מלחמת צ'צ'ניה הראשונה
 | ||||||||||||||||||||||
| מלחמה: העימות הרוסי - צ'צ'ני | ||||||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 11 בדצמבר 1994 – 31 באוגוסט 1996 (שנה ו־37 שבועות) | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | צ'צ'ניה וחלקים מסטברופול, אינגושטיה ודאגסטן | |||||||||||||||||||||
| עילה | הכרזת העצמאות הצ'צ'נית בשנת 1991 ואובדן השליטה על המחוז | |||||||||||||||||||||
| תוצאה | חתימה על חוזה חסביורט, נסיגת הכוחות הפדרליים הרוסיים מצ'צ'ניה, שקיבלה בפועל את עצמאותה. | |||||||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | צ'צ'ניה הפכה לעצמאית בפועל | |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
מלחמת צ'צ'ניה הראשונה (רשמית נקראה בשם המבצע להשבת הסדר החוקתי ברפובליקת צ'צ'ניה[1][2][3]) היא מלחמה שהתרחשה בשטחי צ'צ'ניה ובאזורי צפון הקווקז בין כוחות צבא ומשטרה רוסיים לבין הרפובליקה הצ'צ'נית של איצ'קריה שהכריזה על עצמה באופן חד צדדי כמדינה עצמאית בשנת 1991 ותבעה להיפרד מהפדרציה הרוסית. המבצע נועד להשתלט על המחוז הבדלני ולהשיבו לשליטת הממשלה הפדרלית[4].
המלחמה ארכה שנתיים ובמהלכה נהרגו אלפי חיילים רוסים ואלפי חמושים צ'צ'ניים ורבים ראו במלחמה כטיהור אתני שרוסיה ביצעה כנגד האוכלוסייה האזרחית בצ'צ'ניה לאחר שעשרות אלפי אזרחים צ'צ'נים חפים מפשע ומאות אלפים הפכו לפליטים. המלחמה אמנם הסתיימה בתבוסה צבאית גדולה לכוחות הרוסים שנכשלו בהשגת מטרת המבצע, אך הצבא הרוסי לא בחל באף אמצעי לזריעת הרס חסר הבחנה במחוז המורד[5].
רקע
| דגל הרפובליקה הצ'צ'נית של אישקריה | סמל הרפובליקה הצ'צ'נית של אישקריה |
|---|---|
 |
 |
בתחילת הפרסטרויקה הוקמו במספר רפובליקות בברית המועצות, לרבות הרפובליקה הצ'צ'נו-אינגושטית תנועות לאומיות שביקשו לתבוע לעצמן יתר עצמאות. בשנת 1990 הוקמה ברפובליקה הצ'צ'נו-אינגושטית "הקונגרס הלאומי הכללי של העם הצ'צ'ני", ששם לו למטרה להפריד את צ'צ'ניה מברית המועצות ולהקים מדינה צ'צ'נית עצמאית. בראש התנועה עמד גנרל לשעבר בחיל האוויר הסובייטי דז'וחאר דודאייב.
ב-8 ביוני 1991, במהלך הישיבה השנייה של "הקונגרס הלאומי הכללי של העם הצ'צ'ני", דודאייב הכריז על עצמאות הרפובליקה הצ'צ'נית נוחצ'י-צ'ו[6] ובכך נוצר מצב של שטח ובו שלטון כפול. במהלך הפוטש של אוגוסט דודאייב הכריז על פירוק גופי השלטון הרפובליקניים והאשים את הממשל הרוסי במדיניות קולוניאלית[7]. יותר מ-40 חברי הפרלמנט המקומי הוכו ויושב ראש המועצה העירונית ויטאלי קוצנקו (מי שכיהן בפועל כראש עיריית גרוזני) נזרק אל מותו מחלון הבניין.
