הסכסוך בצפון הקווקז
| מערכה: העימות הרוסי-צ'צ'ני | ||||||||||||||||||
| מלחמה: הסכסוך המזוין בצפון הקווקז | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 19 באפריל 2009 – 19 בדצמבר 2017[1][2] (8 שנים ו־35 שבועות) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | צפון הקווקז | |||||||||||||||||
| תוצאה | לחימה בעצימות נמוכה | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
הסכסוך בצפון הקווקז הוא סכסוך מזוין בעצימות נמוכה[3][4][5] בין רוסיה למיליטנטים הקשורים לאמירות הקווקז, ומאז יוני 2015, המדינה האיסלאמית וגרורתה בצפון הקווקז. הסכסוך החל אחרי סיומה הרשמי של מלחמת צ'צ'ניה השנייה, ב-16 באפריל 2009. העימות משך אליו אנשים מהמזרח התיכון, צפון אפריקה, אירופה ומרכז אסיה שהשתתפו אז בסכסוך, כאשר מתנדבים מצפון הקווקז נלחמים גם בסוריה.[6] התקשורת ברוסית מכנה את העימות גם בשם הסכסוך המזוין בצפון הקווקז (Вооружённый конфликт на Северном Кавказе).
הסכסוך שכך יחסית בשנים האחרונות.[7][8] בשיאו, האלימות התרכזה בעיקר ברפובליקות צפון הקווקז של צ'צ'ניה, דאגסטן, אינגושטיה וקברדינו-בלקריה. אירועים מזדמנים ותקריות שונות התרחשו באזורים הסמוכים, כמו צפון אוסטיה-אלניה, קראצ'אי-צ'רקסיה, סטברופול ובוולגוגרד.
בדצמבר 2017, מנהל שירות הביטחון הפדרלי, אלכסנדר בורטניקוב, הודיע על סיום הסכסוך בחבל והשגת שליטה על כלל ארגוני הטרור באזור.[1][2] בפועל המדינה האסלאמית בקווקז ממשיכה לנהל לחימה בעצימות נמוכה[9] ובינואר 2021 אף חוסל מנהיגה אסלן ביוטוקאייב.
היסטוריה ורקע
בסוף 1999 הורה ראש ממשלת רוסיה, ולדימיר פוטין, לצבא, למשטרה ולכוחות הביטחון להיכנס לאזור צ'צ'ניה. בתחילת שנת 2000 כוחות אלה כבשו את מרבית האזור. רמות לחימה גבוהות נמשכו עוד כמה שנים והביאו לאלפי נפגעים מרוסיה וצ'צ'ניה ומאות אלפי עקורים. בשנת 2005 הורה מנהיג המורדים הצ'צ'ני, עבדול-חלים סדולייב, על הקמת חזית קווקזית נגד רוסיה, בקרב מאמינים אסלאמיים בצפון קווקז, בניסיון להרחיב את הסכסוך של צ'צ'ניה עם רוסיה. לאחר מותו, הצהיר יורשו, דוקה אומארוב, כי הוא ממשיך בג'יהאד והצהיר על הקמת אמירות קווקזית פונדמנטליסטית אסלאמית בצפון הקווקז ומחוצה לה. מדיניות הלחץ של רוסיה בצ'צ'ניה כללה הקמת ממשלה אזורית פרו-רוסית והעברת תפקידי ביטחון מקומיים נוספות לממשלה זו.
