קרב קולי פוינט
 | ||||||||||||||||||
| תותחי 75 מ"מ מעניקים סיוע ארטילרי לנחתים במהלך הקרב | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 3 בנובמבר 1942 – 12 בנובמבר 1942 (10 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | גוודלקנל, איי שלמה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון לבעלות הברית | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב קולי פוינט היה קרב חיל הנחתים האמריקני, בפיקודו של מייג'ור גנרל אלכסנדר ונדגריפט, על חיילי הצבא היפני הקיסרי, בפיקודו של גנרל הארוקיצ'י היאקוטאקה, ב'ולי פוינט שבגוודלקנל במהלך קרב גוודלקנל, שהיה חלק מהמערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה.
בקרב זה תקפו נחתי רגימנט הנחתים השביעי וחיילי רגימנט הרגלים ה-164 של צבא ארצות הברית ריכוז חיילים יפנים, רובם חיילי רגימנט הרגלים ה-230 בפיקודו של קולונל טושינארי שוג'י, שנסוג לשם לאחר התבוסה היפני בקרב על שדה הנדרסון בסוף אוקטובר.
האמריקנים ניסו לכתר את הכוח היפני, אך לאחר שספגו אבידות רבות הצליחו שוג'י וחייליו להימלט בסופו של דבר, ונסוגו לפנים האי. במהלך נסיגת החיילים היפנים לעמדות יפניות בצידו השני של גוודלקנל רדפו אחריהם הנחתים ותקפו אותם ללא הרף.
רקע
המערכה בגוודלקנל
ב-7 באוגוסט 1942 נחתו כוחות בעלות הברית בגוודלקנל, באי טולאגי ובאיי פלורידה שבאיי שלמה. מטרת הנחיתות הייתה כיבוש האיים ומניעת השימוש בהם בידי היפנים לשיבוש קווי השיט והתקשורת בין ארצות הברית ואוסטרליה, וכן כיבוש אי שיהווה נקודת פתיחה לכיבוש איי שלמה, שנועדה להגן על אגפן של בעלות הברית שהתקדמו צפונה בגינאה החדשה. הנחיתה פתחה מערכה שנמשכה שישה חודשים.
היפנים לא היו מוכנים להגעת בעלות הברית, ולכן צלחו הנחיתות בטולאגי ובסביבותיו, והנחתים האמריקנים כבשו את שדה התעופה שהקימו היפנים בגוודלקנל עד שעות הערב, ה-8 באוגוסט. לאחר מכן פרס מפקד הנחתים בגוודלקנל, מייג'ור גנרל אלכסנדר ונדגריפט, את נחתיו בקווי הגנה סביב רמת לונגה, ששכנה לחופו הצפוני של גוודלקנל וכלל את שדה התעופה. ב-12 באוגוסט שינו בעלות הברית את שמו של שדדה התעופה לשדה הנדרסון, על שם טייס הקרב מייג'ור לופטון הנדרסון, שנהרג בקרב מידוויי, וב-20 באוגוסט נחתו בו המטוסים הראשונים של כוח האוויר של גוודלקנל, שנקרא כוח אוויר קקטוס, על שום שם הקוד שנתנו בעלות הברית לגוודלקנל.
כדי לכבוש מחדש את גוודלקנל, שלח הפיקוד העליון של האימפריה היפנית את הארמייה ה-17 של הצבא היפני הקיסרי שחנתה ברבאול, והייתה תחת פיקודו של לוטננט גנרל הארוקיצ'י היאקוטאקה. באותה עת נלחמו רוב יחידות הארמייה ה-17 בגינאה החדשה, ולכן הוחלט לשלוח רק חלק מהארמייה לאיי שלמה, והאלמנט הראשון נחת בגוודלקנל ב-19 באוגוסט.