לאחר התפרקות ברית המועצות הכריז דז'וחאר דודאייב על עצמאותה של צ'צ'ניה מהפדרציה הרוסית. ב-27 באוקטובר 1991 כוחות הבדלנים ניהלו את מערכות הבחירות לנשיאות ולפרלמנט. דודאייב נבחר לנשיא צ'צ'ניה, אך הבחירות לא הוכרו לא על ידי ממשלת רוסיה ולא על ידי בית המשפט לחוקה של רוסיה, בזמן זה, ב-7 בנובמבר 1991, נשיא רוסיה בוריס ילצין הנפיק אוקאז על הכרזת מצב חירום ברפובליקה הצ'צ'נו-אינגושטית.
כוחות הבלדנים בראשות דודאייב השתלטו על מבנה המשטרה ומשרד הפנים בצ'צ'ניה ובניין הקג"ב וחסמו את מסילות הברזל והגישה האווירית לצ'צ'ניה. מצב החירום שילצין הכריז על המחוז בוטל כעבור 3 ימים, לאחר מגעים סוערים שניהל עם הסובייט העליון. כל כוחות המשטרה והצבא הונחו לצאת את צ'צ'ניה ולסיים את נסיגתם משם עד לקיץ 1992. במקום היחידות הנסוגות נכנסו הכוחות הבדלנים שהשתלטו על מצבורי הנשק והתחמושת שהצבא הרוסי הותיר מאחוריו בנסיגה החפוזה.
ביוני 1992 שר ההגנה של רוסיה פאבל גרצ'וב הציע להעביר לכוחותיו של דודאייב מחצית מהתחמושת הפזורה בצ'צ'ניה, זאת בעיקר לאחר שחלק נכבד מהנשק נלקח על ידי הבלדנים ולא נותרו די חיילים כדי להסיג גם את כלי הנשק.
לאחר שהבדלנים לקחו את מקומם של זרועות הצבא הרפובליקה הצ'צ'נו-אינגושטית החלה להתפרק כאשר מחוזות מלגובק, נזראן, וחלק גדול ממחוז סונז'ן התאגדו תחת הרפובליקה האינגושטית וחזרו לחיק הפדרציה הרוסית ועד ה-9 בינואר 1993 כבר חדלה הרפובליקה הצ'צ'נו-אינגושטית מלהתקיים.
בנובמבר 1992 היה ברור שיש צורך בהכנסת כוחות פדרליים לצ'צ'ניה על מנת לסיים את העצמאות המעשית שלה, אך כל ניסיונות שכאלה נדחו באותה עת על ידי ראש הממשלה דאז, ייגור גאידר[8].
צ'צ'ניה הפכה למדינה עצמאית בפועל, לרפובליקה היה סמל, דגל, המנון, נשיא משלה, פרלמנט, ממשלה ובתי משפט, אך דה-יורה אף מדינה לא הכירה בה. באותה עת אף החלו בהקמת צבא וכוחות מזוינים ואפילו הוכנס הילך חוקי נפרד, הנחאר. ב-12 במרץ 1992 התקבלה חוקה נפרדת לפיה הרפובליקה הצ'צ'נית של איצ'קריה (בשמה הרשמי) אופיינה כ"מדינה חילונית עצמאית". ברם, המדינה החדשה נכשלה בהשלטת סדר במחוזותיה, לאחר יציאת הכוחות הפדרליים וזרועות השיטור ואכיפה הפדרליים, רמת הפשיעה במחוז עלתה מאוד; בשנים 1992–1993 בוצעו למעלה מ-600 רציחות אלימות[9]. רק בשנת 1993 עצמה הותקפו מסילות הברזל של צפון קווקז על ידי כנופיות חמושות ששדדו את 559 רכבות ורכוש בשווי מיליארדי רובלים. בשמונת החודשים הראשונים של שנת 1994 בוצעו 120 מתקפות אלימות על הרכבות, שבמהלכן נהרגו 26 עובדי רכבת. המצב הכאוטי אילץ את משרד הרכבות של רוסיה להפסיק את תנועת הרכבות אל צ'צ'ניה, החל מאוקטובר 1994[9].