גורם חשוב להצלחתה לכאורה של רוסיה בצ'צ'ניה היה הסתמכות על חמולות צ'צ'ניות פרו-מוסקבאיות המזוהות עם נשיא החבל רמזן קדירוב. נראה כי פיגועי הטרור בצפון הקווקז גברו משמעותית בשנים 2007–2010. בקיץ 2009, יותר מ-442 אנשים מתו בסכסוך בצפון קווקז בארבעה חודשים בלבד, לעומת 150 מקרי מוות בלבד שדווחו בכל שנת 2008. בשנת 2009 כולה, על פי הנתונים הרשמיים של ממשלת רוסיה, נהרגו 235 אנשי משרד הפנים (נפגעים ממשרד ההגנה ושירות הביטחון הפדרלי לא נכללו) ו-686 נפצעו, בעוד יותר מ-541 לוחמים צ'צ'נים ותומכיהם נהרגו ומעל 600 נלקחו למאסר. שיעור הגידול באירועי הטרור פחת בשנת 2010, בהשוואה לשנים 2008–2009, אולם שיעור הנפגעים האזרחיים עלה באופן משמעותי ברחבי צפון הקווקז בשנת 2010 ומספר גובר של אירועי טרור אירעו מחוץ לצ'צ'ניה.[10]
בתקופה שבין 2010 ל-2014, מספר הנפגעים בצפון הקווקז ירד מדי שנה, כשמספר מקרי המוות הכללי ירד ביותר ממחצית.[11] הסיבות שהציעו לירידה כוללות את חיסולם של מפקדים רמי דרג בארגוני הטרור המקומיים, הגדלת המיקוד של כוחות הביטחון לתשתיות התמיכה בהן הסתמכו המורדים, ויציאת מורדים לאזורי עימות אחרים. חקירה מיוחדת של רויטרס טענה כי לקראת אולימפיאדת סוצ'י 2014, שירותי הביטחון הרוסיים אפשרו ועודדו חמושים לעזוב את רוסיה להילחם במלחמת האזרחים בסוריה, על מנת להפחית את הסיכון להתקפות פנימיות.[12]
צ'צ'ניה
הסכסוך בצפון הקווקז היא תוצאה ישירה של שתי המלחמות שלאחר התפרקות ברית המועצות ובו נלחמו רוסיה וצ'צ'ניה. מלחמת צ'צ'ניה הראשונה הייתה מאבק לאומני, עם גוונים חילוניים ואיסלאמיסטיים כאחד, למען עצמאות מרוסיה והתרחשה בין 1994 ל-1996. לאחר מאבק קשה בין הכוחות הפדרליים הרוסים לבין הגרילה הבדלנית הצ'צ'נית, קיבלה צ'צ'ניה עצמאות דה-פקטו על פי תנאי חוזה חסביורט שנחתם ב-30 באוגוסט 1996. עם תשתית הרוסה וקבוצות מזוינות שונות, הכפופות למפקדים ספציפיים, שלוש השנים הבאות ראו את צ'צ'ניה מתרוקנת והופכת למדינה מושחתת, מלאה בכנופיות חמושות, כשמגפה של חטיפות לכופר ועליית האסלאם הקיצוני עלו באזור, כתגובה לדיכוי הממשלתי.
באוגוסט 1999, פלישה חמושה של 1,500 רדיקלים אסלאמיים, בהובלתו של המורד הצ'צ'ני, שאמיל באסייב, והג'יהאדיסט הערבי, אבן אל-חטאב, בתמיכת תנועה בדלנית בדגסטנית, בשילוב סדרת הפצצות על דירות ברוסיה, העניקו למוסקבה מספיק נימוק לפלישה מחודשת לצ'צ'ניה ובכך נפתחה מלחמת צ'צ'ניה השנייה, סכסוך שהתאפיין בגוונים ניכרים של איסלאמיסטים.
לאחר שלמד לקחים קשים מהמלחמה הראשונה, צבא רוסיה, במקום להסתבך במעורבויות עירוניות מבולגנות כמו זה שנראה בגרוזני בשנים 1994–1995, הסתמך בייחוד על הפצצה אווירית וירי תותחים תוך שימוש בטילים בליסטיים וחומרי נפץ, בדרך כלל תוך השמדת כל העיירות והכפרים שהביעו התנגדות, לפני שנשלחו כוחות קרקעיים לפעולות ממוקדות. בקרב השני בגרוזני בשנים 1999–2000 נראתה עיקר ההתנגדות הצ'צ'נית, בעיקר לאחר שפלוגה של כ-2,000 לוחמים ניסתה לפרוץ מהעיר הנצורה בפברואר 2000 ובמקום זאת הלכה היישר לשדה מוקשים שכוחות רוסים הכינו עבורם במארב. הגרעין שנותר מיחידות המורדים המצומצמות נסוג לתוך ערוצי ודנו וארגון שבהרים הדרומיים של צ'צ'ניה במטרה לנהל קמפיין גרילה.
