פנחס גינזבורג
פנחס (פּינוֹ) גינזבורג (13 בפברואר 1911, קניגסברג, גרמניה – 6 בספטמבר 1993, ירושלים, ישראל) היה פעיל תנועת "החלוץ" בברלין, חבר קיבוץ רמת הכובש, גזבר המוסד לעלייה ב', ממקימי התעשייה הקיבוצית בתחילת שנות החמישים, מנכ"ל משרד התחבורה, משנה למנכ"ל המועצה לשיווק פרי הדר וממקימי אגודת הידידים של בית התפוצות.
קורות חייו ופועלו
לארץ ישראל
פנחס (פינו) גינזבורג נולד ב-1911 בקניגסברג (היום – קלינינגרד) שבפרוסיה המזרחית (גרמניה), השלישי בין שבעה אחים, למשפחה מחסידות חב"ד שהיגרה מקייב ב-1908. הוא התחנך בבית ספר שהלימודים בו היו על-פי מיטב המסורת הגרמנית. בגיל 15 חדל מהנחת תפילין וחָבַר לתנועת הנוער בלאו וייס. לתנועת החלוץ הצטרף אחרי שעבר לעיר האלה, שם הועסק בבית מסחר, ומאוחר יותר היה פעיל במרכז התנועה בברלין. לאחר עליית היטלר לשלטון החליט להחיש את עלייתו לארץ ישראל. גינזבורג וכמה מחברי התנועה שהתקבצו סביבו הגיעו ארצה באוקטובר 1933 והצטרפו לקיבוץ רמת הכובש. בשל ניסיונו במסחר השתלב בעשייה הכלכלית של הקיבוץ לצד עבודתו במאפייה ובענפים אחרים. חברתו, אֶמי בת דויד ובלה שטרן, ילידת גרמניה, הצטרפה אליו כעבור שנה והם נישאו. גינזבורג הצליח להעלות ארצה את הוריו ושניים מאחיו הצעירים.
בלב המאפליה
לאחר ליל הבדולח שלחה מזכירות הקיבוץ המאוחד את גינזבורג ואת מאיר (מקס) צימלס מקיבוץ יגור לגרמניה כדי לארגן את החלוצים הצעירים במחנות הכשרה לקראת העפלתם ארצה.[1] למרות הנסיבות הצליחו גינזבורג וצימלס להשיג לעצמם אשרות שהייה בגרמניה, וזאת באמצעות אנשי המדור לענייני יהודים (Juden-Referat) של הגסטפו בברלין,[2] שבשלב זה עדיין הסכימו ליציאת יהודים.[3] באווירה המדכאת והמאיימת נפגשו גינזבורג וצימלס עם נציגי קהילות ופעילים נוספים כדי לבחון את המצב ולטוות תוכנית פעולה. "כעבור שבועות אחדים התקשר אל פינו [גינזבורג], באמצעות הקהילה היהודית, גרמני ושמו אלכסנדר פון הפנר והציע לו את עזרתו. הוא דיבר על סוכנות נסיעות ועל משרד נסיעות שהיהודים יוכלו לעבוד עמם – – – היו לו קשרים רבים באס אס והיה יכול לעזור בפרטים רבים של העבודה".[4][5]
מצבה של תנועת "החלוץ" בגרמניה היה קשה, והיא הפכה למעשה למעין משרד נסיעות שניסה להסדיר הגירת יהודים.[4] במחנות ההכשרה היו כ-800 חלוצים וצריך היה לחזקם וכן להרחיב את קיבולת המחנות, להעביר אנשים למחנות הכשרה בארצות השכנות ולהסדיר את פעילות תנועת "החלוץ" בכל הנוגע ליציאה מגרמניה. הוקמה ועדת מיון שנועדה להרכיב את רשימות העולים תוך מתן עדיפות לחלוצים. בתכתובת בין השליחים בגרמניה לבין י' אידלסון (ישראל בר-יהודה) ממזכירות הקיבוץ המאוחד הייתה התייחסות לבהילות של חילוץ יהודים בצד עמידה חד-משמעית על איכות העולים.[6] גינזבורג וצימלס סייעו לרחה פראייר ולקורט גולדמן שעסקו בהוצאת ילדים, בעיקר לאנגליה. בשיתוף הפעולה עם פון הפנר ובתיווכו הוכנו בהמבורג לקראת סוף קיץ 1939 ארבע אוניות של חברת הספנות HAPAG (אנ')(גר') להוצאת 10,000 יהודים מגרמניה, אך התוכנית השתבשה בפרוץ המלחמה.[4] גינזבורג וצימלס, שהיו שליחי "החלוץ" בגרמניה, פעלו באותן שנים גם במסגרת המוסד לעלייה ב'.[7][8]
ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה, ובציות להוראה ממרכז המוסד לעלייה ב' יצאו השליחים את גרמניה. גינזבורג חזר לרמת הכובש, אך כבר בתחילת 1940 נשלח לשווייץ כדי להמשיך ולנסות לחלץ יהודים מאירופה.[9] ההצלחה הייתה מועטה. השיבה לארץ ישראל ארכה כחצי שנה, עברה בדרך לא דרך ובניתוק גמור מהארץ.