חטיפות תמורת כופר הפכו לשם דבר בצ'צ'ניה, בד בבד עם התרופפות השלטון המרכזי[10]ולפי נתונים רשמיים, משנת 1992 נחטפו 1,790 איש בצ'צ'ניה[11]. גם לאחר שדודאייב הורה לשלטונות צ'צ'ניה לחדול מלשלם מסים לשלטון הפדרלי ואסר את כניסת השירותים והארגונים הפדרליים הרוסיים לצ'צ'ניה, השלטון המרכזי בצ'צ'ניה המשיך בניסיון להעברת תקציב למחוז[12] והנפט הרוסי המשיך לזרום לצ'צ'ניה עבור ייצוא.
בסתיו 1993 פרץ משבר פוליטי בין הנשיא דז'וחאר דודאייב לפרלמנט המקומי. ב-17 באפריל 1993 הוא הכריז על פיזור הפרלמנט, בית המשפט לחוקה ומשרד הפנים. ב-4 ביוני צבאו של דודאייב בפיקודו של שאמיל בסאייב פרצו לבניין עיריית גרוזני שבו התכנס הפרלמנט ובית המשפט החוקתי. הוכנסו שינויים בכוח בחוקת צ'צ'ניה והוכרז על מצב חירום במדינה, שנמשך עד אוגוסט 1994, אז הושבו לפרלמנט סמכויותיו. לאחר שדודאייב תפס את השלטון בכוח בכל זרועות השלטון בצ'צ'ניה, במחוזות הצפוניים של צ'צ'ניה החלו להתקומם כנגד שלטונו, הוקמו ארגונים מתנגדים והחל מאבק מזוין בין אותם ארגונים לשלטונו של דודאייב. אחד מאותם ארגונים הייתה הוועדה להצלה לאומית שפתחה במספר פעולות חמושות, אך לא הייתה חזקה דיה כדי לאיים על שלטונו. במקומה הוקמה המועצה הזמנית של הרפובליקה הצ'צ'נית בראשותו של עומאר אבטורחאנוב, שהכריז על עצמו בתור השלטון החוקי היחיד בצ'צ'ניה, המועצה זכתה לגיבוי השלטונות הפדרליים שהעניקו מימון ונשק.
מקיץ 1994 פרצו עימותים אלימים בצ'צ'ניה בין כוחותיו של דודאייב לכוחות המזוינים של המועצה הזמנית של צ'צ'ניה, שזכתה לתמיכה לא רשמית מרוסיה. ב-26 בנובמבר 1994 כוחות המועצה הזמנית פרצו אל העיר גרוזני אך נכשלו בכיבושה ובמהלך מבצע מנע של כוחות דודאייב נפלו בשבי הצ'צ'ני מספר קציני צבא רוסיים, שניהלו מבצעי תמיכה במתנגדיו של דודאייב בסיוע השירות הפדרלי למודיעין מסכל של רוסיה[13].
מהלך הקרבות
הכוחות הרוסים נכנסו לצ'צ'ניה בדרך לגרוזני הבירה ב-11 בדצמבר 1994 ונתקלו בהתנגדות עיקשת כבר מהשלבים הראשונים, שגבתה מהם אבדות רבות. כשהגיעו הרוסים לגרוזני הם הקיפו אותה ממזרח, ממערב ומצפון ולא כיתרו את העיר לגמרי, מה שאיפשר לבדלנים הצ'צ'נים גישה לעיר והזרמה של אספקה ותגבורות.
