ההספד לרועי רוטברג
 | |
| הרמטכ"ל משה דיין נושא הספד על קבר רועי רוטברג בנחל עוז | |
| תאריך | 30 באפריל 1956 |
|---|---|
| שפה | עברית |
| נואם | משה דיין,, הרמטכ"ל צה"ל |
| מקום | קיבוץ נחל עוז |
| משך | 3:14 |
| קהל | כאלף איש, בהם אנשי צבא וחברי המשק |
| תמליל | ראו להלן |
ההספד לרועי רוטברג הוא הספד שנשא הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל עוז בן 21 ששימש כמא"ז (מפקד אזור – רכז ביטחון), ונרצח על ידי מסתננים פלסטינים מרצועת עזה, שגררו אותו אל מעבר לגבול והתעללו בגופתו. דיין נשא את ההספד ב-30 באפריל 1956 בהלווייתו של רוטברג בקיבוץ.
ההספד, שהותיר רושם עמוק על הציבור בישראל,[1] נחשב אחד הנאומים הבולטים בהיסטוריה של מדינת ישראל, מופת של רטוריקה נוקבת[2] ואחד מהמסמכים אשר עיצבו את הזהות הישראלית.[3] הנאום הקצר שנישא כהספד שימש באותה עת וגם בשנים מאוחרות יותר כמפתח להבנת העמדה הישראלית בסכסוך עם הפלסטינים.[4]
מותו של רועי רוטברג
רקע היסטורי
במחצית הראשונה של שנות ה-50 היו מעשי הגניבה, ההצתה, החבלה והרצח שבוצעו על ידי מסתננים פלסטינים (פֶדַאיון) לתופעה יומיומית. החדירות מעבר לגבולות ישראל התבצעו בעיקר מרצועת עזה ומהגדה המערבית והביאו לשורת פעולות תגמול מצד ישראל. באביב 1956 התחממה גזרת רצועת עזה לאחר שפדאיון פלסטינים, שנהנו מתמיכת צבא מצרים, ששלט ברצועת עזה, ביצעו שורת פעולות טרור וצה"ל הגיב בהפגזה כבדה על עזה.[4] האו"ם, שניסה לתווך בסכסוך, שלח את המזכ"ל דאג המרשלד לתווך בין ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון לבין נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר.[4] רמטכ"ל צה"ל, משה דיין, תמך במלחמת מנע כנגד מצרים והפלסטינים בעזה וחשש מהצלחת מסע התיווך של המרשלד.[4]
רועי רוטברג
רועי רוטברג נולד בשנת 1935 בתל אביב, בן למשפחה חלוצית. כבר בהיותו נער צעיר, בעת מלחמת העצמאות, התנדב להעביר תשדורות בין העמדות. לאחר שנת לימודים בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל", נאלץ לעבור לבית הספר המקצועי "שבח" בעירו. בגיל צעיר הצטרף לתנועת הנוער החלוצית "בתי ספר חקלאיים בישראל והיה למדריך בה. ביולי 1952, בהיותו בן 17, התנדב לצה"ל במסגרת הנח"ל, וסיים קורס קצינים. כשהוחלט כי גרעין התנועה יעלה ליישב את קיבוץ נחל עוז, התמנה למפקד אזור (מא"ז) – הממונה על הגנת היישוב. רוטברג תואר כאידיאליסט ונכון להתנדב, בעל שמחת חיים, חוש הומור דק ומשיכה לאסתטיקה.
האירוע
הגבול באזור קיבוץ נחל עוז סומן באמצעות תֶּלֶם. מספר ימים לפני הרצח, התקבלה הצעתו של מפקד מנגנון האו"ם באזור, לוטננט גנרל בֶּרנס, שאמרה כי צבא ישראל וצבא מצרים לא יכנסו ל-500 המטרים הסמוכים לתלם. דיין התנגד להצעה זו אך נאלץ לקבלה בלחצו של בן-גוריון.[5] בבוקר 29 באפריל 1956 הגיע המא"ז רועי רוטברג אל השדה הסמוך לגבול כדי לגרש רועים פלסטינים שירו לעבר שדות הקיבוץ.[4] שני פלסטינים מרצועת עזה – סמל משטרה ופלאח – בחברת קצין ושני חיילים מצרים, ארבו לו, הרגו אותו ולקחו את גופתו לרצועת עזה, שם התעללו בגופתו.
