מדינת אירלנד החופשית
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | מונרכיה חוקתית | ||
| שפה נפוצה | אירית, אנגלית | ||
| עיר בירה | דבלין | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | האמנה האנגלו אירית | ||
| תאריך | 1922 | ||
| פירוק | הקמת מדינת אירלנד | ||
| תאריך | 1937 | ||
| ישות קודמת |
 הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד | ||
| ישות יורשת |
 אירלנד | ||
| שטח בעבר | 70,000 קמ"ר (נכון ל־1922) | ||
| כלכלה | |||
| מטבע | לירה שטרלינג, לירה אירית | ||
מדינת אירלנד החופשית (באנגלית: Irish Free State ובגאלית: Saorstát Éireann) הוא שמה של צורת הממשל במדינה הקרויה היום הרפובליקה של אירלנד (Éire) שהתקיימה ב-26 המחוזות הדרומיים של האי אירלנד בין 1922 לבין 1937. המדינה הוקמה בעקבות האמנה האנגלו אירית מ-6 בדצמבר 1921, אשר נחתמה על ידי הבריטים ועל ידי נציגי האירים, ביניהם מייקל קולינס בלונדון בעקבות מלחמת העצמאות של אירלנד בשנתיים שקדמו לחתימת ההסכם.
המדינה החליפה שתי צורות ממשל חופפות - "אירלנד הדרומית" מדינה דה יורה, אשר הוקמה בעקבות "חוק הממשלה האירית" משנת 1920, ו"נשלטה" על ידי ממשלה זמנית בראשותו של קולינס, ו"הרפובליקה האירית" מדינה דה פקטו אשר לא זכתה להכרה בינלאומית, אשר נוצרה על ידי הפרלמנט האירי העצמאי, הדאל אירן, בשנת 1919. מנהיגי שתי הממשלות, ארתור גריפית ומייקל קולינס, מתו בשנת 1922, ושתי המשרות, ראש ממשלת "דרום אירלנד" ונשיא "הרפובליקה האירית" ניתנו לוויליאם תומאס קוסגרייב.
רקע היסטורי
ערך מורחב – היסטוריה של אירלנד
בשנת 1918 היו הפרלמנטים של ממלכת בריטניה הגדולה ושל אירלנד מאוחדים, בעקבות "חוק האיחוד" משנת 1800, אשר צירף את אירלנד אל בריטניה הגדולה, וקצב מספר מושבים בפרלמנט למחוזות איריים. בבחירות שנערכו בשנה זו זכו ב-73 מתוך 105 המקומות צירי שין פיין מפלגה לאומנית אירית, אשר שמה לה למטרה לפרק את האיחוד ולהכריז על רפובליקה אירית עצמאית, בהנהגתו של אמון דה ואלירה.
בינואר 1919 התכנסו אלה מן הצירים אשר לא היו במעצר בדבלין, והכריזו על פרלמנט אירי עצמאי בשם הדאל אירן. הייתה זו יריית הפתיחה במלחמת העצמאות של אירלנד. אף מדינה (פרט לברית המועצות בהנהגת לנין) לא הכירה במדינה החדשה, ובריטניה התאמצה לחסל את המדינה עוד בטרם קמה, תוך שימוש בשיטות ברוטליות, ובגדודי מתנדבים (אשר כונו "בלאק אנד טאנס") אשר עברו אימון מהיר, ונשלחו אל המערכה. אל מולם עמד הצבא האירי הרפובליקני - ה-IRA. לאחר שנתיים של מלחמת גרילה אכזרית, המכונה "מלחמת העצמאות של אירלנד" הגיעו הצדדים להפסקת אש, והחלו מגעים בין ראש ממשלת בריטניה דייוויד לויד ג'ורג', ובין נציגים אירים, בהנהגת ארתור גריפית ומייקל קולינס, על הסדר שיביא קץ לשפיכות הדמים באי.
ברור היה כי הבריטים לא יסכימו לפתרון הקיצוני, לו הטיף דה ואלירה, יצירת רפובליקה אירית על מלוא שטחו של האי. דה ואלירה סירב להצטרף למגעים, בטענה כי כראש המדינה עליו לשאת ולתת רק עם ראש המדינה שמולו, המלך ג'ורג' החמישי, והסמיך את המשלחת האירית להגיע לכל הסכם שיהיה ראוי בעיניה. בפועל היה ה-IRA קרוב להתמוטטות, עת החלו המגעים להפסקת האש, ולא הייתה כל אופציה צבאית ריאלית להמשך הלחימה. דה ואלירה ידע זאת היטב, אך לא רצה לתת ידו לפשרה ההיסטורית.
