |
|---|---|
| מדינה |
 רוסיה |
| מחוז פדרלי | המחוז הפדרלי של צפון קווקז |
| מחוז כלכלי | המחוז הכלכלי של צפון הקווקז |
| מושל | רמזן קדירוב |
| בירת הרפובליקה | גרוזני |
| שפה רשמית | רוסית, צ'צ'נית |
| תאריך ייסוד | 11 בינואר 1991 |
| שטח | 16,171 קמ"ר (דירוג: 75) |
| אוכלוסייה | |
| ‑ צפיפות | 92.63 נפש לקמ"ר (2021) |
| אזור זמן | UTC +4 |
| chechnya.gov.ru | |
|
לחצו כדי להקטין חזרה  | |
רפובליקת צ'צ'ניה (ברוסית: Чеченская Республика, צ'צ'נית: Нохчийн Республика) היא רפובליקה רוסית השוכנת בדרום הפדרציה הרוסית. גובלת במזרח בדאגסטן, בדרום גאורגיה, במערב באינגושטיה ובצפון במחוז סטוורופול. אוכלוסייתה מונה כ-1.39 מיליון בני אדם ובירתה העיר גרוזני, הנחשבת לאחת הערים המסוכנות בעולם[1]. ההמנון הלאומי של צ'צ'ניה הוא שיר השטלק. הרוב המכריע של תושבי צ'צ'ניה הם מוסלמים.[2]
היסטוריה
האזור הגאוגרפי של צ'צ'ניה נכבש במהלך המאה ה-19 על ידי האימפריה הרוסית, במסגרת מלחמת הקווקז. האזור כולו היה חשוב עקב קרבתו לים הכספי ודרכי הגישה למעברים בהרי הקווקז עליהן שלט. לימים צ'צ'ניה עצמה הפכה לבעלת חשיבות בזכות שדות נפט נרחבים שהתגלו בה, ולאחר מכן בעקבות מפעלי הזיקוק וצינור הנפט שהוקמו בה.
במהלך התקופה התמרדו תושבי הקווקז, אשר רבים מהם היו מוסלמים סונים (מרבית התושבים באזור התאסלמו החל מהמאה ה-16), כנגד השלטון הצארי הנוצרי. מרידות אלו היו לאו דווקא צ'צ'ניות, ולרוב השתתפו בהן תושבי האזור כולו - בייחוד מאינגושטיה ודאגסטן. עם פרוץ המהפכה הבולשביקית צידדו הצ'צ'נים בקומוניסטים, מעודדים מהבטחות שונות לחופש דת, וכך אכן היה בתחילת שלטון ברית המועצות. לאחר מספר שנים השתנה יחס הממשלה הסובייטית כלפי האסלאם בצ'צ'ניה, ובמקביל התקינה מושלים רוסים על האזור, בו היה מיעוט רוסי בלבד. הצ'צ'נים החלו להתקומם שוב, הפעם גם תוך כדי הבעת רגשות לאומיים.
במלחמת העולם השנייה הגלה סטלין את מרבית הצ'צ'נים לקזחסטן באשמת שיתוף-פעולה עם הנאצים. במסגרת זו הועברו מהרפובליקה האוטונומית כ-500 אלף תושבים והרפובליקה עצמה כישות אוטונומית חדלה מלהתקיים. בשנת 1957, תחת הנהגתו של ניקיטה חרושצ'וב, וכחלק מתהליך הדה-סטליניזציה שעברה ברית המועצות, טוהר שמם של הצ'צ'נים מאשמת שיתוף הפעולה עם הנאצים והם הורשו לשוב למולדתם.
עם התפרקות ברית המועצות בשנת 1991 הכריזו הצ'צ'נים על עצמאותם והקמת הרפובליקה הצ'צ'נית של איצ'קריה תחת הנהגתו של ג'וחר דודייב, גנרל לשעבר בחיל-האוויר הסובייטי, שנבחר לנשיא על פי החלטת הקונגרס הלאומי הכללי של העם הצ'צ'ני. רוסיה מיאנה להכיר בעצמאות צ'צ'ניה, אך כוחותיו של דודאייב הצליחו להבריח מהאזור את הצבא הרוסי ולהקים מדינה עצמאית דה פקטו. שלטונו של דודאייב כשל ועד מהרה הדרדרה צ'צ'ניה למלחמת אזרחים מרובת צדדים. במקביל, ובדומה לאזורים אחרים ברוסיה שלאחר התפרקות ברית המועצות, חלה הרעה משמעותית באיכות החיים בצ'צ'ניה - אבטלה, פשע, אלימות ושחיתות רבו ועלו.
