הונגריה במלחמת העולם הראשונה
הונגריה נכנסה אל מלחמת העולם הראשונה כחלק מן האימפריה האוסטרו הונגרית, כאשר ברקע הכניסה למלחמה בעיית המיעוטים הן באימפריה בכללותה והן בשטחי הונגריה.
במהלך המלחמה הצליחו צבאות אוסטריה-הונגריה לכבוש את סרביה ולהדוף פלישה רוסית לשטחם. לאחר הצטרפות רומניה למלחמה לצד מדינות ההסכמה, נסוגו בתחילה הכוחות ההונגרים מפני הרומנים, אך לבסוף התגברו, וכבשו את רומניה כולה. עם זאת, תבוסת האוסטרים באיטליה, והתקדמות צבאות בריטים וצרפתים בסרביה, כמו גם תבוסת בעלת הברית הגרמנית בחזית המערב, הביאו ב-1918 לכניעת צבאות האימפריה, להתפטרות הקיסר, ולסופה של הממלכה הדואלית.
בעיית המיעוטים הייתה עתה הבוערת ביותר. הנשיא האמריקני וודרו וילסון הכריז ב"ארבע עשרה הנקודות" ששימשו בסיס לעמדת מדינות ההסכמה לאחר המלחמה, כי יש לתת אוטונומיה למיעוטים בקיסרות האוסטרו-הונגרית. הונגריה עמדה בפני דרישות טריטוריאליות של היוגוסלבים, הרומנים והצ'כוסלובקים.
ב-16 בנובמבר 1918 הכריז הרוזן מיהאי קארואי על הקמתה של רפובליקה. משטרו של קארוי היה משטר כושל מבחינה מדינית וכלכלית, ולבסוף הוחלף ב-21 במרץ 1919 במשטר קומוניסטי שהנהיג בלה קון. משטרו של קון עמד בפני לחץ חיצוני - פלישה צ'כית ורומנית לשטחה של הונגריה, ופנימי - "צבא לבן" שהתארגן בעיר סגד, בראשות האדמירל מיקלוש הורטי, כנגד המשטר הקומוניסטי. ב-6 באוגוסט כבשו הרומנים את בודפשט וקון נמלט לאוסטריה. לאחר תקופה של "טרור לבן", מעשי זוועה כנגד אנשי השמאל, ופוגרומים באוכלוסייה היהודית, הן מצד הרומנים והן מצד "הצבא הלבן", נכנס הורטי לבודפשט, וקיבל את השלטון, במרץ 1920.
הדרך למלחמה
האימפריה האוסטרו הונגרית בשנת 1914 הייתה סיר לחץ של מיעוטים אתניים, ובה מתחים הן בין העמים השולטים (הונגרים וגרמנים אתנים) והעמים הנשלטים (צ'כים, סלובקים, רותנים (סלאבים מזרחיים), ואלאכים (רומנים אתנים ואחרים), והן בין העמים השולטים ובין עצמם. לעמים הנשלטים לא הייתה כל זכות הצבעה, ולא הייתה כל השפעה על מדיניות האימפריה, הן בשטח מדיניות החוץ והן בשטח מדיניות הפנים. היה ברור כי זהו מרשם לאסון ולקריסה.
ה"פשרה" מ-1867 לפיה יוסדה הממלכה הדואלית, שבה ניתנה להונגרים סמכות מלאה לטיפול בענייניהם הפנימיים והשפעה על מדיניות הקיסרות (לרבות אישור התקציב על ידי הפרלמנט ההונגרי), נראתה עתה לרבים מן האוסטרים כמקח טעות. התלות בהונגרים, ובראש ממשלתם בעל הדעות העצמאיות אישטוון טיסה גרמה לרבים באימפריה להניח כי אם תספח האימפריה לתחומה עמים סלאביים נוספים, ותיצור פדרציה, או מלוכה משולשת, כאשר אל שתי הממלכות הקיימות, אוסטריה והונגריה, תצטרף ממלכה סלאבית, ייפתרו הבעיות הפנימיות והאיזון הפנימי באימפריה יופר לטובתם של האוסטרים. כמה חברים בממשלה האוסטרית חשו כי מערכה בסרביה תהא הפתרון המושלם לבעיות הפנימיות של האימפריה.