לאחר מעשה
גופתו של רוטברג הוחזרה בסיוע האו"ם, ולמחרת בערב נערכה בנחל עוז הלווייתו. במותו הותיר אישה, אמירה לבית גליקסון, ואת בנם התינוק, בועז.[6] דיין ועזר ויצמן, התארחו באותו ל"ג בעומר בו נרצח רוטברג, בנחל עוז, כקרוביו של אחד מארבעת החתנים שעמדו להינשא באותו יום. למחרת היום ביקש לשאת הספד בהלוויה. הוא כתב את הנאום בעצמו במשך פחות משעה, ובהלוויה קרא את ההספד מן הכתב.[4]
לכידת הרוצחים ומשפטם
חצי שנה לאחר מכן, ב-29 באוקטובר 1956, יצאה ישראל למבצע קדש (מלחמת סיני). במהלך המבצע כבש צה"ל את רצועת עזה, ובתוך זמן קצר נלכדו שני החשודים ברצח: אומבאשי (קוֹרפּוֹרָל) ג'מיל אל-עווד קאסם אל-ואדיה, סמל משטרה בן 30, ומחמוד מוחמד יוסף אל-זיארה, פלאח בן 50. עניינם נידון בפני הרכב של בית המשפט המחוזי בירושלים בראשות הנשיא בנימין הלוי, שבינואר 1959 מצא את השניים אשמים ברצח וגזר עליהם מאסר עולם. הנאשמים הגישו לבית המשפט העליון ערעור, וזה נדחה במאי 1960 על ידי הרכב בראשות השופט משה לנדוי.[7]
ההספד
| נוסחו המלא של נאום ההספד | הנוסח שקרא דיין במעמד ההלוויה |
|---|---|
|
|
ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון התרשם מאד מהנאום,[5] אך לאור שהייתו של מזכ"ל האו"ם דאג המרשלד באותה עת בישראל,[5] כעס על הכללת המשפט "ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו" – דברים שכיוון דיין אל האו"ם ושליחיו. הנאום שודר בגלי צה"ל בגירסתו המלאה, אך בנוסח שהתפרסם בעיתונות הישראלית למחרת הושמט המשפט על פי דרישת בן-גוריון.[4]
תוכני ההספד והשפעתו
ההספד חשף את השקפתו של דיין על הסכסוך הישראלי-ערבי:[8] דבריו של דיין הביעו תפיסת עולם ריאליסטית, שינקה את שורשיה מגישתו של ארתור רופין ב-1936, שקבעה כי "הערבים אינם מסכימים למפעלנו, אם אנו חפצים להמשיך במפעלנו בניגוד לרצונם, אין מנוס מקרבנות דמים, נגזר עלינו להיות בלוחמה מתמדת עם הערבים. ייתכן כי זה מצב בלתי רצוי, אך זו המציאות".[9] גישה זו של דיין, ששללה אפשרות של פתרון מדיני, וגרסה כי אל מול נתוני היסוד של הקיום הישראלי בתוך העולם הערבי, על ישראל להגיב בכוח כדי להשיג הרתעה. "דוקטרינת דיין" בשנים אלו הייתה כי בכל מקרה של התעצמות ערבית, התחמשות, איחוד ההנהגה הערבית והידוק המצור על ישראל, יש להגיב בכוח צבאי. לימים התחלפה גישה זו בגישה הבאה לביטוי בשאלה הנשאלת בכותרת ספרו האחרון של דיין: "הלנצח תאכל חרב?".
נדיר צור, מומחה לפסיכולוגיה פוליטית וכלי השפעה של מנהיגים, מתייחס לנאום במחקרו העוסק ברטוריקה של מנהיגים ישראלים במצבי לחץ. לדבריו, בנאום זה עשה דיין שימוש בשלושה סוגי רטוריקה: רטוריקה טִקסית (שמטרתה לגבש את הציבור ולטפח ערכים וסמלים משותפים המעוררים הזדהות) – "רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב..."; רטוריקה אפולוגטית (שמטרתה להסביר כישלון או מדיניות שגויה או להסיר מהדובר אחריות לכישלון ולעורר אמינות לפועלו העתידי) – "אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו [...] מאות אלפי ערבים, היושבים ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו"; ורטוריקה מניעה (רטוריקה שנועדה להניע את הציבור לפעולה בעתיד) – "אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו; זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו".[10]
הסוציולוג הישראלי ברוך קימרלינג, המזוהה כקשור לקבוצת ההיסטוריונים החדשים, תיאר את הנאום כביטוי האותנטי ביותר למיליטריזם הישראלי.[11][4]
הסופר עמוס עוז, שניתח בסוף שנות ה-70 את לשונם של מנהיגי ישראל באותה תקופה, מגדיר את לשונו של דיין, הבאה לידי ביטוי בהספדיו את רועי רוטברג ואת אריק רגב "מרתקת". הוא טוען כי "לשונו של דיין, ויהי הנושא אשר יהי, רוויה מוות" וכי "בתי-הקברות הם הנותנים לו את ההשראה למיטב נאומיו. והוא מתעלה לדרגת משורר, כמעט, דווקא בהספדים."[12]
בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, לאחר שירדה קרנו של דיין בקרב הציבור הישראלי, המשיכו שני צִדי המפה הפוליטית בישראל להזכיר את נאומו של דיין ולהיתלות בו. השמאל הישראלי אימץ את גישתו של דיין שבאה לידי ביטוי במילים: "מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם." כתמיכה לכך כי חלק מטענות הפלסטינים מוצדקות. לעומת זאת, הימין הישראלי ציטט את המשפט: "זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו." ומשפטים דומים השוללים משא ומתן עם הפלסטינים והערבים ומצדיקים התעצמות צבאית ונכונות להקרבה כתשובה היחידה לסכסוך.
