הרב ישראל וייס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרב ישראל וייס
מדינה ישראלישראל ישראל
השתייכות צבא הגנה לישראל
תקופת הפעילות 19762006 (כ־30 שנה)
דרגה תת-אלוףתת-אלוף
תפקידים בשירות
הרב הצבאי הראשי ה־4
מאי 200019 בספטמבר 2006
(כ־6 שנים ו־20 שבועות)
פעולות ומבצעים
מלחמת לבנון הראשונהמלחמת לבנון הראשונה
מלחמת לבנון השנייהמלחמת לבנון השנייה
תפקידים אזרחיים

הרב ישראל וייס (נולד ב-1949) הוא הרב הצבאי הראשי הרביעי של צה"ל לשעבר (בשנים 20002006). כיום הוא יועץ במשרד הביטחון לשיקום משפחות שכולות ודיין גיורים.

ביוגרפיה

נולד בדונאסרדאהיי, אז בצ'כוסלובקיה. למד בישיבת מרכז הרב בירושלים והוסמך לרבנות במכון הרי פישל. הוא רואה ברב אברהם שפירא את רבו המובהק.

נשוי לצילה ואב ל-3 בנות. בתו תהילה נהרגה בתאונת דרכים בגיל 8. מתגורר בגבעת שמואל.

שירות צבאי

ב-1976 התגייס לרבנות הצבאית ושימש בתפקידי רב גדוד, רב חטיבה, רב אוגדת השריון הסדירה של פיקוד המרכז, מפקד המדרשה התורנית בירושלים ורב מפקדת חילות השדה.

בשנת 2000, עם פרישתו של הרב גד נבון מראשות הרבנות הצבאית, מונה הרב וייס לרב הראשי לצה"ל, והועלה מדרגת סגן-אלוף לדרגת תת-אלוף.

כהונתו כרב הראשי לצה"ל

הרב הצבאי הראשי, תת-אלוף וייס אוחז בהגדה לעורך הסדר הצה"לי אשר פורשה ולוקטה על ידו, פרי מאמץ של שנים רבות, מרץ 2001

הרב וייס שם לו לדגש בתקופת כהונתו כרבצ"ר את נושא משפחות השכול הצה"ליות ועסק בשיקומן. בתקופת כהונתו, הביא לפיתוח אמצעי זיהוי החללים תוך מעבר לאמצעים ממוחשבים והטמעתם במערך הרבנות הצבאית.

הרב וייס ייסד ברבנות הצבאית את בית המדרש להלכה צבאית, שנועד לתת מענה הלכתי לכלל החיילים בצה"ל. במסגרת זו הקים מענה טלפוני הפועל במשך כל שעות היממה לפתרון בעיות הלכתיות של חיילים בשטח. בנוסף, פעל להכנסת רבנים דתיים-לאומיים בעלי עבר קרבי למערכת הרבנות הצבאית, מהלך אותו המשיך מחליפו, הרב אביחי רונצקי. צעדים אלו נועדו, בין היתר, להגשים את שאיפתו שחיילים דתיים יראו ברבנים הצבאיים כתובת למענה לשאלותיהם ובעיותיהם ההלכתיות, ולא יזדקקו להכרעת רבנים מחוץ למערכת.

הרב וייס הקים את ענף "ערכי תורה ללחימה", והעמיד בראשו את הרב צדוק בן ארצי, על מנת להנחיל ערכי יהדות לכלל חיילי צה"ל. ענף זה עיבה את מערך ימי העיון, ההרצאות, הסיורים, המדרשות הצבאיות ואת היחידות הניידות המסיירות ביחידות לשם מתן הרצאות לחיילים בשטח. פעילות ענף זה התרחבה במהלך כהונת מחליפו, הרב אביחי רונצקי.

שימש כאב בית הדין לגיור בצה"ל, שבו גייר מאות חיילים בכל שנה.

הקדיש זמן רב למלחמה בתאונות הדרכים, והעביר הרצאות בנושא באופן קבוע.

לאורך כהונתו נאלץ הרב וייס, להיאבק על עצמאותה של הרבנות הצבאית על מנת שלא תוכפף לאגף כוח אדם בצה"ל. ואכן, לאורך תקופת כהונתו הייתה הרבנות הצבאית כפופה ישירות לרמטכ"ל ורק לאחר פרישתו הוכפפה לראש אגף כוח אדם.

