הסיור של קרלסון
 | ||||||||||||||||||
| גדוד הפושטים השני, בהובלת מדריכים מקומיים, רדפו אחרי היפנים הנסוגים | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 6 בנובמבר 1942 – 4 בדצמבר 1942 (4 שבועות ויום) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | גוודלקנל, איי שלמה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון לבעלות הברית | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
הסיור של קרלסון היה מבצע צבאי בקרב גוודלקנל שנערך בין ה-6 בנובמבר ל-4 בדצמבר 1942, ובו השתתף גדוד הפושטים השני של חיל הנחתים האמריקני, בפיקודו של לוטננט קולונל אוואנס קרלסון. במהלך הסיור תקפו הפושטים כוחות של הצבא היפני הקיסרי בפיקודו של קולונל טושינארי שוג'י, שנמלטו מכיתור בקולי פוינט ועשו דרכם לצידו השני של גוודלקנל. בסדרת קרבות קטנים שנמשכה 29 ימים הרגו הפושטים 488 חיילים יפנים תוך שהם סופגים בעצמם 16 אבידות בלבד.
רקע
המערכה בגוודלקנל
ב-7 באוגוסט 1942 נחתו כוחות בעלות הברית בגוודלקנל, באי טולאגי ובאיי פלורידה שבאיי שלמה. מטרת הנחיתות הייתה כיבוש האיים ומניעת השימוש בהם בידי היפנים לשיבוש קווי השיט והתקשורת בין ארצות הברית ואוסטרליה, וכן כיבוש אי שיהווה נקודת פתיחה לכיבוש איי שלמה, שנועדה להגן על אגפן של בעלות הברית שהתקדמו צפונה בגינאה החדשה. הנחיתה פתחה מערכה שנמשכה שישה חודשים.
היפנים לא היו מוכנים להגעת בעלות הברית, ולכן צלחו הנחיתות בטולאגי ובסביבותיו, והנחתים האמריקנים כבשו את שדה התעופה שהקימו היפנים בגוודלקנל עד שעות הערב, ה-8 באוגוסט. לאחר מכן פרס מפקד הנחתים בגוודלקנל, מייג'ור גנרל אלכסנדר ונדגריפט, את נחתיו בקווי הגנה סביב רמת לונגה, ששכנה לחופו הצפוני של גוודלקנל וכלל את שדה התעופה שדה הנדרסון. ב-20 באוגוסט נחתו בשדה המטוסים הראשונים של כוח האוויר של גוודלקנל, שנקרא כוח אוויר קקטוס, על שום שם הקוד שנתנו בעלות הברית לגוודלקנל. על פני החודשיים הבאים שלחו בעלות הברית תגבורות לאי, ובחודש נובמבר היו באי מעל 20,000 נחתים.
כדי לכבוש מחדש את גוודלקנל, שלח הפיקוד העליון של האימפריה היפנית את הארמייה ה-17 של הצבא היפני הקיסרי שחנתה ברבאול, והייתה תחת פיקודו של לוטננט גנרל הארוקיצ'י היאקוטאקה. באותה עת נלחמו רוב יחידות הארמייה ה-17 בגינאה החדשה, ולכן הוחלט לשלוח רק חלק מהארמייה לאיי שלמה, והאלמנט הראשון נחת בגוודלקנל ב-19 באוגוסט.
הצבא היפני הקיסרי ניסה לכבוש את שדה הנדרסון לראשונה ב-21 באוגוסט בקרב טנרו, ופעם נוספת ב-12-14 בספטמבר בקרב רכס אדסון, אך שני הניסיונות נכשלו במחיר אבידות רבות, והיפנים נאלצו לסגת מערבית למטניקאו.