הרפובליקה נותרה מרכז סכסוך מרכזי במשך שנים רבות. על פי נתוני ממשלת רוסיה, בין אפריל 2009 (אז הסתיים רשמית המבצע נגד הטרור בצ'צ'ניה) לבין אפריל 2010, נהרגו בצ'צ'ניה 97 אנשי שירות הביטחון; במקביל, הרגו כוחות הממשלה 189 אנשים שטענו שהם מיליטנטים או שהיו משתפי פעולה שלהם. כמות הנפגעים פחתה בהמשך, כאשר 26 כוחות ביטחון ו-24 חמושים נהרגו בשנת 2014.[13]
ב-20 בינואר 2021, הוועדה הלאומית למלחמה בטרור הודיעה כי בסיוע רשויות צ'צ'ניה חוסל המחבל אסלן ביוטוקאייב, שכונה "האמיר האחרון של צ'צ'ניה", במבצע מיוחד בפאתי הכפר קטיר-יורט במחוז אחוי-מרטנובסקי בצ'צ'ניה. ביוטוקאייב היה אחראי על תכנון פיגוע הטרור בנמל התעופה הבינלאומי דומודדובו בשנת 2011, בו נהרגו 37 בני אדם ופיגוע על בית העיתונות בגרוזני בסוף 2014. לדברי הרשויות הוא היה הצ'צ'ני האחרון ברשימת המבוקשים הפדרלית.
דאגסטן
דאגסטן היא הדתית ובה האוכלוסייה והמורכבת ביותר מבין כל הרפובליקות בצפון קווקז.[14] היא כפולה מגודלה של צ'צ'ניה ומורכב מכמה עשרות קבוצות אתניות, רובן עם שפה משלהן. ברם הסכסוך בדגסטן אינו בין קבוצות אתניות אלא בין הסופיזם, צורה סינקרטית של אסלאם הכוללת מנהגים מקומיים ומכירה במדינה ובסלפיזם, צורה מסורתית יותר הדוחה את השלטון החילוני ומתעקשת כי על הפרשנות הסלפית לאסלאם לשלוט בכל תחומי החיים.
לדאגסטן יש את הרמות הגבוהות ביותר של אלימות וקיצוניות ברפובליקות צפון הקווקז. משרד הפנים הרוסי הצהיר כי מבין 399 פשעי הטרור שבוצעו בצפון הקווקז בשנת 2013, 242 היו בדאגסטן.
עד 2017 חוסלו כל קבוצות החתרנות וארגוני הטרור שפעלו בדאגסטן.[15]
אינגושטיה
יחד עם דגסטאן, אינגושטיה הייתה מוקד האלימות בצפון קווקז בשנים המוקדמות של הסכסוך. ההתקוממות האיסלאמיסטית ברפובליקה נבעה מהמלחמות בצ'צ'ניה השכנה בשנות התשעים ובראשית שנות האלפיים. ביוני 2004 פתחו לוחמים אינגושטים וצ'צ'נים במתקפה רחבה על העיר הגדולה ביותר באינגושטיה, נזראן והרגו עשרות אזרחים, שוטרים וחיילים.
כמו במקומות אחרים בצפון הקווקז, האכזריות של כוחות הביטחון הממשלתיים היוותה גורם מרכזי והניע את הצעירים להצטרף לאסלאמיסטים. תחת נשיאותו של קצין הק.ג.ב לשעבר, מוראט זיאזיקוב, צוותים של פעילים רעולי פנים חטפו, עינו והרגו חשודים מורדים ובני משפחותיהם. ממשיך דרכו של זיאצ'יקוב, יונוס-בק יבקורוב, שמונה בשנת 2008, הצליח לדכא את האלימות, אף שהוא נפצע קשה בפיגוע התאבדות של המיליטנטים במהלך השנה הראשונה שלו בתפקיד (אך השתקם וזכה להכרה מהממשל על פעילותו ומאוחר יותר הוא התמנה לתפקיד סגן שר ההגנה). הפרות זכויות האדם על ידי כוחות קומנדו רוסים פחתו, אך נותרו נרחבות.