בשל האיום ממטוסי כוח אוויר קקטוס, לא יכלו היפנים להשתמש בספינות תובלה איטיות כדי להוביל תגבורות לגוודלקנל, ולכן החלו להשתמש בסיירות ובמשחתות במקום. אוניות אלה היו מהירות דיו כדי להפליג מהבסיס היפני באיי שורטלנד שבאיי שלמה המערביים לגוודלקנל ובחזרה בתוך לילה אחד, בנתיב שכונה "החריץ" ("The Slot"), וכך נמנעו מלחשוף עצמן להתקפת מטוסי בעלות הברית, שלא פעלו בלילות. עם זאת, במשחתות לא היה די מקום כדי לשאת ציוד כבד, כלי רכב, ארטילריה ואספקה, והחיילים נאלצו לצד לקרב עם ציוד קל וכל אספקה שיכלו לשאת עליהם בלבד. משימות הפלגה מהירות אלה במורד איי שלמה ולגוודלקנל וחזרה זכו לכינוי טוקיו אקספרס על ידי חיילי בעלות הברית, ו"תחבורת עכברושים" בפי היפנים.[5] היפנים היו מיומנים ביותר בלחימת לילה, ולכן שלטו במימי איי שלמה במהלך הלילות, ובעלות הברית לא העזו לקרוא תגר על שליטה זו. אולם כל כלי שיט יפני שהיה בטווח 320 קילומטרים מגוודלקנל עם שחר היה בסכנה חמורה מצד מטוסי בעלות הברית בשדה הנדרסון. מצב טקטי זה נותר על כנו למשך מספר חודשים.
הצבא היפני הקיסרי ניסה לכבוש את שדה הנדרסון לראשונה ב-21 באוגוסט בקרב טנרו, ופעם נוספת ב-12-14 בספטמבר בקרב רכס אדסון, אך שני הניסיונות נכשלו במחיר אבידות רבות, והיפנים נאלצו לסגת מערבית למטניקאו.
בעוד היפנים נסוגים מערבה, עמלו האמריקנים על חיזוק קווי ההגנה מסביב למתחם לונגה. ב-14 בספטמבר העביר ונדגריפט את הגדוד השלישי של רגימנט הנחתים השני מטולאגי לגוודלקנל, וב-18 בספטמבר הגיעו לאי 4,157 נחתים נוספים, חלק מרגימנט הנחתים השביעי, ביחד עם ציוד ואספקה. התגבורת איפשרה לוונדגריפט לחזק את קווי ההגנה מסביב למתחם לונגה, ולראשונה להקיף אותו בשלמותו.
ונדגריפט ואנשי מטהו ידעו שהיפנים נסוגו מערבית לנהר מטינקאו, ו-ונדגריפט החליט לשלוח מספר יחידות לסיור אלים באזור. בין ה-23 וה-27 בספטמבר פעלו שלושה גדודי נחתים אמריקנים מערבית למטניקאו, אך הם נהדפו על ידי חייליו של מייג'ור גנרל קיוטאקה קווגוצ'י, בפיקודו של קולונל אקינוסוקה אוקה, שהיו מחופרים היטב, ואף כבשו עמדות בגדה המזרחית של הנהר. בין ה-7 וה-9 באוקטובר תקף כוח נחתים גדול יותר את עמדות היפנים בנהר, והסב להם אבידות רבות.
באותה עת יצא מקלדוניה החדשה כוח שמנה 2,850 חיילים מרגימנט הרגלים ה-164 של דיוויזיית "אמריקל" של צבא ארצות הברית, בפיקודו של קולונל רובט הול, בדרכו לגוודלקנל, לאחר שמפקד כוחות הצבא בדרום האוקיינוס השקט, מייג'ור גנרל מילארד הרמון, שיכנע את הפיקוד העליון שללא תגבורת לא יוכלו הנחתים להגן על שדה התעופה כנגד ההתקפה היפנית.[6]
הקרב על שדה הנדרסון
ערך מורחב – הקרב על שדה הנדרסון
בין 1 באוקטובר ל-17 באוקטובר העבירו היפנים 15,000 חיילים לגוודלקנל וכך עמדו לרשות היאקוטאקה כ-20,000 חיילים לביצוע המתקפה. בשל אובדן עמדותיהם מזרחית לנהר מטניקאו הבינו היפנים שמתקפה לאורך החוף תהיה קשה בצורה יוצאת דופן, ולכן החליט היאקוטאקה שהכוח המרכזי בתקיפה ינוע לשדה הנדרסון מדרום. על הדיוויזיה השנייה, שמנתה 7,000 חיילים תחת פיקודו של לוטננט גנרל מסאו מרויאמה, היה לנוע בשלוש קבוצות ולתקוף את שדה הנדרסון מדרום, סמוך לגדה המזרחית של נהר לונגה: הקבוצה השמאלית, שכללה את הרגימנט ה-29 בפיקודו של מייג'ור גנרל יומיו נאסו, הקבוצה הימנית, שכללה את הרגימנט ה-230 (של הדיוויזיה ה-38) בפיקודו של קווגוצ'י, וקבוצת העתודה, שכללה את הרגימנט ה-16 בפיקודו של מוריאמה.