החוזה האנגלו־אירי שהיה תוצאת המגעים הניב את התוצאה הצפויה. "דרום אירלנד" הפכה לדומיניון בריטי, מעמד הנחות מזה של מדינה עצמאית, כאשר לבריטניה נותרה יד במדיניות החוץ והביטחון של המדינה החדשה, וכן נותרו מספר בסיסי צי בריטיים על שטחה. המחוזות הצפוניים של המדינה באזור אלסטר, בהם היה רוב לפרוטסטנטים הופרדו ממנה, ונותרו חלק מבריטניה הגדולה. היה זה פחות בהרבה מציפיות הרפובליקנים הקנאים בראשות דה ואלירה, אך היה זה הרבה יותר מכל צורה של "שלטון בית" שהוצעה לאירים על ידי האנגלים מאז החלו הדיונים בנושא זה בסוף המאה ה-19 על ידי צ'ארלס סטיוארט פרנל וראש ממשלת בריטניה ויליאם יוארט גלאדסטון. המדינה החדשה נקראה "מדינת אירלנד החופשית". בשמה זה ובמבנה שלטוני זה נשארה המדינה במשך 15 שנים.
המבנה המדיני והחוקתי של המדינה האירית החופשית
מבנה המדינה החדשה הוגדר בשני מסמכים - בהסכם האנגלו־אירי וב"חוק החוקה של מדינת אירלנד החופשית". היה מדובר במונרכיה קונסטיטוציונית, הנשלטת על ידי מלך אנגליה, ולה פרלמנט בן שני בתים, הדאל, והסנאט. למדינה הייתה ממשלה שנקראה "המועצה המבצעת" ובראשה עמד "נשיא המועצה המבצעת" שמעמדו היה כשל ראש ממשלה. המלך יוצג על ידי מושל כללי אשר החליף את המשנה למלך שהיה מקובל בטרם הוכרזה המדינה, ולמעשה מאז ימי הביניים.
שבועת הנאמנות
כמקובל במדינות שהיו דומיניון בריטי, נדרשו חברי הפרלמנט להישבע למלך שבועת נאמנות אישית. שבועת הנאמנות האירית הייתה שונה מזו של דומיניונים אחרים. היא הורכבה משני יסודות - הראשון: שבועת נאמנות למדינה האירית החופשית, והשני, שבועת נאמנות למלך האנגלי, ג'ורג' החמישי, יורשיו וממשיכיו. האלמנט השני סויג בשני אופנים - הייתה זו שבועה ל"מלך אירלנד", ולאו דווקא למלך בריטניה, ושנית, שבועה זו הייתה של נאמנות למלך בהקשר לתפקידיו על פי ההסכם האנגלו־אירי, ולא על פי השלטון האנגלי לפני ההסכם. שבועה זו נוסחה בעיקר על ידי מייקל קולינס.
אף על פי ששבועה זו הייתה מתונה בניסוחה לעומת השבועה שנשבעו בדומיניונים אחרים כדוגמת קנדה או אוסטרליה, הייתה השבועה מטרה לביקורת חריפה מאת רפובליקנים ולאומנים. מנסח השבועה, מייקל קולינס, לא היה בחיים על מנת להגן על השבועה, שכן הוא נרצח בשנת 1922 במהלך מלחמת האזרחים האירית, שפרצה על רקע סירובו של דה ואלירה לאשר את החוזה האנגלו־אירי.
צפון אירלנד
- ערך מורחב – היסטוריה של צפון אירלנד
החוזה האנגלו־אירי אמנם דיבר על מדינה אירית ולה שלושים ושניים מחוזות, אך הורה כי ששת המחוזות הצפוניים, בהם רוב פרוטסטנטי (בניגוד לעשרים ושישה המחוזות הדרומיים בהם רוב קתולי, אשר היוו מדינה נפרדת על פי "חוק הממשלה האירית" משנת 1920), יוכלו לפרוש מן המדינה אם רצונם בכך. מחוזות אלו לא חיכו זמן רב, והודיעו על פרישתם מיד לכשהתאפשר הדבר.