לכידתו של עלי טאזייב ביוני 2010, אינגושטי אתני ואחד המנהיגים הבכירים באמירות הקווקז, הכתה מכה קשה בג'יהאדיסטים באינגושטיה, כאשר מספר הפיגועים צנח משמעותית במהלך 5 השנים הבאות.[11] באמצע 2015, נשיא אינגושטיה, יונוס-בק יבקורוב, הצהיר כי תנועת הבדלנות ברפובליקה 'הובסה'.[16]
קברדינו-בלקריה
ההתקוממות בקברדינו-בלקריה החלה בראשית שנות האלפיים והובלה על ידי ארגון בשם "ירמוך ג'מעת", ארגון אסלאמיסט לוחמני, שפרח כתוצאה מרדיפות מוסלמים אדוקים על ידי כוחות המשטרה והביטחון.
באוקטובר 2005, מספר לוחמים פתחו בפשיטה על בירת הרפובליקה, נלצ'יק, שהותירה 142 הרוגים. הגרילה ביצעה גם חיסולים רבים של פקידי ממשלה וקציני אכיפת החוק ברפובליקה.
אלימות נוספת התלקחה בסוף 2010 ובתחילת 2011, בעקבות מותו של אנזור אסטירוב, דמות בכירה באמירות הקווקז וראש ארגון ויליאט קברדה המאוחדת, בלקריה וקראצ'יי (ארגון טרור מקומי). המנהיגים החדשים של תנועת הגרילה של קברדינו-בלקריה, אסקר דז'אפוייב ורטמיר שאמייב, העדיפו גישה אגרסיבית יותר והמיליטנטים רצחו כמה אזרחים ברפובליקה, כולל תיירים רוסים. בתגובה, קבוצת מתנגדים המכונה "הנצים השחורים" איימה על קרוביהם של חלק מהאסלאמיסטים, במה שנודע כפעילות עצמאית של אזרחים שמאסו בעליית הטרור. דז'אפוייב ושאמייב חוסלו בפעולה מיוחדת של כוחות הביטחון באפריל 2011.
מספר הנפגעים ירד בשנים שלאחר מכן. בסך הכל בשנת 2014 דווח על 49 הרוגים (מיליטנטים, כוחות ביטחון ואזרחים).[17]
צפון אוסטיה-אלניה
ב-9 בספטמבר 2010 אירע פיגוע מכונית תופת בשוק צפוף בולאדיקווקז, בירת צפון אוסטיה, בה נהרגו 19 מבוגרים וילדים ונפצעו מעל 190. נשיא רוסיה מדבדב הגיב כי "אנו בוודאי נעשה הכל כדי לתפוס את המפלצות האלה, שביצעו פיגוע נגד אנשים רגילים. מה שכן, פיגוע ברברי. אנו נעשה הכל, כדי שיימצאו וייענשו בהתאם לחוק ארצנו, או במקרה של התנגדות או מקרים אחרים, כך שהם יחוסלו."
על פי הדיווחים, ארגון מקומי בשם ויליאט גלגיאצ'ו לקח אחריות וקבע שההתקפה כוונה נגד "הכופרים האוסטים" על "אדמות אינגושטיה הכבושות".[18]
נפגעים
| שנה | הרוגים | פצועים |
|---|---|---|
| 2009 | 508[19] | 574 |
| 2010 | 754[20] | 956 |
| 2011 | 750[21] | 628 |
| 2012 | 700[22] | 525 |
| 2013 | 529[23] | 457 |
| 2014 | 341[24] | 184 |
| 2015 | 209[25] | 49 |
| 2016 | 202[26] | 85 |
| 2017 | 134[27] | 41 |
| 2018 | 83[28] | 27 |
| 2019 | 32 | 14 |
| 2020 | 49[29] | 12 |
| סך הכל | 4,291 | 3,540 |
| הערה: סך כל הנפגעים נערך על ידי אתר החדשות "הקשר הקווקזי", שאינו מתחייב לדיוק של 100 אחוזים מהנתונים. | ||
מרבית האזרחים שנהרגו היו רוסים, אך גם זרים מטג'יקיסטן, אוזבקיסטן, אוקראינה, בלארוס, גרמניה, אוסטריה, בריטניה וארמניה.
