המוסד לעלייה ב'

המוסד לעלייה ב' היה זרוע של ארגון ההגנה ששימש כגוף המארגן מטעם הנהגת היישוב של ההעפלה - העלייה לארץ ישראל (שהייתה בלתי חוקית על-פי חוקי המנדט הבריטי). כמו כן שימש המוסד לשם רכש נשק עבור "ההגנה" וצה"ל, כולל עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-ישראלית. פעל עד 1952.

אוניית המעפילים "מורדי הגטאות", מאי 1947

תחילת הפעילות ועד מלחמת העולם השנייה

למרות שבאופן רשמי "המוסד לעלייה ב'" נוסד ב-29 באפריל 1939 על ידי קבוצת אנשים חברי הקיבוץ המאוחד, הוא פעל למעשה כבר בשלהי 1938. הסיבות להקמתו היו החמרת האיסורים הבריטיים על עלייה חוקית לארץ ישראל, מול ההכרה כי יש לחלץ יהודים מאירופה לפני שתפרוץ מלחמה. המוסד הוקם על בסיס תנועת ההעפלה שהייתה קיימת לפניו. תנועת ההעפלה הושתתה בתחילת דרכה על עליית בדד של מעפילים שהגיעו ארצה כתיירים או בדרכים אחרות. החל משנת 1934 החלה ההעפלה לפעול דרך הים בספינות מעפילים, שהראשונה בהן הייתה הספינה כוכב שהביאה 50 מעפילים ממצרים בינואר 1934.

תחילה התרכזה פעילות מטה המוסד באתונה, ומאוחר יותר עבר המרכז לפריז. מעל המטה היה ועד ציבורי שפעל בארץ ישראל והורכב מנציגי מפא"י, העובד הציוני, הפועל המזרחי והשומר הצעיר. עם הפילוג במפא"י פרש אחד ממייסדי המוסד לעלייה ב', יהודה בראגינסקי, ממפא"י לסיעה ב' וכך הייתה נציגות גם לתנועה לאחדות העבודה.

בשנים הראשונות ליסודו נחל המוסד הצלחה מסוימת ולפני מלחמת העולם השנייה הצליח להביא ב-50 הפלגות למעלה מ-20 אלף עולים.

עם פרוץ המלחמה, כמעט ושותקה פעילות המוסד וב-1944 הגיעו מרומניה 11 ספינות.

לאחר מלחמת העולם השנייה

ערך מורחב – תנועת הבריחה

העפלה חודשה מאיטליה רק באוגוסט 1945. מחידוש ההעפלה - הספינה 'דלין' ועד להקמת המדינה במאי 1948 - הצליח המוסד להפעיל 65 הפלגות עם יותר מ-70 אלף עולים מארצות שונות, משוודיה בצפון דרך רומניה/בולגריה במזרח ועד אלג'יריה בדרום. לאחר מלחמת העולם השנייה המוסד לעלייה ב' ניהל ופיקד על תנועת הבריחה - העברת ניצולי השואה בדרכי אירופה ממזרח אירופה - ארצות הגוש המזרחי לכיוון מערב אירופה - אל נמלי הים התיכון.

מפקדו של המוסד לעלייה ב' מאז ביסוסו ובמשך מרבית שנות קיומו היה שאול מאירוב (אביגור). סגנו באירופה היה זאב וניה הדרי ובארץ דוד (דוידקה) נמרי, שהיה אחראי על הורדת המעפילים ושימש קצין המבצעים. גזבר המוסד היה פינו גינזבורג ("ברג") שפעל בז'נבה. בראש השלוחה באיטליה עמד יהודה ארזי, אחריו עדה סירני אחריה משה זקימוביץ ואחריו נחום שמיר (וקסמן), ברומניה משה אוורבוך, הממונה על השלוחה ביוון היה לוי שבט-שוורץ ואחריו יאני אבידוב, שעבר באביב 1947 לצפון אפריקה.

עם פירוק תנועת המרי העברי עבר משה סנה לפריז במסגרת תפקידו החדש כראש האגף המדיני של הסוכנות היהודית באירופה וראש "המחלקה לעלייה נוספת ונדידה" דהיינו עלייה ב' והבריחה. בתחילת דצמבר 1947, עקב החלטת הנהלת הסוכנות בניגוד לדעתו של סנה לקבל את התכתיב האמריקני בפרשת הפאנים ולמנוע את הגעתן של שתי ספינות המעפילים פאן יורק ופאן קרסנט מרומניה בתואנה שהן שורצות סוכנים סובייטיים, הוא התפטר מתפקידו כממונה על ההעפלה.

