עומר בן אל-ח'טאב

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף הח'ליף עומר)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עומר בן אל-ח'טאב
לידה 584 לערך
מכה
נרצח 3 בנובמבר 644 (בגיל 60 בערך)
אל-מדינה, ח'ליפות ראשידון (אנ')
מקום קבורה ערב הסעודיתערב הסעודית מסגד הנביא, אל-מדינה

עֻמַר בִן אל-חַ'טַּאבערבית: عمر بن الخطّاب; 5863 בנובמבר 644) היה הח'ליפה השני, שלט בשנים 644-634. עלה לשלטון לאחר מותו של אבו בכר. קברו נמצא במסגד הנביא באל-מדינה.

עומר נחשב למייסד האימפריה המוסלמית. הוא השלים את ההשתלטות על חצי האי ערב, לחם נגד הביזנטים וכבש את ארץ ישראל, סוריה, עיראק ומצרים. עומר היה כובש ירושלים, ומסגד עומר ברובע הנוצרי בירושלים קרוי על שמו.

לפני מותו מינה אבו בכר את עמר בן אל-ח'טאב כיורש הח'ליפות. דרך זו של העברת השלטון, המכונה "עהד" (عهد), לא הייתה נפוצה בתרבות הערבית של הימים ההם. מינוי יורש לשליט נעשה בדרך-כלל באמצעות מועצה ("שורא") (Shura) או על-פי קרבת משפחה. על-פי המסורת השיעית, המינוי היה פסול שכן הוא חסם את הדרך לעלייתו של עלי בן אבי טאלב, יורשו הלגיטימי של מוחמד בעיני השיעים, כשליט על המוסלמים. בספרות השיעית כונו אבו בכר, עומר ועת'מאן בשם "גונבי הח'ליפות" כי לטענתם גזלו אותה מיורשה החוקי, עלי.

תולדות חייו ופעלו של עומר

קברו של עומר במסגד הנביא באל-מדינה
הכיפה הירוקה, לפי האמונה המוסלמית קבורים תחתיה מוחמד מייסד האסלאם ושני הח'ליפים הראשונים מהראשידון: אבו בכר ועומר בן אל-ח'טאב

עומר נולד במכה לשבט "בנו עדי" ובשנים הראשונות התנגד למוחמד שהיה מטיף לאסלאם. במקורות סוניים מסופר שהיה אדם אכזר מאוד וקבר את בתו הקטנה בחיים[1]

עומר היה מנהיג מוכשר ומנוסה והיו לו כינויים כגון "אלפארוק" (המיטיב להבדיל בין אמת לשקר, הוגן), "צאחב אלדרה" (בעל השוט המחמיר והקפדן) ו"אמיר אלמא'מנין" ("אמיר המאמינים", כינוי שהפך מאוחר יותר לכינוי מסורתי שכיח לח'ליפה).

בעת שלטונו של אבו בכר, היה עומר האישיות החזקה שעמדה מאחוריו, ואולי אף מאחורי הנביא שנהנה מהתאסלמותו. אישיותו היוותה דוגמה ומופת למאמינים - הוא היה צנוע, עניו ומסתפק במועט, ביתו היה פתוח לכול, ושלטונו דמה לשלטון השייח' בתקופת ה"ג'אהליה".

שלטונו של עומר נמשך עשר שנים, שבמהלכן הונחו היסודות לאימפריה המוסלמית: עומר הרחיב את שטחה של האימפריה על ידי כיבוש חלק מן האימפריה הביזנטית וחיסול הממלכה הפרסית הסאסאנית. הוא הביא לארגון אדמיניסטרטיבי של השטחים הכבושים, ולארגון פנימי בתוך מעמד הכובשים. למעשה הוא הוכיח עצמו בכול כשליט מוכשר וכמנהלן גדול.