ראו גם
- המעורבות הרוסית במלחמת האזרחים בסוריה
- הפיגועים ברכבת התחתית של מוסקבה, 2010
- הפיגוע ברכבת התחתית של סנקט פטרבורג
- פירוק רוסיה
קישורים חיצוניים
- טרור ברוסיה (באנגלית)
- מאגר הטרור העולמי
- דריון רודוס, הג'יהאדיזם הסלפי-התקפי: האידאולוגיה של אמירות הקווקז, המכון הבינלאומי לטרור, מרץ 2014
- ג'יהאד הקווקז: טקטיקות טרור באופק?, כתב העת המלחמה הארוכה, 21 במאי 2009
- "מה שילדיך יעשו ייגע בך", Human Rights Watch, 2 ביולי 2009
- רוסיה: הגנה על זכויות בצפון הקווקז אינו תירוץ לביטול שלטון החוק, הפדרציה הבינלאומית לזכויות אדם, 7 ביולי 2009 (UNHCR)
- טרור וצפון קווקז: סקירה כללית
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Россия выиграла еще одну важнейшую битву
- ^ 2.0 2.1 Глава ФСБ объявил о ликвидации бандподполья на Северном Кавказе
- ^ "Six Russian soldiers killed in Chechnya". BBC News (באנגלית בריטית). 2017-03-24. אורכב מ-המקור ב-16 ביוני 2018. נבדק ב-2017-10-03.
Russian troops in Chechnya have faced a low level insurgency for years ... They still face a low-level insurgency in the mainly Muslim region in Russia's volatile North Caucasus area.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Russia's North Caucasus Insurgency Widens as ISIS' Foothold Grows". www.worldpoliticsreview.com (באנגלית). אורכב מ-המקור ב-3 באוקטובר 2017. נבדק ב-2017-10-03.
Russia's North Caucasus insurgency has gone relatively quiet, but reduced casualty numbers belie a still-worrying situation where long-standing grievances remain.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Walker, Shaun (2017-04-04). "Why suspicion over St Petersburg metro attack is likely to fall on Islamist groups". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. אורכב מ-המקור ב-2017-04-03. נבדק ב-2017-10-03.
A renewed crackdown on any suspected militant activity in the run-up to the Sochi winter Olympics in 2014 and the departure of many militants to fight in Syria led to a weakening of the North Caucasus insurgency.
- ^ Cerwyn Moore (2015). "Foreign Bodies: Transnational Activism, the Insurgency in the North Caucasus and "Beyond"" (PDF). Terrorism and Political Violence. 27 (3): 395–415. doi:10.1080/09546553.2015.1032035.
- ^ "Russia's North Caucasus Insurgency Widens as ISIS' Foothold Grows". www.worldpoliticsreview.com (באנגלית). אורכב מ-המקור ב-3 באוקטובר 2017. נבדק ב-2017-10-03.
Russia's North Caucasus insurgency has gone relatively quiet, but reduced casualty numbers belie a still-worrying situation where long-standing grievances remain.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Walker, Shaun (2017-04-04). "Why suspicion over St Petersburg metro attack is likely to fall on Islamist groups". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. אורכב מ-המקור ב-2017-04-03. נבדק ב-2017-10-03.
A renewed crackdown on any suspected militant activity in the run-up to the Sochi winter Olympics in 20ה14 and the departure of many militants to fight in Syria led to a weakening of the North Caucasus insurgency.