הקרב על שדה הנדרסון
ערך מורחב – הקרב על שדה הנדרסון
בין 1 באוקטובר ל-17 באוקטובר העבירו היפנים 15,000 חיילים לגוודלקנל וכך עמדו לרשות היאקוטאקה כ-20,000 חיילים לביצוע המתקפה. בשל אובדן עמדותיהם מזרחית לנהר מטניקאו הבינו היפנים שמתקפה לאורך החוף תהיה קשה בצורה יוצאת דופן, ולכן החליט היאקוטאקה שהכוח המרכזי בתקיפה ינוע לשדה הנדרסון מדרום. על הדיוויזיה השנייה, שמנתה 7,000 חיילים תחת פיקודו של לוטננט גנרל מסאו מרויאמה, היה לנוע בשלוש קבוצות ולתקוף את שדה הנדרסון מדרום, סמוך לגדה המזרחית של נהר לונגה: הקבוצה השמאלית, שכללה את הרגימנט ה-29 בפיקודו של מייג'ור גנרל יומיו נאסו, הקבוצה הימנית, שכללה את הרגימנט ה-230 (של הדיוויזיה ה-38) בפיקודו של קווגוצ'י, וקבוצת העתודה, שכללה את הרגימנט ה-16 בפיקודו של מוריאמה.
ב-23 באוקטובר עדיין השתרכו החיילים היפנים במעבה הג'ונגל הטרופי. לפתע הסיט קווגוצ'י את הקבוצה שלו מזרחה לכיוון מקום בו חשב שההגנות חלשות יותר, ועשה זאת על דעת עצמו וללא אישור. לאחר שסירב לבטל את הפקודה הדיח אותו מרויאמה מתפקידו, ומינה במקומו את קולונל טושינארי שוג'י, מפקד רגימנט הרגלים ה-230. באותו ערב דחה היאקוטאקה את הפתיחת המתקפה ליום המחרת, לאחר שדווח לו שהכוחות היפנים אינם בעמדותיהם.
בשעות הערב של ה-24 באוקטובר הגיעו כוחותיו של מרויאמה למתחם לונגה, ובמשך שני לילות רצופים ערכו היפנים התקפות חוזרות ונשנות על הקווים האמריקאים אותם אייש גדוד הנחתים הראשון של רגימנט הנחתים השביעי בפיקוד לואיס "צ'סטי" פולר. גדודו של פולר עמד בהתקפות והדף פעם אחר פעם באמצעות אש ארטילרית, מכונות ירייה וירי נ"ט, עד שהשמיד למעשה את הרגימנט היפני. יותר מ-1,500 חיילים מכוח מרויאמה נהרגו בהתקפות לעומת 60 הרוגים אמריקאים. הרגימנט ה-230 של שוג'י לא השתתף בלחימה מכיוון שנותר מאחור כדי להגן על אגפו של מרויאמה.[3]
ב-26 באוקטובר בשעה 08:00 הורה היאקוטאקה לכוחותיו לסגת. כמחצית הניצולים מהכוח של מרויאמה נסוגו לצפון עמק מטניקאו, בעוד הרגימנט ה-230 של שוג'י קיבל פקודה לנוע לקוֹלי פוינט, 13 קילומטרים מזרחית למתחם לונגה. ב-3 בנובמבר הגיעו שוג'י וחייליו ליעדם.
מפרץ אאולה וקרב קולי פוינט
בשעות הבוקר ב-4 בנובמבר נחתו במפרץ אאולה, 64 קילומטרים מזרחית למתחם לונגה, שתי פלוגות של גדוד הפושטים של חיל הנחתים. מטרתם הייתה להגן על כ-500 חיילים מיחידת בינוי שנשלחו למקום כדי להקים שדה תעופה. מפקד כוחות בעלות הברית בדרום האוקיינוס השקט, תת-אדמירל ויליאם הלסי, אישר את בניית שדה התעופה במקום לפי המלצתו של אדמירל משנה ריצ'מונד טרנר, מפקד הכוחות האמפיבים של ארצות הברית בדרום האוקיינוס השקט.
גדוד הפושטים השני היה ייחודי בחיל הנחתים האמריקני. בתחילת דרכו התבסס הגדוד על טקטיקות הלחימה והמבנה הארגוני הקומוניסטים הסינים, בהם צפו קרלסון ומריט אדסון בזמן ששימשו משקיפים מטעם חיל הנחתים בשורות הקומוניסטים במלחמת סין-יפן השנייה. קרלסון הנהיג שוויון בין הקצינים לחוגרים, וקבלת החלטות הייתה נתונה להתייעצות קבוצתית. בעוד שגדוד הפושטים הראשון התמחה בפעולות קומנדו, הגדוד השני התמחה בלוחמת גרילה. לפושטים היה גם ניסיון קרבי עשיר, וכלל הגנה על אטול מידוויי בקרב מידוויי ביוני 1942, וביצוע הפשיטה על מקין באוגוסט 1942.