בכל מקום שאליו הגיעה התפשטותה של האימפריה המוסלמית על ידי כיבוש צבאי, השתכנו הערבים בערים שהיו למעשה מחנות צבא שכונו "אמצאר". הערים הוקמו הן בערים עתיקות והן באזורים חדשים. סביב המחנות הללו התגודדו תושבי הארץ סביב השליטים כדי לספק להם כל צורכיהם ולהתפרנס מהם. בעקבות התפשטותה והתרחבותה של האימפריה המוסלמית, ראה עומר צורך בקביעת כללים שיבטיחו מעמד נאות לכובשים ולשליטים הערבים, וישמרו על מעמדם הלאומי בקרב העמים הנכבשים.

עומר נרצח בידי עבד פרסי בנובמבר 644. הוא מינה מועצה, שורא, לבחור את מחליפו, והמועצה בחרה בעות'מאן בן עפאן כח'ליפה השלישי.[2]

פועלו

בעקבות הסכסוכים בין השבטים, שנשמרו גם בתוך הערים הללו, אסר עומר על הערבים לרכוש קרקעות מחוץ לחצי האי ערב כדי לשמור על הנחלות הקיימות כרכוש הכלל. השכבה הצבאית ששכנה בערים המרכזיות הנזכרות לא שלטה בכוח הדת אלא בכוח מוצאם האתני. בן האזורים הכבושים שהתאסלם לא נכנס לאותו מעמד כמו המוסלמי ה"מקורי", אלא נקרא "מולא" (ברבים "מואלי"). כמו בימי ה"ג'אהליה". לא היה די בקבלת האסלאם אלא היה צורך להצטרף כנספח לאחד משבטי ערב. מעמדם של המתאסלמים היה נמוך בהרבה מזה של המוסלמים ערבים, דבר שגרם בתקופות מאוחרות יותר למרידות רבות.[דרוש מקור] עד סוף השלטון האומיי לא קיבלו המואלי תפקידי פיקוד, שלטון ושיפוט, הם לא זכו בחלק מן השלל, לא יכלו לשרת בחיל הפרשים המכובד והערבים נזהרו מלהתחתן איתם.

עומר קבע היררכיה נוספת בין הערבים עצמם. הוא העתיק את מוסד ה"דיוואן" הפרסי - משרד האוצר שתפקידו הראשוני היה תשלום קצבה משלל הכובשים. הראשונים בין מקבלי הקצבאות היו בני משפחת הנביא, אחריהם ה"מֻהאג'רון" וה"אנצאר" – חברי הנביא, ובתחתית הרשימה בני השבטים, החיילים. ה"מואלי" לא זכו לכל קיצבה ממשלתית אף על פי שתרמו לכיבושים.

בני האוכלוסייה המקומית אשר לא התאסלמו היו "אהל אלדִ'מה" - בני חסות. מעמד זה יועד במקור רק לבני הדתות המונותאיסטיות, אך בלחץ המציאות ניתן מעמד זה גם לדתות אחרות. עומר היה מי שקבע את היחס אל בני החסות ב"תקנות עומר".

עניינים אחרים שקבע עומר היו:

  • קביעת ההג'רה של מחמד ממכה לאלמדינה כראשית הספירה האסלאמית. ההג'רה חלה ב-16 ביולי 622 ויום זה נקבע ל-1 בחודש "מחרם", הראשון בשנה האסלאמית.
  • ערכי ומשקלי המטבעות האסלאמיים.

בני החסות היו במידה רבה אוטונומיים - נשארה להם זכות השיפוט על פי דתותיהם, וארגונם הקהילתי אוּשר. חובתם היחידה הייתה תשלום מס גולגולת - "ג'זיה", ומס קרקע – שהיו מיסים מקובלים מאוד. מס הקרקע הוטל גם על מוסלמים בעלי קרקעות, ואילו מס הגולגולת הוטל אך ורק על לא-מוסלמים כתמורה להגנה שהוענקה להם על ידי המוסלמים - דהיינו, התחייבותה של האימפריה האסלאמית להגן עליהם ולשומרם בחסותה. מס הקרקע על "בני החסות" היה 50 אחוזים מהיבול, ומס הקרקע שהוטל על מוסלמים היה "חומס", חומש מן היבול. זה היה אמצעי לחץ לגרום לבני חסות להתאסלם. בקרב יהודים נטו הרוב כאשר עבודת האדמה חדלה להיות עסק מפרנס עבורם, ולא עמדו בנטל המיסים, לנטוש את האדמות ולעבור לערים וכל הנוטשים החליפו את עיסוקיהם והתפרנסו מעבודות עירוניות, בעיקר מסחר. בין המיעוט שבחר להישאר בכפרים כעובדי אדמה היו שהתאסלמו כעבור דורות.