הצעות למשא ומתן שיביא להסדרת היחסים בין צ'צ'ניה לרוסיה נדחו על ידי שני הצדדים בתואנות שונות. כמו כן, הצבא הרוסי סיפק נשק וחיילים לכוחות האופוזציה בצ'צ'ניה, במקביל למגעי הדיפלומטים. לאחר שכוחותיו של דודאייב החלו להנחיל מפלות אחר מפלות לכוחות האופוזיציה החליטה ממשלת רוסיה בראשותו של בוריס ילצין על פלישה צבאית.
מלחמת צ'צ'ניה הראשונה (1994–1996)
ערך מורחב – מלחמת צ'צ'ניה הראשונה
במערכה זו נלחמו הצ'צ'נים כנגד כוחות רוסיים שכפי שהתברר לא היו מוכנים לניהול מלחמה. למרות עדיפותם המספרית, הרוסים נוצחו במערכה זו. בסופה נחתם הסכם שבו רוסיה הכירה בשאיפתם העתידית של הצ'צ'נים לעצמאות ושלפיו שיוכה של הרפובליקה האוטונומית הצ'צ'נית לפדרציה הרוסית הוא זמני - עד למשאל-עם צ'צ'ני שיועד להיערך חמש שנים לאחר מכן.
מלחמת צ'צ'ניה השנייה (1999–2009)
- ערך מורחב – מלחמת צ'צ'ניה השנייה
לאחר המערכה הראשונה למעשה התנהלה צ'צ'ניה בצורה עצמאית. המערכה השנייה החלה בקיץ 1999 כתגובה לפלישה של כוחות צ'צ'ניים מאורגנים לרפובליקה השכנה דאגסטן (גם היא חלק מרוסיה). בשנת 2000, המשיך הנשיא החדש, ולדימיר פוטין, במערכה לכיבוש כל שטח הרפובליקה, כולל האזורים ההרריים.
במערכה זו (שעדיין נמשכת בפועל על אף שרשמית הסתיימה ב-2001)[דרושה הבהרה] נהרס חלק נכבד מהערים והכפרים של צ'צ'ניה ובעיקר עיר הבירה שלה, גרוזני. למרות הטיפול החריף של הצבא הרוסי במלחמתו בבדלנים הצ'צ'נים (הוצאות רבות להורג, הרס כפרים שלמים) טרם הצליח להכניעם כליל[דרושה הבהרה]. על פי עדויות ארגוני זכויות האדם ישנם מקרים רבים של ניצול סמכויות החירום שנתונות בידי הצבא להתעמרות באוכלוסייה האזרחית, שבאה לידי ביטוי בחטיפות סיטונאיות ומעשי עינוי וביזה. ב-2009 הנשיא הרוסי, דמיטרי מדבדב, הכריז רשמית על סיום המלחמה והמבצע למלחמה בטרור ועל אף הירידה בעצימות העימות, הדבר לא הוביל להכרעה מוחלטת בסכסוך המתמשך{{. עדיין הלוחמה נמשכת על ידי לוחמים הצ'צ'נים המתחבאים בהרים ויוצאים משם לפעולות גרילה וטרור[דרושה הבהרה]
לאחר המלחמה
- ערך מורחב – הסכסוך בצפון הקווקז
בפברואר 2007 החליף רמזן קדירוב את אלו אלחנוב כנשיא צ'צ'ניה, בצו של נשיא הפדרציה הרוסית ולדימיר פוטין. רמזן קדירוב הוא בנו של נשיא צ'צ'ניה לשעבר, אחמד קדירוב, שנרצח במאי 2004. על אף שבמהלך מלחמת צ'צ'ניה הראשונה ובתקופת העצמאות הצ'צ'נית שלאחריה תמכו קדירוב ואביו בבדלנים הצ'צ'נים ובעצמאותה של צ'צ'ניה, הם שינו את טעמם בתחילת מלחמת צ'צ'ניה השנייה, וחברו אל כוחות הפדרציה הרוסית. קדירוב ניצל את מעמדו לצבירת הון עצום וטיפח פולחן אישיות נרחב בצ'צ'ניה[3].
בדצמבר 2017 שירות הביטחון הפדרלי הכריז על חיסול המחתרת הצ'צ'נית וסיום המבצע למלחמה בטרור בצפון הקווקז. בפועל המדינה האסלאמית בקווקז ממשיכה לנהל לחימה בעצימות נמוכה ובינואר 2021 אף חוסל מנהיגה אסלן ביוטוקאייב.