בתחילת חודש נובמבר נודע לוונדגריפט שחיילים יפנים עומדים לנחות בקולי פוינט, מזרחית למתחם לונגה. נחוש לסכל את הנחיתה, שלח ונדגריפט שני גדודי נחתים ושני גדודי חיילים לקולי פוינט, שכיתרו את הכוח היפני, בפיקודו של קולונל טושינארי שוג'י, בנחל גבאגה. על אף הכיתור, מצאו החיילים היפנים פרצה, והחלו להימלט דרכה דרומה אל הג'ונגל.
בעוד הכוחות האמריקנים נלחמים ביפנים בקולי פוינט, הורה ונדגריפט פושטים של קרלסון לנוע ממפרץ אאולה לקולי פוינט מדרום, ולסכל כל ניסיון נסיגה של היפנים. ב-5 בנובמבר יצאו שלוש פלוגות פושטים לדרכן מקלדוניה החדשה לגוודלקנל, במטרה להצטרף לשתי הפלוגות שכבר נמצאו באי.
הסיור
פעולות ראשונות
בבוקר ה-6 בנובמבר יצאו הפושטים של קרלסון לסיור, מלווים במדריכים מקומיים. הקבוצה צעדה לכיוון צפון-מערב, עד שהגיעה לנהר הרקו. לאחר שחצו את הנהר, נתקלו הפושטים בקבוצת חיילים יפנים והרגו שניים מהם. לאחר מכן חנו ללילה.
ב-8 בנובמבר המשיכה הקבוצה לנוע לכיוון צפון, ולאחר שהגיע לחוף, חנתה בכפר טסימבוקו. ביום המחרת חצתה הקבוצה את נהר ברנדה (Berande) ואת נהר בלסונה (Balasuna), ובשעות אחר הצהריים הגיעה לכפר בינו (Binu), השוכן 4.8 קילומטרים דרומית-מזרחית לקולי פוינט. בבינו הקים קרלסון את מפקדתו, והכין את חייליו לחסום כל תנועה יפנית לכיוון דרום או מזרח.
שלוש פלוגות הפושטים מקלדוניה החדשה נחתו במפרץ אאולה ב-8 בנובמבר, ויום לאחר מכן נחתו מנחתות בטסימבוקו, וצעדו לבינו, שם חברו לשתי הפלוגות האחרות של קרלסון. בדרכם נתקלו הפושטים בקבוצה קטנה של חיילים יפנים והרגו שלושה מהם לפני שהגיע לכפר.
בינתיים הורה היאקוטאקה לשוג'י לסגת מקולי פוינט ולחבור לשאר הכוחות היפנים בכפר קוקומבונה (Kokumbona) שבעמק נהר המטניקאו. האמריקנים עמדו להשלים את הכיתור בנחל גבאגה, אך שוג'י וחייליו הצליחו למצוא פרצה בגזרה הדרומית ונמלטו דרכה. האמריקנים אטמו את הפרצה ב-11 בנובמבר, אך עד אז נמלטו דרכה כבר מעל 2,000 חיילים יפנים, ובהם שוג'י עצמו, ונעו דרומה.