כן היו רבים בהנהגה האוסטרית, ביניהם הקיסר פרנץ יוזף, מודאגים מתסיסת הלאומנות הסרבית בחלקים הדרומיים של האימפריה. ההתנקשות בפרנץ פרדיננד יורש העצר של הקיסרות, ביולי 1914 הביאה עמה את ההזדמנות שאותה חיפשו כמה מנהיגים אוסטרים לבוא חשבון עם הממלכה הסלאבית הקטנה. האוסטרו-הונגרים טענו כי הקושרים בסרייבו חומשו על ידי "היד השחורה" - ארגון טרור סרבי, עם קשרים במעגל מקבלי ההחלטות הסרבי.
בגיבוי גרמני, שלחה אוסטרו-הונגריה לסרביה (ב-23 ביולי 1914) אולטימטום בן 10 נקודות, אשר הסרבים התבקשו להסכים לו תוך 48 שעות. הממשלה הסרבית הסכימה לכל הדרישות מלבד אחת. למרות זאת ניתקה אוסטרו-הונגריה את קשריה הדיפלומטיים עמה (25 ביולי) וב-28 ביולי הכריזה עליה מלחמה, באמצעות מברק שנשלח לממשלה הסרבית. הכרזת מלחמה זו נחשבת לתחילתה של מלחמת העולם הראשונה. ההכרזה נעשתה שלא על דעתו של ראש הממשלה ההונגרי אישטוון טיסה הזהיר, אשר חשש מתוצאות המלחמה, ובמיוחד מהתקפה רומנית על טרנסילבניה, אך משהוכרזה המלחמה נענו ההונגרים לקריאה בהתלהבות. הצטרפותם של הרוסים למלחמה ב-30 ביולי, אך הלהיבה את ההונגרים, אשר פיתחו טינה כלפי הרוסים עוד מהזמן שבו סייע הצאר ניקולאי הראשון בדיכוי המרידה ההונגרית בשנת 1849.
מהלך המלחמה
בתחילת המלחמה עמדו האוסטרו-הונגרים אל מול סרביה ורוסיה. רומניה, שממנה חשש טיסה, נותרה נייטרלית, כמו גם בולגריה, ואיטליה. אל מול ההתקפה האוסטרו-הונגרית החזיקה סרביה בתחילה מעמד, אך צבאה לא היווה איום התקפי על הצבאות האוסטרו-הונגרים, ולא סיכן את שטחה של הונגריה.
הסכנה החמורה הייתה מן הצד הרוסי. תוכנית המלחמה הרוסית כללה פלישה הן לפרוסיה המזרחית (פלישה אשר הביאה לתבוסה הרוסית החמורה בקרב טננברג), ובמקביל פלישה לאזור גליציה שהיה אז חלק מהקיסרות האוסטרית.
הצבאות הרוסים התקדמו לתחומי גליציה, במטרה להשתלט על המעברים בהרי הקרפטים ולהגיע לתחומי רותניה ההונגרית (כיום חלק מאוקראינה) ולהונגריה גופא. פלישה זו נעצרה לאחר שכוח גרמני התקדם לעבר ורשה וסיכן את עורפה של ההתקדמות הרוסית. לאחר כיבוש העיר פשמישל בידי הרוסים, פתחו הכוחות האוסטרו-הונגרים במתקפה עזה באזור גליציה, ב-2 במאי 1915. הרוסים נהדפו, ועד לסוף אותה השנה איבדו את כל שטחיהם בפולין וכן את ליטא.
הצלחות ראשוניות אלו, כמו גם כישלון הבריטים בפלישה לגליפולי הביאו להצטרפותה של בולגריה אל מעצמות המרכז, דבר שחיזק מאוד את מעמדה של הונגריה בחזית. וכך, לאחר שהניסיון הראשוני (בספטמבר עד דצמבר 1914) לכבוש את סרביה ולהענישה נכשל, ולאחר הסרת האיום הרוסי, נכבשה סרביה בשנת 1915 בסיוע כוחות גרמניים ובולגרים.
המצב השתנה לרעתה של הונגריה כאשר בשנת 1916 הצטרפה רומניה אל מדינות ההסכמה, והחלה בפלישה לטרנסילבניה שהייתה בעלת רוב אתני של רומנים. בתחילה נסוגו הכוחות ההונגרים מפני הפלישה הרומנית, אך לאחר קבלת סיוע גרמני נהדפה הפלישה, ורומניה נכבשה כולה בידי הגרמנים והאוסטרו-הונגרים (רומניה הודיעה על כניעתה בדצמבר 1917).