גינזבורג חזר לרמת הכובש לעבודה בחצירים. בנובמבר 1943 נערך חיפוש הנשק בקיבוץ. לא נמצאו כלי נשק בקיבוץ גופו אבל 35 איש נעצרו, רובם ממחלקת הפלמ"ח, ובכללם גם גינזבורג שנפצע בראשו. הוא שוחרר ממחנה המעצר בלטרון לאחר יותר מחודש.
עלייה ב'
בתום מלחמת העולם השנייה נקרא שוב לדגל במסגרת המוסד לעלייה ב'.[10] בשנים 1946–1949 שימש גינזבורג (בכינויו "ברג") כגזבר המוסד במטהו שבז'נבה, שווייץ. שאול מאירוב (אביגור) עמד בראש הארגון במטהו שבפריז. רוב השליחים במוסד היו חברי הקיבוץ המאוחד, אקטיביסטים מבית מדרשו של יצחק טבנקין. תפקידו של גינזבורג היה לספק את המשאבים הכספיים לפעילות המוסד שהתרכז בקנייה ובחכירה של ספינות, בהעלאת שארית הפליטה לארץ ישראל וברכישת נשק בלתי-לגאלי למאבק בארץ. רוב המימון הגיע מארגון הג'וינט שאיתו נשא ונתן גינזבורג על סכומים ותנאים. כשהתאפשר, ניסה למלא את הבור מחולייתו, ובין היתר ניצל את התנודות החריפות בשערי המטבע ואת חולשת המטבעות האירופים והזהב כדי להכפיל את המשאבים.[11]
במדינת ישראל
פינו גינזבורג חזר ארצה ב-1949 וזמן קצר לאחר מכן הצטרף לפעילות הכלכלית במסגרת הקיבוץ המאוחד, בין היתר במפעלי הבנייה של התנועה הקיבוצית ובחברת הספנות תרשיש-סלע. בד בבד וכך גם בשנים הבאות המשיך להיות מעורה בפיתוח המשקי, ובעיקר בזה התעשייתי, בקיבוץ רמת הכובש.
ב-1955 נבחרה הכנסת השלישית שבה חברוּ מפלגות אחדות העבודה ומפ"ם לקואליציה עם מפא"י. משה כרמל, איש אחדות העבודה, כיהן בממשלת שהוקמה כשר התחבורה ומינה את גינזבורג למנהל המשרד.[12] גינזבורג מילא את התפקיד במשך שלוש כְּנָסוֹת וחמש ממשלות תחת השרים משה כרמל, יצחק בן-אהרון וישראל בר-יהודה. בין הפעולות הראויות לציון בשנים אלה היו הקמת מרכז השירות המטאורולוגי בבית דגן, החלפת קטרי הפחם בקטרי דיזל, הרחבת צי המטוסים של אל-על, הנחת אבן הפינה לנמל אשדוד, ועוד.