ב-23 באוקטובר עדיין השתרכו החיילים היפנים במעבה הג'ונגל הטרופי. לפתע הסיט קווגוצ'י את הקבוצה שלו מזרחה לכיוון מקום בו חשב שההגנות חלשות יותר, ועשה זאת על דעת עצמו וללא אישור. לאחר שסירב לבטל את הפקודה הדיח אותו מרויאמה מתפקידו, ומינה במקומו את קולונל טושינארי שוג'י, מפקד רגימנט הרגלים ה-230. באותו ערב דחה היאקוטאקה את הפתיחת המתקפה ליום המחרת, לאחר שדווח לו שהכוחות היפנים אינם בעמדותיהם.
בשעות הערב של ה-24 באוקטובר הגיעו כוחותיו של מרויאמה למתחם לונגה, ובמשך שני לילות רצופים ערכו היפנים התקפות חוזרות ונשנות על הקווים האמריקאים אותם אייש גדוד הנחתים הראשון של רגימנט הנחתים השביעי בפיקוד לואיס "צ'סטי" פולר. גדודו של פולר עמד בהתקפות והדף פעם אחר פעם באמצעות אש ארטילרית, מכונות ירייה וירי נ"ט, עד שהשמיד למעשה את הרגימנט היפני. יותר מ-1,500 חיילים מכוח מרויאמה נהרגו בהתקפות לעומת 60 הרוגים אמריקאים. הרגימנט ה-230 של שוג'י לא השתתף בלחימה מכיוון שנותר מאחור כדי להגן על אגפו של מרויאמה.[7]
ב-26 באוקטובר בשעה 08:00 הורה היאקוטאקה לכוחותיו לסגת. כמחצית הניצולים מהכוח של מרויאמה נסוגו לצפון עמק מטניקאו, בעוד הרגימנט ה-230 של שוג'י קיבל פקודה לנוע לקוֹלי פוינט, 13 קילומטרים מזרחית למתחם לונגה. ב-2 בנובמבר הביאו גיחות טוקיו אקספרס כמה מאות חיילים רעננים מהרגימנט ה-230 ומיחידות אחרות, וכן אספקה, תחמושת וכלי ארטילריה. ונדגריפט, שקיבל דיווחים מודיעיניים אודות כוונת היפנים להנחית כוחות בקולי פוינט, שאף לסכל ניסיון זה. מכיוון שבאותה עת היו חמישה גדודים אחרים עסוקים בפעילות מבצעית מערבית למטניקאו, שלח ונדגריפט את הגדוד היחידי שנותר לו — הגדוד השני של רגימנט הנחתים השביעי, בפיקודו של לוטננט קולונל הרמן הנקן. הגדוד עזב את מתחם לונגה והחל לצעוד מזרחה בשעה 06:50 ב-2 בנובמבר והגיע לקולי פוינט עם רדת החשיכה.