כלכלה
הכלכלה הצ'צ'נית נפגעה בצורה קשה בשל המלחמות. תושבי צ'צ'ניה מתפרנסים בעיקר מחקלאות ומזיקוק נפט.
דמוגרפיה
צ'צ'נים מהווים כ-95% מאוכלוסיית הרפובליקה. בהתאם למפקד אוכלוסין משנת 1989 כ-24.5% מאוכלוסייה היו רוסים, אך כיום הם מהווים קצת מעל ל-1%.
95% מההצ'צ'נים הם מוסלמים-סונים: חסידי האסכולה השאפעית-מד'הבית או האסכולה החנפית,[3] כל זאת לאחר שרוב האוכלוסייה התאסלמה בין המאה ה-16 למאה ה-19.
זכויות אדם
במרץ 2011 דיווח הארגון Human Rights Watch כי הממשלה קידמה אכיפה של קוד לבוש איסלמי מסורתי ועוד מסורות שמדכאות נשים. הנשיא רמזן קדירוב טען כי "יש לי זכות לבקר את אשתי, לה אין זכות כזו. אצלנו (בחברה הצ'צ'נית) אישה היא עקרת בית. אישה צריכה לדעת את מקומה... היא הרכוש (של הגבר) והגבר הוא הבעלים. אצלנו, אם אשה לא מתנהגת כיאות, בעלה, אביה, ואחיה אחראים. לפי המסורת שלנו, אם אישה עושה שטויות, המשפחה שלה הורגת אותה. כך זה קורה (היום), אח הורג את אחותו או שבעל הורג את אשתו... ובגלל זה הבחורים שלנו בכלא. כנשיא, אני לא יכול להרשות שיהרגו אותן." והמשיך לבקש שלא יתלבשו בחוסר צניעות.[4] בהזדמנויות אחרות הגן הנשיא בצורה גלויה על "רצח כבוד". בשנת 2017 דיווחו ארגוני זכויות אדם וכן העיתון הרוסי Novaya Gazeta על רדיפת סוטים: השלטונות הצ'צ'נים הקימו מחנות ריכוז, אחד מהם ב-Argun, שבהם גברים נחקרים, חשופים לאלימות ונרצחים. בראשית שנת 2019 דיווחו פעילים רוסים על רציחתם של שני צ'צ'נים ועל מעצרם של 40 צ'צ'נים נוספים.
מנהיגי צ'צ'ניה
 |
ראו גם – ראש רפובליקת צ'צ'ניה |
מאז 1991, כאשר הכריזה המדינה על עצמאות חד צדדית מרוסיה עמדו בראש הרפובליקה הבדלנית הצ'צ'נית האנשים הבאים:
- ג'וחר דודייב, 1991-1996
- זלימחאן יאנדרבייב, 1996-1997
- אסלאן מסחאדוב, 1997-2005
- עבדול-חלים סעדולאייב, 2005-2006
- דוקה אומרוב, 2006-2007
ראשי צ'צ'ניה מאז 1999 - כאשר החל הממשל הפדרלי למנות נשיאים מטעמו - הם:
- יאקוב דנייב, 1999-2000 (ממלא מקום)
- אחמד קדירוב, 2000-2004
- סרגיי אברמוב, ממלא מקום 2005
- אלו אלחנוב, 2005-2007
- רמזן קדירוב, 2007 ואילך
קישורים חיצוניים
- צור שיזף, צ'צ'ניה - טיול קצר בקווקז , באתר צור שיזף
אתר האינטרנט הרשמי של צ'צ'ניה - דניאל שנקמן, צ'צ'ניה: מלחמה – מאבק שורשי ואסלאמי לעצמאות
ג'ונתן ליטל, צ'צ'ניה, הסופר ג'ונתן ליטל ביקר בארצו של רמזאן קדירוב, צ'צ'ניה, ארץ שבה אנשים נעלמים באמצע הלילה, באתר הארץ, 28/11/09- זיו ריינשטיין, המקום שאין בו תיירים, באתר וואלה!, 31 ביולי 2019
- צ'צ'ניה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ יריב פלג, אזהרת מסע: 19 הערים הכי מסוכנות בעולם, באתר מאקו, 28/03/13
- ^ [1]
- ^ "עם פחות עכבות בביצוע משימות, לוחמים צ'צ'נים מסייעים לכוחות רוסיה". הארץ. נבדק ב-2022-02-28.
- ^ [2]
33317723צ'צ'ניה