לאחר שנת השתלמות שעשה בארצות הברית במסגרת תוכנית פולברייט, החל לפעול במועצה לשיווק פרי הדר. כעבור שנתיים מוּנה למנהל המועצה באירופה ולמשך ארבע שנים עקר עם רעייתו לרוטרדם, הולנד. בתפקידו זה שינה לגמרי את אופן השיווק של פרי ההדר: במקום אריזות תפוזים כל אחד בנפרד, המשלוח נעשה בתפזורת וכך הגיע ישירות למדפים במרכולים.[13]
לאחר שובם לארץ ב-1974 ופרישתו לגמלאות קבע גינזבורג את מושבו בתל אביב והחל מיד לעסוק בשני מיזמים חדשים: חקר תולדות עלייה ב' והקמת אגודת ידידים לבית התפוצות. חברוּ אליו כמה מפעילי עלייה ב' שגייסו כספים לתִקצוב מחקריה של ההיסטוריונית אניטה שפירא בנושא ולחלוקתם כמלגות לחוקרות ולחוקרים צעירים. עבודות המחקר, שבחלקן פורסמו כסְפרים, תיעדו בפירוט את פעולות המוסד לעלייה ב' בשנים 1933–1948. אגודת ידידי בית התפוצות בישראל ומחוצה לה עסקה אף היא בגיוס תרומות שהיו חיוניות ביותר לפיתוח ולתפעול המוזיאון. לאחר מותו של פינו גינזבורג, וכאות הוקרה לפעילותו, נקרא אולם ה'כרונוספירה' במוזיאון על שמו.[14] בשנת 1989 עברו גינזבורג ורעייתו לדיור מוגן "נופי ירושלים" כדי להיות סמוכים לילדיהם ולנכדיהם, ושם תרם להפיכת המוסד לקואופרטיב בבעלות הדיירים ובניהולם כמלכ"ר.[15]
פּינוֹ גינזברג נפטר ב-1993 שְׂבע ימים ומעשים ונקבר ברמת הכובש.
קישורים חיצוניים
- ראיון עם פינו גינזבורג בנושא הגירה מגרמניה בשנים 1936–1940, המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית, המחלקה לתיעוד בעל-פה (הקלטת השיחה 175-47A)
הערות שוליים
- ^ דניאל פרנקל, "בין הלם לתגובה: הציבור היהודי ומוסדותיו בעקבות פרעות נובמבר 1938", יד ושם, בית-הספר המרכזי להוראת השואה
- ^ ביומן קיבוץ רמת הכובש מס' 95 מתאריך 8.7.38 צוין שנתקבלו חמש ויזות מהממשלה הגרמנית וביניהם "פינו גינזבורג שלנו"
- ^ מדור זה קדם ל"לשכה המרכזית להגירת יהודים" שהוקמה עם פרוץ המלחמה
- ^ 4.0 4.1 4.2 דליה עופר, דרך בים: עלייה ב' בתקופת השואה: 1939–1944, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1988, עמ' 164
- ^ בהמשך דרכו פעל פון הפנר בחסותו של קורט לישקה, ראש "הלשכה המרכזית להגירת יהודים", שיועדה להאיץ את גירושם של יהודים מארצות שעליהן השתלטה גרמניה הנאצית
- ^ מכתב י.אידלסון למקס צימלס, תל אביב, 27.2.39, ארכיון יד טבנקין, ארכיון הקיבוץ המאוחד, חטיבה 2 -חו"ל, מיכל 10 תיק 6;
תכתובת פנחס גינזבורג ומקס-מאיר צימלס (1939), ארכיון בית לוחמי הגיטאות - ^ זרוע של ארגון ההגנה ששימשה כגוף המארגן של ההעפלה מטעם הנהגת היישוב
- ^ דליה עופר, שם, עמ' 67
- ^ דליה עופר, שם, עמ' 75
- ^ אריה בועז, עלום ונוכח בכל: סיפור חייו של שאול אביגור, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2001, עמ' 208
- ^ אורי מילשטיין, פרק 7, על "הסחר בשוק שחור לטובת ההעפלה"
- ^ פרוטוקול החלטת ממשלה על מינוי גינזבורג למנכ"ל משרד התחבורה 3.12.55
- ^ "מה נשתנה בשיווק ההדרים?" דבר, 10.8.1969, עמ' 4
- ^ החיזיון 'כרונוספירה' מתאר את סיפור נדודיו של העם היהודי ברחבי העולם עד הקמת מדינת ישראל והעליות הגדולות בהמשך
- ^ נורית וורגפט, "אדונים לעצמם", הארץ, 11.12.2017
33356842פנחס גינזבורג