הקרב
לפנות בוקר ה-3 בנובמבר, הנחיתו חמש משחתות יפניות חיילים ותגבורת כ-900 מטרים מזרחית לגדוד השני של הנקן. חיילי הגדוד נותרו בעמדותיהם, וכל ניסיונותיהם ליצור קשר עם מפקדת הדיוויזיה עלו בתוהו בשל תקלות במכשירי הקשר. עם עלות השחר נתקל סיור יפני בעמדות הנחתים, ותוך זמן קצר המטירו עליהם היפנים אש מרגמות, מקלעים ותותחים שהגיעו מספר שעות קודם לכן. הגדוד השני טרם הצליח ליצור קשר עם המפקדה ולבקש תגבורת, ובמקביל החלה התחמושת לאזול ומספר הנפגעים עלה בהתמדה, ולכן החליט הנקן לסגת בשלב זה. הגדוד נסוג מערבה תוך כדי לחימה, ורק בשעה 14:45 הצליח הנקן ליצור קשר עם ונדגריפט ולדווח לו על מצב הגדוד שלו.[8]
בנוסף לדיווחיו של הנקן, העיד מסמך שנלקח שלל על כוונת היפנים להנחית את יתרת דיוויזיית הרגלים ה-38 היפנית בקולי פוינט ולתקוף את מתחם לונגה ממזרח, ו-ונדגריפט החליט למנוע את הנחיתה. לשם כך הוא הורה לכל היחידות שלחמו מערבית לנהר המטניקאו באותה עת לשוב למתחם לונגה, והכין את הגדוד הראשון של הרגימט השביעי של צ'סטי פולר לנחיתה בקולי פוינט מהים. לאחר מכן הורה על הגדודים השני והשלישי של רגימנט הרגלים ה-164 להתכנן לתנועה לכיוון נהר נלימביו (Nalimbiu) ולחצות אותו בפנים האי, בעוד הגדוד השלישי של הרגימנט העשירי הזיז את תותחי ה-75 מילימטר שלו מזרחה, כדי לסייע לנחתים בקולי פוינט. הפיקוד על המבצע נמסר לבריגדיר גנרל ויליאם רופרטוס.[9]
במהלך הלילה נחתו רופרטוס וחייליו של פולר ליד שפך נהר הנלימביו, בחוף עליו הגן הגדוד של הנקן, ובשעה 08:30 ה-4 באוקטובר הגיעו חיילי הרגימנט ה-164 לגדה המערבית של הנהר והתפרסו לאורכה. מלבד הפגזה מהסיירות "הלנה" ו"סן פרנסיסקו" ומהמשחתת "סטרט" על קווי היפנים, לא נרשמה כל פעילות נוספו באותו יום. ביום המחרת הורה רופרטוס לחיילי הרגימנט ה-164 לחצות את הנהר ולאגף את הכוח היפני שניצב מול הגדוד הראשון ליד שפך הנלימביו. שני גדודי הרגלים חצו את הנהר במרחק של 3.2 קילומטרים מהשפך ופנו צפונה לאורך הגדה המזרחית. על אף שלא נתקלו בהתנגדות עיקשת, התעכבו הגדודים בשל תנאי השטח הקשים, ולא הספיקו להגיע לחוף לפני רדת החשיכה.
בשלב זה הורה היאקוטאקה לשוג'י לנטוש את עמדותיו בקולי פוינט ולחבור לשאר הכוחות היפניים בכפר קוקומבונה, שבאזור עמק המטניקאו. יחידה אחת נותרה מאחור כדי לחפות על הנסיגה וכדי לעכב את התקדמות הנחתים, וחייליה הקימו עמדות מחופרות לאורך נחל גבאגה שליד הכפר טטרה (Tetere), 2 קילומטרים מזרחית לנלימביו. ב-8 בנובמבר ניסו פולר והנקן לכתר את היחידה היפנית גבאגה תוך נחיתה מהים, ובמהלך המבצע נפצע פולר ונאלץ להתפנות. גם רופרטוס נאלץ לוותר על הפיקוד לאחר שלקה בקדחת דנגי, והפיקוד עבר לידי בריגדיר גנרל אדמונד סברי.