ב-11 בנובמבר שלח קרלסון ארבע פלוגות — "C", "D", "E", ו-"F" — לסיור בגזרה מצפון עד מערב בינו. בשעה 10:00 נתקלה פלוגה C באש כבדה דרומית-מערבית לבינו ורותקה למקומה. פלוגות E ו-D נשלחו לאגף את הכוח היפני אך רותקו גם הן, וקרלסון הורה ליחידותיו לנתק מגע ולשוב לבינו. אחת הפלוגות נתקלה בדרכה חזרה בפלוגה יפנית שחנתה בסמוך לנהר המטפונה (Metapona) והרגה 120 חיילים יפנים.[4]
ביום המחרת שב קרלסון לכפר אסמנה שעל גדת המטפונה עם שני גדודים, וכבש אותה ללא התנגדות רבה. שלטים ביפנית שנתלו בכפר העידו שהמקום שימש תחנת איסוף לחיילים הנסוגים והכילו הוראות הגעה לקוקומבונה. קרלסון הציב מסביב לכפר יחידה אחת, שבמהלך שאר היום חיסלה 25 חיילים יפנים נוספים שהגיעו לכפר.[5]
באותו יום תקפו שתי פלוגות יפניות את אסמנה, ובתגובה ביקשו הפושטים סיוע ארטילרי. הגדוד הראשון של רגימנט הנחתים העשירי ירה בתותחי ה-75 מילימטר שלו והסב ליפנים אבידות רבות. במהלך היום הדפו היפנים והארטילריה ארבע התקפות נוספות.
ב-15 בנובמבר העביר קרלסון את מוצב הפיקוד שלו לכפר אסמנה, אך בשלב זה עזבו חייליו של שוג'י את האזור, והעמיקו לתוך הג'ונגל בדרכם למטניקאו. סיורי פושטים בסביבות אסמנה חיסלו חיילים יפנים שפיגרו אחר הכוח העיקרי שנסוג במשך היומיים שלאחר מכן.
משימה חדשה
הפושטים של קרלסון נשלחו למעלֶה נהר טנרו ונהר לונגה כדי לאתר את שביל מרויאמה דרכו העבירו היפנים ציוד וחיילים עבור הקרב על שדה הנדרסון, כדי לוודא שאין באזור הדרומי למתחם לונגה ריכוז גדול של חיילי אויב, וכדי לשתק שני תותחי הרים שהפגיזו את שדה הנדרסון מתוך הג'ונגל.[5] לשם כך הקימו הפושטים בסיס חדש, דרומית-מזרחית למתחם לונגה. ב-25 בנובמבר הגיעה פלוגה A מקלדוניה החדשה והצטרפה לשאר הגדוד, וב-27 בנובמבר הקים הגדוד שני בסיסי סיור, במעלה ובמורד נהר הטנרו.
ב-28 בנובמבר סיירו פלוגות B ו-D לאורך נהר לונגה, וחנו ללילה באזור הר אוסטן, דרומית-מערבית למתחם לונגה. באותו יום סיירו פלוגות A ו-F באזור שבין הנהרות לונגה וטנרו, דרומית למתחם לונגה. ב-30 בנובמבר מצאו הפושטים תותח הרים 75 מילימטר ותותח נ"ט 37 מילימטר בעמדה מוסווית על רכס, 6.4 קילומטרים דרומית למתחם לונגה. זמן קצר לאחר מכן נתקל סיור שמנה שישה פושטים במחנה יפני בו נחו 100 חיילים. הפושטים פתחו מיד באש, ובחילופי האש נהרגו 75 חיילים יפנים ואף לא פושט אחד.[2]
הפושטים הקדישו את ה-1 בדצמבר למנוחה, וביום המחרת קיבל קרלסון הוראה לסיים את הסיור ולשוב למתחם לונגה. ב-3 בדצמבר שלח קרלסון את פלוגות C, D ו-E מזרחה לנהר טנרו, ואת פלוגות A, B ו-F מערבה להר אוסטן. פלוגות C, D ו-E הלכו במורד הטנרו ולבסוף הגיעו לקווי מתחם לונגה ללא תקרית. לעומת זאת, פלוגות A, B ו-F נתקלו בסיור יפני ליד פסגת הר אוסטן, ובחילופי האש הקשים, שנמשכו שעתיים שבמהלכן השתמשו שני הצדדים ברימונים ובמרגמות, הצליחו הפושטים לאגף את הכוח היפני ולהשמידו. בתום הקרב נהרגו 25 חיילים יפנים, ואילו אחד הפצועים בצד הנחתים מת מפצעיו ביום המחרת.
