מלחמת הקווקז

הפלישה הרוסית לקווקז, המוכרת יותר כמלחמת הקווקז היא סדרת כיבושים של האימפריה הרוסית בין השנים 1817 ל-1864 כנגד צ'צ'ניה, דאגסטן וצפון מערב הקווקז (צ'רקסיה).

ככל מעצמות המערב באותה התקופה, גם הרוסים רצו ליצור לעצמם אימפריה על ידי כיבושים. רצון זה התבטא בכיבושים רבים לאורך הגבולות. חלק מרצונות ההתפשטות הרוסים באו גם על חשבון ארצות הקווקז. אלא שעם תחילת הפלישה הבינו הרוסים שכיבוש ארצות הקווקז לא יהיה פשוט כשחשבו, שכן הפלישה נתקלה בהתנגדות אלימה וחזקה במיוחד. לפי התארוך המקובל, התקופה הראשונה של המלחמה הסתיימה עם מותו של אלכסנדר הראשון ומרד הדקבריסטים בשנת 1825. עד אז השיג הצבא הרוסי מספר הצלחות נגד מה שהצאר הגדיר "המון פראי אדם".

במשך השנים 1825-1830 קטנו היקף הסכסוך והפעילות המלחמתית, מאחר שלרוסיה היו באותן השנים חזיתות מלחמה נוספות: המלחמה עם טורקיה ופרס. לאחר ההצלחות בשתי מלחמות אלו, חידשה רוסיה את פעילותה בקווקז, ושוב נתקלה בהתנגדות מחתרתית, שהאחראים העיקריים להן היו "גחי מולא", "גמזט בק", ו"אדג'י מורד". הם הונהגו בידי האימאם שאמיל, שהוביל את פעולות ההתנגדות בין השנים 1834-1859 ושנתמך חלקית על ידי פרס.

החלק השני במלחמה החל בחודש מרץ 1855, כאשר רוסיה והאימאם שאמיל חתמו על הסכם הפוגה בלחימה, את ההסכם יזמו הרוסים בשל הצורך שלהם לתגבר את הכוחות שלהם במלחמת קרים. ההפוגה לא נמשכה זמן רב והמלחמה חודשה עוד באותה השנה.

מלחמת הקווקז נסתיימה עם כיבוש צפון הקווקז, האימאם שאמיל נשבע אמונים לצאר ועבר לחיות במרכז רוסיה. המלחמה הסתיימה באופן רשמי ב-2 ביוני 1864, על ידי הכרזה של הצאר.

שלושה צארים רוסיים עמדו מאחורי המתקפה הזו; אלכסנדר הראשון, ניקולאי הראשון, ואלכסנדר השני. המפקדים הרוסיים העיקריים מאחורי המתקפה היו אלכסיי פטרוביץ' ירמולוב בין 1816-1827, מיכאיל סיומונביץ' וורונצוב בין 1844-1853, ואלכסנדר ביירטינסקי בין 1853-1856. הסופרים מיכאיל לרמונטוב ולב טולסטוי השתתפו בקרבות וכתבו עליהם, והמשורר הרוסי אלכסנדר פושקין התייחס למלחמה בפואמה האירונית שלו, האסיר הקווקזי (1821).