בתקופת כהונתו עלתה על הפרק שאלת הכרה בתעודות לימודים תורניים שנערכו במכללות שונות לצורך תוספת שכר לאנשי קבע בצה"ל. הרב וייס חשד כי התעודות פיקטיביות וסירב לאשרן בעצמו, אך העביר את ההכרעה בנושא לסגנו. בפסק הדין של תיק הרבנים מתח השופט ביקורת על התנהלות זו של הרב וייס[1]

בינואר 2004, במסגרת עסקת חילופי השבויים של חטופי הר דב, פיקד הרב וייס על מבצע זיהוי גופות החללים במתקן צבאי בקלן.

במסגרת תפקידו נדרש להכריע האם להכיר בנעדרי קרב סולטאן יעקב, שגורלם לא נודע בוודאות, כחללי צה"ל. בסופו של תהליך, הכריע הרב וייס, בהרכב בית דין שכלל דיין מטעמו ודיין מטעם המשפחות, שהחטופים אינם עוד בחיים.

תוכנית ההתנתקות

ערב מימוש תוכנית ההתנתקות אמר וייס בראיון ברדיו כי אם מורו ורבו, הרב הראשי לשעבר, הרב אברהם שפירא יורה לו לפשוט את מדיו, יתפטר. בעקבות התבטאות זו ספג ביקורת מצד גורמי שמאל אשר דרשו את התפטרותו. הרב וייס חזר בו מדבריו, הגדירם כ"פליטת פה", הביע את עמדתו הנחרצת נגד סירוב פקודה והוסיף כי בעמדתו זו הוא מסתמך על חוות דעת של רבנים חשובים[2].

מאידך, לקראת ובמהלך יישום תוכנית ההתנתקות, ספג הרב מחאות וגידופים מצד מתנגדי ההתנתקות אשר קראו לו לסרב פקודה ולהתפטר. בין השאר, אוים בהחרמת רשת חנויות הבגדים של אשתו[3][4]. אחד ממבקריו, אליצור סגל, הועמד לדין בגין ביקורתו כלפיו בעניין זה ובעניינים אחרים, באשמת העלבת עובד ציבור (אשמה שלבסוף זוכה ממנה)[5].

במסגרת תוכנית ההתנתקות עמד הרב וייס בראש מבצע לאיסוף תשמישי קדושה מגוש קטיף והעברת הקברים מבית העלמין של הגוש. זאת לאחר שהרבנים הראשיים, הרב שלמה משה עמאר והרב יונה מצגר החליטו כי יש לפנותם ולא להפקירם. במלאכה זו הקפיד הרב וייס כי מלאכת פינוי הקברים תתבצע רק לאחר פינוי אחרון הבתים ביישוב. לדבריו, משפחות רבות ביקשו כי הוא באופן אישי ידאג להעברת קברי יקיריהם.

המחאה נגדו המשיכה גם לאחר סיום ביצוע תוכנית ההתנתקות. הוא התבקש לעזוב את הלווייתו של אחיה של העיתונאית שושי גרינפלד שנהרג במלחמת לבנון השנייה. במקרה אחר, בעת שהתפלל ברחבת הכותל המערבי, הותקף פיזית על ידי נוער חובש כיפה - מעשים שאותם גינו רבנים בציבור הדתי[6].

הרב וייס סיים את כהונתו ב-19 בספטמבר 2006. לדבריו, בהסתכלות לאחור, הוא סבור שתוכנית ההתנתקות הזיקה למדינת ישראל.

לאחר שירותו בצה"ל

עם פרישתו מצה"ל הוצעה לרב וייס משרת רב העיר האשכנזי של נתניה, אך בעקבות התערבות של גורמים פוליטיים בעיר בחר לסרב להצעה[7]. כיום הוא משמש כדיין בבית הדין האזורי לגיור בתל אביב ובבית הדין לגיור של הרבנות הצבאית. בנוסף לכך, הוא משמש כיועץ רוחני למשפחות שכולות מטעם משרד הביטחון וממשיך להרצות בנושא המלחמה בתאונות הדרכים מול חיילים, בני-נוער ותלמידי בית-ספר.

בשנת 2010 יצא לאור ספרו "בדם ליבי: מיומנו של הרב הראשי הרביעי לצה"ל: יומן שירות", בהוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, אשר עוסק בתקופת כהונתו כרבצ"ר ובו מגולל את נקודת מבטו על משפחות השכול, הגיורים הצה"ליים, חליטת מותם של נעדרי סולטאן יעקב, עסקאות השבויים, תוכנית ההתנתקות ועוד.

לקריאה נוספת

  • ישראל וייס, בדם לבי, תל אביב: למשכל (ידיעות אחרונות+ספרי חמד), 2010, מסת"ב 9789654827461

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הרב ישראל וייס בוויקישיתוף

הערות שוליים


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35672652ישראל וייס