ב-4 בדצמבר המשיכו פלוגות A, B ו-F בדרכן חזרה למתחם לונגה, דרך עמק המטניקאו. בדרך לחוף נקלעה פלוגה B למארב שעלה בחייהם של שלושה פושטים. פעם נוספת הצליחו הפושטים לאגף את עמדות האויב, ולבסוף חיסלו את החולייה שמנתה שבעה חיילים יפנים. לאחר מכן המשיכו הפלוגות בדרכן ונכנסו למתחם לונגה באותו יום.
תוצאות הקרב
זמן קצר לאחר ששבו הפושטים של קרלסון למתחם לונגה, הגיעו שוג'י ואנשיו לעמדות היפניות מערבית למטניקאו. בנוסף לאבידות שספגו מידי הפושטים, איבדו היפנים חיילים רבים בשל תת-תזונה ומחלות טרופיות. כשהגיעו חייליו של שוג'י לדנהר לונגה, בערך מחצית הדרך למטניקאו, נותרו לשוג'י 1,300 חיילים, וכאשר הגיע לקוקומבונה נותרו עמו רק כ-750 חיילים מתוך ה-2,000 מעם יצא לדרך. השורדים השתתפו מאוחר יותר בקרב הר אוסטן, הסוס הדוהר וסוסון הים, שנערכו בדצמבר 1942 ובינואר 1943.
במהלך 29 ימי הסיור, צעדו הפושטים ג-240 קילומטרים, וצעדו ממפרץ אאולה למטניקאו — 64 קילומטרים בקו אווירי. הפושטים ספרו 488 גופות יפנים שהרגו, והשמידו כמויות גדולות של ציוד ותחמושת, כולל שני תותחי הרים ותותח נ"ט.[2]
גדוד הפושטים השני איבד 26 לוחמים ו-18 נוספים נפצעו, ביניהם מדריך מקומי. מרבית חיילי הגדוד סבלו ממחלות טרופיות כגון מלריה, דיזנטריה, גירוי עורי או רקבון ג'ונגל. ב-17 בדצמבר עזב גדוד הפושטים השני את גוודלקנל והפליג חזרה לקלדוניה החדשה, לשם הגיע ב-20 בדצמבר. גם בקלדוניה החדשה לא עזבה את הגדוד מכת המחלות הטרופיות, והיחידה יצאה מכלל פעילות למשך מספר חודשים, ושבה לפעילות רק בנובמבר 1943, בזמן המערכה בבוגנוויל.
לקריאה נוספת
- ג'ון טולנד, השמש העולה: שקיעתה ונפילתה של הקיסרות היפנית, 1936-1945, תל אביב: משרד הביטחון, 1970.
- Frank, Richard B. Guadalcanal: The Definitive Account of the Landmark Battle. Penguin Books, 1992. מסת"ב 9780140165616.
- Griffith, Samuel B. The Battle for Guadalcanal. Bantam Books, 1980. מסת"ב 9780252068911.
- Morison, Samuel Eliot. The Struggle for Guadalcanal, August 1942 – February 1943. Vol. 5 of "History of United States Naval Operations in World War II", Little, Brown and Company, 1958. מסת"ב 0-316-58305-7.
- Murray, Williamson and Allan Reed Millett. A War To Be Won. Harvard University Press, 2001. מסת"ב 9780674006805.
- Prados, John. Islands of Destiny: The Solomons Campaign and the Eclipse of the Rising Sun. Penguin, 2012. מסת"ב 9781101601952
קישורים חיצוניים
- Hough, Frank, Verle Ludwig and Henry Shaw, Pearl Harbor to Guadalcanal.
- Shaw, Henry. First Offensive: The Marine Campaign for Guadalcanal.
- Zimmerman, John. The Guadalcanal Campaign.
הערות שוליים
| קרב גוודלקנל | ||
|---|---|---|
| קרבות קרקעיים | טולאגי • גוודלקנל • טנרו • רכס אדסון • הקרבות במטניקאו • שדה הנדרסון • מתקפת המטניקאו • קולי פוינט • הסיור של קרלסון • הר אוסטן | |
| קרבות ימיים | סאבו • איי שלמה המזרחיים • כף אספרנס • איי סנטה קרוז • הימי על גוודלקנל • טספרונגה • קה • רנל | |