המתקפה הרוסית על גרוזני תוכננה להיות צעד הפגנתי בלבד - הרוסים תכננו להכניס טנקים ונגמ"שים משלושה כיוונים אל תוך העיר לחנות לידי בנייני הממשלה, ולהפעיל לחץ על ראש ממשלת צ'צ'ניה לפזר את הממשלה הבדלנית ולהקים ממשלת בובות שלא תשאף להתבדל מרוסיה. ההכנות למבצע היו חובבניות ביותר, חלק מהכוחות ציודו במפות לתיירים שהציגו מספר רחובות ראשיים בלבד והיו חסרות ערך מבחינה צבאית. מסיבה שאינה ברורה דיה, נכנסו הכוחות רק מכיוון הצפון. הצ'צ'נים, שרמת המשמעת והפיקוד שלהם היו גבוהות יותר משל הרוסים לאורך כל המלחמה, נתנו לכוחות הרוסיים להיכנס עמוק לתוך העיר שם יוכלו ללכדם ולהשמידם ולא נורתה אפילו ירייה אחת עד למתן הפקודה לתקוף. הכוחות הרוסים, שמנו טנקים ונגמ"שים בלבד ללא חיפוי חי"ר, נכנסו עמוק לתוך גרוזני וכמעט הגיעו לאזור בנייני הממשלה, אך אז החלו הצ'צ'נים במתקפות.
הכוחות המשוריינים הרוסיים לא היו בנויים ללוחמה עירונית עקב מוגבלות התנועה של כלים כבדים בשטח עירוני צפוף ומוגבלות צידוד התותחים. הכוחות הרוסים נעו בטורים בתוך העיר. הכוחות הצ'צ'נים השתמשו בצוותי תצפית שדיווחו על התקדמות הרוסים וטמנו להם מארבים. עמדות הצ'צ'נים היו ממרתפים ומקומות גבוהים.
הצ'צ'נים נהגו להשמיד את הטנק הראשון בטור הרוסי ואז כל הטור היה נתקע. אז היו משמידים גם את הטנק האחרון ולטור לא היה לאן לברוח. הצ'צ'נים השתמשו בצלפים רבים מאוד ומיומנים מאוד בעזרתם צלפו על מפקדי טנקים, על קצינים, על קשרים ועל כל מי שיצא מהמשוריינים כדי לברוח. פגיעות הצלפים הצ'צ'נים היו מרשימות מאוד ורוב החיילים הרוסים שנורו נפגעו בפלג הגוף העליון. ידועים גם מקרים רבים בהם צלפים פצעו בכוונה חייל רוסי וכשבאו חבריו לפנותו - ירו גם בהם. הצ'צ'נים השתמשו במטולי RPG-7 על-מנת להשמיד את המשוריינים, וירו מספר רקטות על כל משוריין על מנת לוודא את השמדתו והשמדת צוותו.
הצ'צ'נים כמעט ולא ביצרו עמדות בעיר עקב מספרם המועט וחוסר היכולת לאייש אותן וגם משום שהארטילריה הרוסית הייתה מטווחת אותן. הם העדיפו להילחם בצורה גמישה. הם העדיפו לחסום צירים מסוימים ולתעל את הרוסים לאזורי השמדה. הצ'צ'נים נצמדו לרוסים על מנת שאלה לא יוכלו להשתמש נגדם בארטילריה. בחוליית לחימה צ'צ'נית היו בדרך כלל צלף, מטוליסט אר-פי-ג'י ולוחם עם קלצ'ניקוב. לעיתים היה גם נושא תחמושת.
הלוחמים הצ'צ'נים השתמשו בטלפונים סלולרים ולוויינים ככלי קשר. רשת הקשר של הרוסים לא הייתה מוצפנת והצ'צ'נים עלו עליה והטעו את הרוסים ואף הצליחו לטווח ארטילריה רוסית אל עבר כוחות רוסים. הרוסים ניסו לשלוח תגבורות לכוחות הנצורים שלהם, אך גם תגבורות אלו הותקפו ונבלמו או הושמדו. תוך 60 שעות הושמד כמעט לחלוטין כל הכוח הרוסי שנכנס לגרוזני.