עומר נרצח במסגד בשעת התפילה על ידי פירוז נהונדי (אבו לֻאלֻאה)(אנ'), חייל סאסאני לשעבר, שנלקח כעבד לחצי האי ערב לאחר שנשבה בקרב אל-קאדסיה. לפני מותו הספיק עומר למנות מועצת "שורא".

עומר נקבר לצד קברו של אבו בכר במסגד הנביא בעיר אל-מדינה, בו קבור גם מוחמד, והוא המסגד השני בחשיבותו באסלאם לאחר המסגד במכה. החלטה זו הנציחה את מעמדו של עומר כאחד האישים החשובים ביותר בתולדות האסלאם.

היחס לספריות פרסיות

על פי אבן חלדון, עומר היה אחראי להשמדת ספריות רבות בפרס: "כשכבשו הערבים את ארץ פרס ומצאו בה ספרים רבים, כתב המצביא סעד אבן אבי-וקאץ אל החליף עומר בן אל חטבא וביקש ממנו רשות לשמור את הספרים ולהעבירם לידי המוסלמים. עומר ענה לו במכתב: 'זרוק אותם למים; אם יש בתוכנם משום דרך הישר, הרי כבר היטיב אלוקים להורות לנו את דרך-הישר; ואם תוכנם הוא בגדר תעייה, כבר שמר אותנו אלוקים מפניה'. ספרי הפרסים נזרקו אפוא למים או לאש, ומדעי הפרסים אבדו ולא הגיעו אלינו"[3]. תיאור זה (יחד עם מקורות אחרים) התגלגל ככל הנראה לטענה לפיה הערבים השמידו את ספריית אלכסנדריה, טענה שנחשבת לשגויה על ידי רוב החוקרים[4].

מעמד הנוצרים והיהודים בירושלים

המוסלמים התירו את המשך ישיבת הנוצרים בעיר. קיימת מחלוקת לגבי עמדתו של עומר בנוגע ליהודים בירושלים. על פי גרסה אחת לא התיר ליהודים להתיישב בירושלים. על פי גרסה שנייה, התיר ל-70 משפחות יהודיות להתיישב בעיר.

לפי חוזה עומר תעודה שמעמדה ההיסטורי לא ברור, התחייב עומר לבישוף סופרוניוס, כי זכויות הנוצרים בירושלים יכללו מניעה של מגורי יהודים בה. אף שקיימת מחלוקת באשר לאותנטיות של התעודה עצמה, היא זכתה לשימוש תכוף בטענות ערביות (ראה אנטי ציונות). בחוזה התעודה נכתב: "זאת מה שנתן עבדאללה עומר אמיר המאמינים לתושבי איליה [היא איליה קפיטולינה] בעניין ביטחון: נתן להם ביטחון לנפשותיהם, רכושם וכנסיותיהם וצלביהם, [חוליהם] והבריאים שלהם ושאר העדה. כי לא ישכנו בכנסיותיהם והן לא תרסנה ולא יחסר מהן דבר ולא תהיה עליהם כפייה בענייני דתם, ולא יינזק מהם איש, ולא ידור באיליאה עמם אף אחד מהיהודים."[5] המוסלמים לא פגעו בכנסיות הנוצריות, אך דרשו שיינתן להם המקום בו היה מקדשו של שלמה המלך, כדי להקים בו מקדש לעצמם וכך זה נעשה[6].