ב-9 בנובמבר החזיקו הגדוד הראשון של הרגימנט השביעי והגדוד השני של הרגימנט ה-164 בעמדות לאורך נחל גבאגה, בעוד הגדוד השני של הרגימנט השביעי ושאר חיילי ה-164 החזיקו עמדות מזרחית ליחידה של שוג'י. האמריקנים לסגור את הכיתור, תוך שהם ממטירים אש מרגמות, ארטילריה ומטוסים לתוך מתחם ההגנה היפני, אך החיילים היפנים מצאו פרצה בגזרה הדרומית, והצליחו להימלט דרכה.[10]
האמריקנים סגרו את הפער בקווים ב-11 בנובמבר, אך עד אז הספיקו שוג'י ומעל 2,000 חיילים להימלט לג'ונגל בדרום. ב-12 בנובמבר טיהרו את הנחתים את עמדות היפנים בנחל גבאגה, ומצאו במתחם 475 גופות חיילים יפנים. בתום הקרב נהרגו 40 נחתים אמריקנים ו-120 נפצעו.[2][11]
תוצאות הקרב
בעוד שוג'י וחייליו נסוגים לאזור ההיערכות היפני מערבית למטניקאו, פתח גדוד הפושטים השני, בפיקודו של לוטננט קולונל אוונס קרלסון, במרדף אחריהם. לאורך כל החודש הבא תקפו הפושטים של קרלסון את הכוח היפני הנסוג, והפילו בו חללים רבים, נוסף על אלה שמתו בצידי הדרך מתשישות ומתת-תזונה. כשהגיע שוג'י למפקדת הארמייה ה-17 מערבית למטניקאו בסוף החודש, נותרו עמו רק כ-750 חיילים מתוך ה-2,000 עמם יצא לדרך. השורדים השתתפו מאוחר יותר בקרב הר אוסטן, הסוס הדוהר וסוסון הים, שנערכו בדצמבר 1942 ובינואר 1943.
בעלות הברית סיכלו ניסיון יפני נוסף לתגבר את הכוחות בגוודלקנל בקרב הימי על גוודלקנל, שהתרחש בזמן ששוג'י וחייליו היו בדרכם למטניקאו. על אף שחייליו של שוג'י חברו בסופו של דבר להיאקוטאקה בקוקומבונה, אי יכולתם של היפן להעביר תגבורות ואספקה בקצב ראוי לכוחותיהם בגוודלקנל היא שהובילה לבסוף לתבוסה היפני בקרב גוודלקנל כולו.
לקריאה נוספת
- ג'ון טולנד, השמש העולה: שקיעתה ונפילתה של הקיסרות היפנית, 1936-1945, תל אביב: משרד הביטחון, 1970.
- Frank, Richard B. Guadalcanal: The Definitive Account of the Landmark Battle. Penguin Books, 1992. מסת"ב 9780140165616.
- Griffith, Samuel B. The Battle for Guadalcanal. Bantam Books, 1980. מסת"ב 9780252068911.
- Jersey, Stanley C. Hell's Islands: The Untold Story of Guadalcanal. Texas A&M University Press, 2008. מסת"ב 9781585446162.
- Morison, Samuel Eliot. The Struggle for Guadalcanal, August 1942 – February 1943. Vol. 5 of "History of United States Naval Operations in World War II", Little, Brown and Company, 1958. מסת"ב 0-316-58305-7.
- Murray, Williamson and Allan Reed Millett. A War To Be Won. Harvard University Press, 2001. מסת"ב 9780674006805.
- Prados, John. Islands of Destiny: The Solomons Campaign and the Eclipse of the Rising Sun. Penguin, 2012. מסת"ב 9781101601952
קישורים חיצוניים
- Hough, Frank, Verle Ludwig and Henry Shaw, Pearl Harbor to Guadalcanal.
- Shaw, Henry. First Offensive: The Marine Campaign for Guadalcanal.
- Zimmerman, John. The Guadalcanal Campaign.
הערות שוליים
| קרב גוודלקנל | ||
|---|---|---|
| קרבות קרקעיים | טולאגי • גוודלקנל • טנרו • רכס אדסון • הקרבות במטניקאו • שדה הנדרסון • מתקפת המטניקאו • קולי פוינט • הסיור של קרלסון • הר אוסטן | |
| קרבות ימיים | סאבו • איי שלמה המזרחיים • כף אספרנס • איי סנטה קרוז • הימי על גוודלקנל • טספרונגה • קה • רנל | |