- ^ Силовики вступили в бой с бандитами под Хасавюртом, vesti.ru, 23.05.2020
- ^ Gordon Hahn, "Trends in Jihadist Violence in Russia During 2010 in Statistics", Islam, Islamism and Politics in Eurasia Report, Monterey Institute for International Studies, 26 January 2011
- ^ 11.0 11.1 "Why Is The Death Toll Tumbling In The North Caucasus?". Radio Free Europe/Radio Liberty. 10 בפברואר 2015. אורכב מ-המקור ב-23 באפריל 2015. נבדק ב-17 בפברואר 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "How Russia allowed homegrown radicals to go and fight in Syria". Reuters. 13 במאי 2016. אורכב מ-המקור ב-4 ביולי 2017. נבדק ב-13 במאי 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Кавказский Узел – По итогам 2014 года Чечня стала единственным регионом СКФО с ростом числа жертв конфликта". Кавказский Узел. אורכב מ-המקור ב-3 באפריל 2016. נבדק ב-7 ביולי 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "From Moscow to Mecca: As this part of Russia's empire frays, fundamentalist Islam takes a stronger hold". The Economist. The Economist Newspaper Limited. 399 (8728): 24–26. 9–15 באפריל 2011. אורכב מ-המקור ב-5 במאי 2007. נבדק ב-26 באפריל 2019.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ (in Russian). "Абдулатипов заявил о ликвидации всех террористических групп в Дагестане". РБК. נבדק ב-2019-05-08.
- ^ "Yevkurov Says Insurgency 'Defeated' In Ingushetia". RadioFreeEurope/RadioLiberty. 19 במאי 2015. אורכב מ-המקור ב-22 במאי 2015. נבדק ב-22 במאי 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Кавказский Узел – По итогам 2014 года Чечня стала единственным регионом СКФО с ростом числа жертв конфликта". Кавказский Узел. אורכב מ-המקור ב-3 באפריל 2016. נבדק ב-7 ביולי 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ CEDR, 9 September 2010, Doc. No. CEP-950171
- ^ "Нургалиев: с начала года на Северном Кавказе нейтрализовано более 700 боевиков". Caucasian Knot. 2009-09-29. אורכב מ-המקור ב-7 בנובמבר 2017. נבדק ב-2009-09-29.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Инфографика. Статистика жертв на Северном Кавказе за 2010 год по данным "Кавказского узла"". Caucasian Knot. 2013-12-23. אורכב מ-המקור ב-22 בפברואר 2014. נבדק ב-2014-02-04.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Инфографика. Статистика жертв на Северном Кавказе за 2011 год по данным "Кавказского узла"". Caucasian Knot. 2013-12-23. אורכב מ-המקור ב-22 בפברואר 2014. נבדק ב-2014-02-04.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Инфографика. Статистика жертв на Северном Кавказе за 2012 год". Caucasian Knot. 2013-06-06. אורכב מ-המקור ב-22 בפברואר 2014. נבדק ב-2014-02-04.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Инфографика. Статистика жертв на Северном Кавказе в ноябре 2013 года по данным "Кавказского узла"". Caucasian Knot. 2013-12-18. אורכב מ-המקור ב-3 במרץ 2016. נבדק ב-2014-02-04.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "По итогам 2014 года Чечня стала единственным регионом СКФО с ростом числа жертв конфликта". Caucasian Knot. 2015-01-30. אורכב מ-המקור ב-3 באפריל 2016. נבדק ב-2015-02-16.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "В 2015 году число жертв конфликта на Северном Кавказе снизилось вдвое". Caucasian Knot. 2016-02-05. אורכב מ-המקור ב-2 ביולי 2016. נבדק ב-2016-02-28.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "В 2016 году число жертв конфликта на Северном Кавказе выросло на 11%". Caucasian Knot. 2017-02-02. אורכב מ-המקור ב-4 בפברואר 2017. נבדק ב-2017-02-04.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Инфографика. Статистика жертв на Северном Кавказе за 2017 год по данным Кавказского Узла". Caucasian Knot. 2018-01-29. אורכב מ-המקור ב-2 בפברואר 2018. נבדק ב-2018-02-02.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "In 2018, the count of conflict victims in Northern Caucasus dropped by 38%". Caucasian Knot. נבדק ב-2020-01-20.
- ^ "Full Dashboard | ACLED". 28 באוגוסט 2019.
{{cite web}}: (עזרה)
הסכסוך בצפון הקווקז33317781Q849563