הרוסים פתחו בהרעשה ארטילרית כבדה על העיר שבחיפויה נכנסו חיילי חי"ר רבים לעיר והחלה לחימה ארוכה ועקובה מדם על השליטה בעיר. במהלך הלחימה ספגו הרוסים אבדות כבדות מהצלפים הצ'צ'נים אך לבסוף, עקב מספרם הרב, הם כבשו את העיר ורוב הכוחות הצ'צ'נים נמלטו ממנה. הרוסים המשיכו לתקוף באזורים שונים בצ'צ'ניה, תוך הרס והרג רב של אזרחים. הצ'צ'נים המשיכו להחזיק שטחים רבים בצ'צ'ניה תוך התנגדות עיקשת.
לפני תחילת המלחמה חיכו הרבה אזרחים צ'צ'נים שהתנגדו לבדלנות מרוסיה לבואם של הרוסים. אך בעקבות הריסת גרוזני ועיירות אחרות, תוך הרג רב של אזרחים, עברו מרבית הצ'צ'נים לתמוך בבדלנים. הרוסים הכריזו שניצחו במלחמה ושלבדלנים הצ'צ'נים אין עוד יכולת התנגדות משמעותית. באוגוסט 1996 פתחו כוחות צ'צ'נים שמנו 1500 לוחמים בהתקפה על גרוזני וכיתרו כוח של 7500 חיילים רוסיים בעיר תוך שהם מרתקים אותם למוצביהם ולבסיסיהם וצולפים בכל מי שיוצא מהם. תגבורות משוריינות שנשלחו לעזרת הנצורים הושמדו באבידות כבדות לרוסים. חיילים רוסים נצורים רבים נהרגו או נלקחו בשבי.
ב-31 באוגוסט נחתם הסכם הפסקת אש שכלל נסיגה של הצבא הרוסי מצ'צ'ניה. המלחמה הסתיימה בתבוסה רוסית גדולה. הצבא האדיר שפעם הטיל אימה על העולם כולו הובס לחלוטין על ידי כוחות קטנים ממנו ובעלי כוח אש קטן בהרבה. המלחמה גם גרמה להרס רב בצ'צ'ניה, להרג רב בקרב האזרחים וליצירת פליטים רבים שברחו מבתיהם המופגזים. עקב כך, רוסיה גונתה רבות על ידי מדינות העולם על השימוש המופרז בכוח.
כניסת הכוחות הפדרליים
«Грозный возьмём двумя десантными полками»
"נכבוש את גרוזני עם שני גדודי צנחנים"
עוד לפני ההכרזה הרשמית על תחילת המבצע בצ'צ'ניה, ב-1 בדצמבר 1994 חיל האוויר הרוסי פתח בהפצצה מאסיבית על בסיסי קלינובסקאיה וחנקאלה, ששימשו את חיל האוויר הצ'צ'ני ובכך למעשה הוציאו מכלל שימוש את כל מטוסי הקרב שחנו בבסיסים אלה[15].
ב-11 בדצמבר נשיא רוסיה בוריס ילצין חתם על הצו "אודות פעולות הסדרת החוק, הסדר והביטחון הציבורי בשטחי הרפובליקה הצ'צ'נית", בהחלטה שאושררה גם על ידי בית המשפט לחוקה של רוסיה[16]. החלטת הנשיא הביאה לחיכוכים רבים עם חברי הממשלה האחרים ובעיקר עם חברי מפלגת "הבחירה הדמוקרטית של רוסיה" והעומד בראשה ייגור גאידר. מרבית חברי התנועה תמכו בהחלטתו של גאידר לעבור לאופוזיציה במחאה על פתיחת הפעולות הצבאיות בצ'צ'ניה.
ביום חתימת הצו יחידות הקבוצות המאוחדות, שהורכבו מיחידות משרד ההגנה של רוסיה וכוחות הפנים של משרד הפנים הרוסי נכנסו לשטחי צ'צ'ניה והתפצלו לשלושה צדדים: מערבה מצפון אוסטיה דרך אינגושטיה, מצפון-מערב למחוז מוזדוק בצפון אוסטיה, בגבול עם צ'צ'ניה וממזרח לדאגסטן[17]. תחילה למפקד המבצע מונה סגן מפקד צבא היבשה, אדוארד וורוביוב שסירב למינוי והתפטר מהצבא[18][19].