תנועת הבריחה העבירה כ-300,000 פליטים דרך גבולות באופן בלתי-לגאלי. פרק חשוב בפעילות "הבריחה" היה איסוף והצלת ילדים יהודים יתומים שנמסרו למנזרים או למשפחות נוצריות. בנוסף לעלייה דרך הים, עסק המוסד בהיקף קטן יותר בהעפלה יבשתית ממדינות ערב, והצליח להביא מארצות אלה מעל ל-5,000 עולים. בנוסף ארגן המוסד את ההעפלה האווירית מעיראק ואיטליה - מבצע כנף וכן בהברחת עולים בדרכונים מזויפים ('עליה ד').

אוניית המעפילים המוכרת ביותר של המוסד לעלייה ב' היא "אקסודוס" ("יציאת אירופה תש"ז", 1947). מאבקם של מעפיליה נגד גירושם חזרה לאירופה התפרסם בעולם כולו, העלה על סדר היום את בעיית הפליטים היהודים, והיווה אחד מהגורמים שדרבנו את מסירת בעיית ארץ ישראל לידי האו"ם והקמת מדינת ישראל.

פעילות במדינות ערב

מ-1943 ועד 1949, המוסד לעליה ב' בשיתוף עם הסוכנות היהודית והמחלקה הערבית של הפלמ"ח פעל במדינות ערב, בעיקר בסוריה ובעיראק, להעלאת אלפי יהודים לישראל, בדרך היבשה. פעולות אלה אורגנו על ידי סיירים של הפלמ"ח. בראש השלוחה בסוריה עמד מנשה הראל, ובראש השלוחה בעיראק עמדו שלמה הלל ועזרא כדורי. העולים, שרובם היו בני נוער, נקלטו בקיבוצים.

רכש צבאי מחו"ל

ערך מורחב – עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-ישראלית

שאול אביגור, שניהל את המוסד לעליה ב', עסק ברכש צבאי בחו"ל, שנועד לשמש את ההגנה ובהמשך את צה"ל במלחמת העצמאות. סגנו של שאול אביגור, אהוד אבריאל נשלח בתום המלחמה לאירופה לסייע להעפלה ורכש נשק. אבריאל היה מעורב בהמשך בקידום עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-ישראלית שהייתה המקור העיקרי לנשק של ההגנה וצה"ל במלחמת העצמאות. במסגרת עסקה זו נרכשו בצ'כוסלובקיה עשרות מטוסים, כ-50,000 רובים, כ-6,000 מקלעים וכ-90 מיליון כדורים. העברה מוקדמת של חלק מהנשק בוצעה במסגרת מבצע חסידה כדי לספק נשק למבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים עוד לפני הקמת המדינה.

לאחר הקמת המדינה

עם הקמת מדינת ישראל, שימש "המוסד לעלייה" (האות ב' נמחקה) כחברת נסיעות שעסקה בהובלת זרם העולים שזרם ארצה ובסוף 1948 היא הפכה לחברת ספנות 'שוהם', ששמה שונה לאחר מכן ל'צים' (ללא קשר למוסד החשאי נתיב, שארגן עלייה מארצות הגוש הקומוניסטי ולמוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים שקיבל את האחריות הממלכתית על העלאת יהודים מארצות מצוקה במזרח התיכון וצפון אפריקה).

ב- 1952 פורק המוסד לעלייה, ופעיליו הועברו למוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים.

לקריאה נוספת

• אריה ל. אבנרי, המאבק בספר הלבן והקמת המוסד לעליה ב', בתוך שורשים; קבצים לחקר הקיבוץ ותנועת העבודה. תל אביב ג (תשמ"ב) עמ' 213-245
• אריה בועז, עלום ונוכח בכל - סיפור חייו של שאול אביגור, פרק שמיני: המוסד לעלייה ב', עמודים 106–130, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2001.
• זאב וניה הדרי פליטים מנצחים אימפריה, קיבוץ מאוחד-כתר, תל אביב, תשמ"ה
• יהודה בראגינסקי עם חותר אל החוף; חמש עשרה שנה בשירות עליה ב' , הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ה
• יצחק אבנרי, ההסתדרות הציונית והעלייה הבלתי ליגלית לארץ ישראל, מראשית הכיבוש הבריטי ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה, אוניברסיטת תל אביב, 1979
• מרדכי נאור, בים, ביבשה וגם באוויר – מבט חדש על ההעפלה, הוצאת ספריית יהודה דקל והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 2015.
• אברהם יבין, שלמה דרך (עורכים), סיפורו של דוידקה, דוד נמרי - מפיו ועליו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ד
• דליה עופר, דרך בים: עלייה ב' בתקופת השואה, 1939-1944, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1988.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המוסד לעלייה ב' בוויקישיתוף

• סיפורן של אוניות המעפילים באתר עמותת חיל הים.
• זאב צחור, ‏'המוסד לעלייה ב – מקור הסמכות, קתדרה 39, אפריל 1986, עמ' 178-163
• המוסד לעלייה ב', באתר הפלי"ם ההעפלה והרכש

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32991166המוסד לעלייה ב'