מלחמת האזרחים האירית
 |
ראו גם – הסכסוך בצפון אירלנד |
קבלת ההסכם על ידי קולינס וגריפית החלה את מלחמת האזרחים האירית, תחילה בקרבות רחוב בדבלין ונמשכה בדרום ובמערב אירלנד בין יוני 1922 ואפריל 1923. דה ואלירה פרש מתפקידיו מיד עם שובה של המשלחת, ועמד בראש מתנגדי ההסכם. הוא ניסה להיבחר מחדש, אך נכשל בכך וארתור גריפית נבחר לנשיא. מייקל קולינס נבחר על ידי גוף בשם "הפרלמנט של דרום אירלנד" אשר הוקם על ידי החוק משנת 1920, לראש הממשלה הזמנית. בשלב זה שלטו באירלנד שתי ממשלות. זו הזמנית, בראשות מייקל קולינס, וזו של הדאל, בראשות גריפית. למרבה האבסורד היו חברי הגוף המחוקק של שתי הממשלות אותם אנשים ממש. הדאל אישר ברוב קטן את ההסכם האנגלו־אירי. עם אישור ההסכם (ברוב של 64 נגד 57 מתנגדים בראשות דה ואלירה), פרש דה ואלירה והחל נלחם בפועל כנגד חסידי ההסכם.
בתחילת המלחמה, היה צבא המדינה האירית החופשית בעמדה נחותה לעומת ה-IRA הן מבחינת כוח האדם והן מבחינת החימוש. בפועל, היה הצבא בעל שרשרת פיקוד ראויה יותר, וה-IRA היה כמעט ללא שרשרת פיקוד, וניהל מלחמה שהייתה הגנתית בעיקרה.
הייתה זו הבנתו הצבאית של מייקל קולינס אשר הובילה את הצבא האירי לניצחון. קולינס בנה צבא אשר הצליח להכריע את ה-IRA בשדה הקרב. הבריטים סייעו באספקה, ארטילריה ותחמושת. ה-IRA סבל מהעדר תמיכה ציבורית, ומפלגנות שסייעו מאד לממשלה במלחמתה.
בתחילת המלחמה ספגו כוחות הממשלה 800 הרוגים, ועם סיומה עמד מחיר הדמים על 4,000 הרוגים. ה-IRA הראה כישרון מיוחד להרס ולהשמדה, ותוך נסיגה הרס מפעלים ובניינים רבים החיוניים לתפקודה של המדינה, דבר שגרם למכה חמורה לכלכלת המדינה הצעירה.
באוגוסט 1922 היו גם גריפית וגם קולינס בין המתים. גריפית התמוטט מן המאמץ הכרוך במשרה, ואילו קולינס נרצח מן המארב. את שתי המשרות קיבל ויליאם תומאס קוסגרייב מידידיו הטובים של דה ואלירה לשעבר, ולאחר מכן אחד מיריביו הגדולים. באפריל 1923 הסתיימה המלחמה בניצחון הממשלה בראשותו של קוסגרייב. ה-IRA ירד למחתרת והפך לארגון טרור.
מדינת אירלנד החופשית במציאות
ממשל
שתי מפלגות עיקריות משלו במדינה האירית החופשית. האחת Cumann na nGaedhael, מפלגתם של קוסגרייב וחסידי ההסכם, אשר שלטה במדינה עד שנת 1932. השנייה Fianna Fáil (חיילי הגורל) בראשותו של דה ואלירה אשר קיבלה את השלטון באופן דמוקרטי בשנת 1932.
התפתחות חוקתית
מייקל קולינס תיאר את ההסכם האנגלו־אירי כ"חירות להשיג את החירות". למעשה ההסכם העניק למדינה את רוב הסמלים, הכוחות החוקיים והתפקידים של מדינה ריבונית, לרבות דמוקרטיה פרלמנטרית, ממשלה, מוסדות שיפוטיים, וחוקה כתובה שהיה בידי המדינה האירית החופשית לשנותה. על אלו היו מספר מגבלות:
- המלך האנגלי נותר ראשה הרשמי של המדינה.
- לממשלת בריטניה נותר תפקיד בקביעת המדיניות באירלנד. תפקיד המושל הכללי, נציגו של המלך, אשר קיבל את הוראותיו מן הממשלה הבריטית, הותיר לו זכות וטו על כל חקיקה אירית מקומית.
- לאזרחי המדינה הייתה אזרחות של דומיניון, ולא אזרחות אירית, והיה צורך בחותמתו של המלך על כל המסמכים הרשמיים.