בינתיים קבוצת החיילים שנכנסה מדאגסטן נפלה למארב באזור חסביורט. כך קרה גם לחיילים שנכנסו ממערב והותקפו על ידי צ'צ'נים סמוך לכפר ברסוקי, ברם הן בכל זאת הצליחו להיכנס לשטחי הרפובליקה הבדלנית של צ'צ'ניה. קבוצת החיילים שנכנסה ממוזדוק ביצעה את הפלישה המוצלחת ביותר משהצליחה ב-12 בדצמבר 1994 להגיע אל הכפר דולינסקי הנמצא במרחק 10 ק"מ בלבד מהעיר גרוזני.
מפקדים
מפקדי הקבוצות המאוחדות של הכוחות הפדרליים ברפובליקה הצ'צ'נית
| שם | תקופת כהונה | |
|---|---|---|
| 1. | אלכסיי מיטיוחין | דצמבר 1994 |
| 2. | אנטולי קוואשנין | דצמבר 1994 - פברואר 1995 |
| 3. | אנטולי קוליקוב | פברואר - יולי 1995 |
| 4. | אנטולי רומנוב | יולי - אוקטובר 1995 |
| 5. | אנטולי שקירקו | אוקטובר - דצמבר 1995 |
| 6. | ויאצ'סלב טיחומירוב | ינואר - אוקטובר 1996 |
| 7. | קונסטנטין פוליקובסקי | יולי - אוגוסט 1996 |
ראו גם
לקריאה נוספת
- יגיל הנקין, ננצח או שנעלם/ תולדות מלחמת צ'צ'ניה הראשונה 1994-1996, הוצאת מערכות, 2007
- ארקדי בבצ'נקו, סיפורו של חייל, הוצאת ספריית מעריב
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Стенограмма заседания ГД от 13 декабря 1994 года
- ^ "Первая чеченская кампания 1994-1996 годов". РИА Новости (ברוסית). נבדק ב-2017-02-09.
- ^ "20 лет конфликта в Чечне: как республику возвращали к мирной жизни". РБК. נבדק ב-2017-02-09.
- ^ Канич М. Забытый геноцид (часть 2) // Полярная Звезда : журнал. — 20.10.2006.
- ^ Канич М. Забытый геноцид (часть 1) // Полярная Звезда : журнал. — 13.10.2006
- ^ שלימים הפכה לרפובליקה הצ'צ'נית אישקריה, לפני שהוכפפה חזרה לרוסיה בעשור הראשון של המאה ה-21, בתור הרפובליקה הצ'צ'נית
- ^ Дайджест: Десять дней, которые отменили мир
- ^ IGPI — Политический мониторинг. Тимур Музаев — Чеченская Республика Ичкерия
- ^ 9.0 9.1 Сайт российской политической партии «Родина»: Преступления режима Дудаева — Масхадова.
- ^ Новейшая история Отечества. XX век: Учеб. для студ. высш. учеб заведений: В 2 т. / Под ред. А. Ф. Киселева, Э. М. Щагина. -М.: Гуманит. изд. центр ВЛАДОС, 1999. — Т. 2 — стр. 404
- ^ ЦЕНА «ГУМАНИЗМА» В ЧЕЧЕНСКОЙ ВОЙНЕ. А. Н. Савельев
- ^ ст. 17 Закона о республиканском бюджете Российской федерации на 1993 год № 4966-1 от 14.05.1993 г.
- ^ Гродненский Н. Первая чеченская. Минск: ФУАинформ, 2007, с. 282—285
- ^ Павла Грачева уволили // KP.RU
- ^ Авиация в Первой чеченской войне
- ^ Постановление Конституционного Суда РФ от 31.07.1995 г. № 10-П
- ^ Хроника войны в Чечне, Chechnya.genshtab.ru
- ^ ВОРОБЬЕВ Эдуард Аркадьевич
- ^ ВОРОБЬЕВ: «Это была операция не на исполнение, а на устрашение»