בשלב זה נראה כי צבאות האימפריה האוסטרו-הונגרית מחזיקים מעמד, וכי הניצחון הסופי עוד ייפול בידי מעצמות המרכז. חוזה ברסט-ליטובסק אשר סיים את הלחימה כנגד רוסיה, וההצלחה האוסטרית בקרב קפורטו אל מול איטליה, הביאו למראית עין של ניצחון בשנת 1917. אך תוצאות הלוואי של המלחמה - סגר כלכלי, חיסרון בכוח עבודה (שהופנה אל המלחמה במקום אל בתי החרושת והחוות החקלאיות) ומתיחות אתנית בין העמים השונים, הביאו להתמרמרות כללית כנגד המשטר, אשר מותו של הקיסר האהוב פרנץ יוזף, בשנת 1916 אך החמיר.
הצטרפותה של ארצות הברית אל המלחמה, בשנת 1917 הראתה כי היציבות שהושגה בעקבות הניצחונות במזרח היא אך זמנית, ובמידה רבה היטתה את הכף כנגד מעצמות המרכז. המצב הפנימי המעורער בהונגריה אך החריף בעקבות נאום "ארבע עשרה הנקודות" שנשא הנשיא האמריקני וודרו וילסון בקונגרס בינואר 1918. נאום זה היווה את הנוסחה לשלום באירופה לאחר המלחמה, שלום שעיקרו הכרה בזכות המיעוטים האתניים באירופה להגדרה עצמית, זכות שעמדה בניגוד לעצם קיומה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית. שתיים מארבע עשרה הנקודות היו מופנות ישירות אל המיעוטים האתניים בקיסרות האוסטרו הונגרית:
- עמיה של אוסטריה-הונגריה, שאת מקומם בין העמים אנו חפצים לשמר ולהבטיח, צריכים לקבל את הזדמנות חופשית להתפתחות אוטונומית.
- על רומניה, סרביה ומונטנגרו להיות מפונות מצבאות זרים. שטחן צריך להיות מוחזר להן. סרביה תקבל גישה חופשית ובטוחה אל הים. היחסים בין מדינות הבלקן צריכים להיות על בסיס היוועצות ידידותית המתווה על פי קווים מוכרים של לאומים ובריתות, ובטוחות בינלאומיות לעצמאות הפוליטית והכלכלית של עמי הבלקן צריכות להינתן.
בשנת 1918 הביאה ההתמוטטות הגרמנית בחזית המערב, התבוסה האוסטרית באיטליה, וההתקדמות הבריטית מאזור סלוניקי אל תוככי סרביה, כמו גם מפלותיה של בולגריה (אשר נכנעה למדינות ההסכמה ב-29 בספטמבר וטורקיה אשר נכנעה ב-30 באוקטובר) להכרה כי המצב הצבאי אבוד. ב-4 באוקטובר הפנתה אוסטריה קריאה אל הנשיא וילסון לשביתת נשק. קריאה זו לא נענתה, וב-4 בנובמבר נכנעו צבאות אוסטריה-הונגריה.
ביטול המונרכיה
עם שהתבררו והלכו ממדי התבוסה, לקראת חודש אוקטובר 1918, החלה התסיסה הפנימית בהונגריה לקבל ביטוי. עוד בקיץ 1917 התפטר ראש הממשלה הדומיננטי טיסה, וממשלות יורשיו היו חסרות את הכישורים להתמודד עם המציאות המורכבת בפניה מצאו את עצמן. ב-17 באוקטובר 1918 הכריז בית הנבחרים ההונגרי על ניתוק מאוסטריה, אם כי עדיין הייתה הונגריה כפופה לאישיותו המלכותית של הקיסר קארוי הרביעי. ב-1 בנובמבר בלחץ ההמון (באירוע שכונה "מהפכת פרחי הציפורן") מונה הרוזן הליברלי מיהאי קארואי לראש הממשלה ההונגרי. המוניטין שיצאו לקארוי כמתנגד התקיף ביותר למלחמה גרמו לכך שהוא יהיה הדמות שאליה פנה ההמון. כן האמינו ההמונים כי קשריו של קארוי במערב יסייעו לו להשיג תנאים טובים להונגריה במשא ומתן על עתידה הטריטוריאלי והמדיני. ב-3 בנובמבר נחתמה שביתת הנשק בין הונגריה ומדינות ההסכמה. ב-11 בנובמבר, בלחץ ההמונים בווינה ובבודפשט, ויתר הקיסר קארוי הרביעי על כיסאו, וב-16 בנובמבר 1918 הכריז קארוי על הקמתה של הרפובליקה העממית ההונגרית.
ראו גם
קישורים חיצוניים
34590514הונגריה במלחמת העולם הראשונה