זאב הירשברג הזכיר בספרו "ישראל בערב", שלא רצה עומר להתפלל בכנסיית הקבר, כדי שלא ידרשו המאמינים להפכה למסגד, במקום זאת התפלל מחוצה לה (במקום בו ניצב מסגד הנקרא מסגד עומר). באשר לתפילתו יש שאמרו שהתפלל עומר על מדרגות הכנסייה, ויש שאמרו שעלה אל הר הבית והתפלל שם. טענה זאת האחרונה מתיישבת עם דרישתו לדעת היכן המקום הקדוש ביותר ליהודים, דבר שהראה לו יהודי שהיה שם, ולכן הוקמה כיפת הסלע מעל אבן השתיה.

לפי מקור אחר, עומר לא הסכים להמשיך את האיסור על ישיבת יהודים בעיר ולכן כינס את נציגי הנוצרים והיהודים לדיון על מספר היהודים שיורשו לגור בעיר. הנוצרים הציעו מקסימום 50 משפחות והיהודים דרשו לפחות 200. בסוף עומר פסק כי 70 משפחות של יהודים יורשו לגור בירושלים, פשרה שהתקבלה על שני הצדדים. לבקשתם ניתן להם להתיישב בדרום העיר, באזור גבעת העופל, שנקרא מאז בשם "שוק היהודים". הבחירה היא בשל "קרבת הקודש ושעריו, וכן מי השילוח לטבילה"[7].

משפחתו וצאצאיו

עומר היה אביה של חפסה, אחת מנשותיו של הנביא מוחמד.

אילן יוחסין

עץ משפחת מוחמד


עבד אל-מטלב
סבו
 
פאטמה בנת עמר
סבתו
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אבו טאלב
דודו
 
אום חכים
דודתו
 
אל-עבאס
דודו
 
אבו להב
דודו
 
עבדאללה
אביו
 
אמינה
אמו
 
אבו בכר
חמיו, הח'ליף ה-1
 
עומר
חמיו, הח'ליף ה-2
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ארוא
בת דודתו
 
ח'דיג'ה
אשתו
 
 
 
 
 
 
 
מוחמד
 
 
 
עאישה
אשתו
 
חפסה
אשתו
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עות'מאן
אחיינו מדרגה שנייה
חתנו, הח'ליף ה-3
 
 
 
אום כולת'ום
בתו
 
רוקיה
בתו
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עלי
בן דודו, הח'ליף ה-4
חתנו, האימאם השיעי ה-1
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פאטמה
בתו היחידה
עם צאצאים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חסן
נכדו
האימאם השיעי ה-2
 
חוסיין
נכדו
האימאם השיעי ה-3

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עומר בן אל-ח'טאב בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Adwa Al-Bayan. "9". Fi Idhah Al-Qur'aan Bil Qur'aan. p. 63.
  2. ^ "Shūrā". Encyclopaedia of Islam, Second Edition. 1960–2007. doi:10.1163/1573-3912_islam_COM_1063.
  3. ^ עבד אל רחמאן אבן-חאלדון, "אקדמות למדע ההיסטוריה (מוקדמה)", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים 1966, עמ' 328
  4. ^ Lewis, Bernard; Lloyd-Jones, Hugh (1990-09-27). "The Vanished Library" (באנגלית). נבדק ב-2020-03-19.
  5. ^ יהושפט הרכבי, כיצד הוסברה העמדה הערבית נגד ישראל בצבא המצרי, הוצאת משהב"ט 1968, עמ' 51 (כחלק ממערכי שיעור לאינדוקטרינציה אנטי-ציונית בצבא המצרי בשנות השישים)
  6. ^ ספר הלימוד שחיבר הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס השביעי עבור בנו הספר תורגם לרומנית על ידי וסילה גרקו (ברומנית)
  7. ^ מקור מן הגניזה הקהירית, מובא אצל דן בהט באטלס ירושלים, עמ' 76 עמודה ימנית


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

39074375עומר בן אל-ח'טאב