כל זאת השתנה בשנות ה-20. רפורמה בחבר העמים הבריטי הביאה לכך שבשנת 1927 ויתר המלך על התואר "מלך באירלנד" לטובת התואר "מלך אירלנד" שפירושו הוא כי סמכויותיו הביצועיות אבדו, ולמעשה מדיניותו הוכתבה לא על ידי הממשלה בלונדון אלא על ידי ממשלתה של אירלנד (שינויים דומים חלו גם לגבי קנדה, אוסטרליה וניו זילנד). פיחות דומה חל גם במעמדו של המושל. למעשה, משנת 1927 לא הייתה לבריטניה כל יד בענייניה הפנימיים של המדינה האירית החופשית.
המדינה המשיכה בדרכה אל העצמאות כאשר החלה לקבל האמנתם של שגרירים, דבר שלא נעשה על ידי אף דומיניון לפניהם. אירלנד רשמה את ההסכם האנגלו־אירי בחבר הלאומים כמסמך בינלאומי רשמי, על אף התנגדותה של בריטניה שהתעקשה בכך שמדובר בעניין בריטי פנימי.
המדינה קיבלה את רשותו של המלך, שיהיו אלה אירים ש"ייעצו" לו כיצד להפעיל את סמכויותיו, ואכן עשתה כן בחתמה הסכם עצמאי עם פורטוגל בשנת 1931, והחלה להשתמש בחותמו של "מלך אירלנד" במקום חותמו של "מלך אנגליה" על פני מסמכים רשמיים. על פני החותם היה דיוקנו של המלך "ג'ורג' החמישי מלך אירלנד", וכן סמלה הרשמי של המדינה, הנבל, והמילים הגאליות Saorstát Éireann שפירושן "מדינת אירלנד החופשית". היה זה החותם העצמאי הראשון של מדינה כלשהי בחבר העמים הבריטי. אף רפובליקן אדוק כדה ואלירה היה חייב להודות כי המדובר בצעדים מרחיקי לכת בכיוון הרצוי לו.
בשנת 1929 פגע המשבר הכלכלי העולמי אף באירלנד. במשך שלוש שנים נאבק קוסגרייב לייצב את כלכלת המדינה, אך בבחירות בשנת 1932 סר חינו בעיני הבוחרים (במיוחד בשל מצבה של הכלכלה) והוא הוחלף בדה ואלירה.
כאשר קיבל דה ואלירה את תפקיד נשיא המועצה המבצעת (המקביל, כאמור, לתפקידו של ראש הממשלה), לאחר שמפלגתו, פאינה פאיל, זכתה בבחירות בשנת 1932, המשיך בצעדים אלו. ללא כל אפשרות בריטית להצר את צעדיו, ביטל את שבועת הנאמנות, את הסנאט, את הייצוג לאוניברסיטאות בדאל (אשר מכוחו היו בדאל שישה צירים פרוטסטנטים), ואת האפשרות לעתור לבית הדין הבריטי המקביל לבג"ץ. לאחר התפטרותו של אדוארד השמיני יורשו של המלך ג'ורג' החמישי אשר התפטר לאחר תקופה קצרה בתפקיד בשל פרשת אהבים עם גרושה אמריקנית, ניסה דה ואלירה לנצל את המצב על מנת לבטל את תפקידי המלך והמושל מעיקרם, באמצעות תיקון מס' 27 לחוקה. יועציו המשפטיים יעצו לו כי לתפקידים אלו קיום מעבר לחוקה הכתובה במספר רב של אמנות, חוקים, צווים ותקנות, והיה עליו לחוקק חוק מיוחד על מנת לבטל את כל ה"זנבות" שהותיר.
סופה של מדינת אירלנד החופשית
- ערך מורחב – אירלנד
בשנת 1937 החליף דה ואלירה את החוקה משנת 1922 שניסח מייקל קולינס, בחוקה שהוא עצמו ניסח. בחוקה החדשה, שנתקבלה ב-29 בדצמבר אותה שנה, הוא קרא למדינה החדשה Éire (איירה), ויצר תפקיד חדש, נשיא אירלנד, אשר החליף את המושל של המדינה האירית החופשית. חוקתו של דה ואלירה לא הכירה בחלוקתה של אירלנד לצפון ולדרום, אך קיבלה אותה כעובדה. החוקה נתנה גם מעמד מיוחד לכנסייה הקתולית, אך הכירה בזכויותיהן של אמונות אחרות, ובמיוחד הדת האנגליקנית והדת היהודית. בשנת 1948 הפכה המדינה לרפובליקה על ידי יורשיו של דה ואלירה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