לקריאה נוספת
- משה דיין, אבני דרך: אוטוביוגרפיה, ירושלים: עידנים דביר, תשל"ז 1976, עמ' 190–191.
הנאום באנתולוגיות:
- תמר ברוש (בחרה והקדימה), נאום לכל עת, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד; האוניברסיטה הפתוחה – היחידה ללימודי חוץ, תשנ"ג 1993, עמ' 102–105.
- תמר ברוש (אספה וערכה), מילים בסוף הדרך: הספדים ישראליים, תל אביב: משכל, 2013.
על רועי רוטברג:
- מיכאל בר-זהר (עורך), ספר המופת: אנשי מופת ומעש בישראל, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ח 1988, עמ' 46–48.
קישורים חיצוניים
- מרדכי נאור (עורך), אהוד גרף (מגיש), "רועי רוטברג ז"ל / נאום משה דיין", באתר ימי הרדיו שלי – תוכנית ששודרה בגלי צה"ל ב-1976 ובה נשמעים דברים שאמר רועי רוטברג בתוכנית "ציוני דרך" מקיץ 1954, וכן ההקלטה המקורית של ההספד שנשא הרמטכ"ל דיין (דקה 2:20) (להורדה)
- ההספד בדיווחי העיתונות:
- מאיר עוזיאל, האב, הבן, ורוח הישראליות, מקור ראשון, 2006, באתר הקיבוצים
- אלוף בן, מיליטריסטי ופוסט-ציוני, באתר הארץ, 12 במאי 2011
תום שגב, מדריך קצר להספדים ישראליים, באתר הארץ, 23 במאי 2013- דויד פרץ, הספד רועי רוטברג / משה דיין - על היצירה
על אירוע החטיפה והרצח ועל רועי רוטברג:
- חבר נחל עוז נחטף ונרצח, דבר, 30 באפריל 1956, המשך
- ש. בן-חיים, "היה זה בחור מגזע מיוחד", מעריב, 30 באפריל 1956
- יורם גבע, נחל-עוז חיכתה שבעה חדשים: הנאשמים ברצח רועי רוטברג הובאו לדין, מעריב, 7 בדצמבר 1956
הערות שוליים
- ^ מרדכי נאור, ספר המאה: היסטוריה מצולמת של ארץ ישראל במאה העשרים, תל אביב: עם עובד; משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1997, עמ' 300; נסים משעל, ואלה שנות ---: 50 למדינת ישראל, תל אביב: ידיעות אחרונות, 1997, עמ' 68.
- ^ רוביק רוזנטל, האם השכול מת?, ירושלים: כתר ('הישראלים – הסדרה'), 2001, עמ' 48, בגוגל ספרים.
- ^ אלון גן, 'חשופים בצריח' ו'שיח לוחמים' כצירי זהות מתפצלים, ישראל 13 (2008), 267.
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 4.6 4.7 אלוף בן, מיליטריסטי ופוסט-ציוני, באתר הארץ, 12 במאי 2011.
- ^ 5.0 5.1 5.2 מרדכי בר-און, משה דיין: קורות חייו 1915–1981, תל אביב: עם עובד; שדרות: המכללה האקדמית ספיר (ספריית ספיר), תשע"ד 2014, עמ' 127–129.
- ^ ראו תמונתם של השניים: בועז ואמירה רוטברג, באתר אלבום מעוז חיים.
- ^ על משפטי הרוצחים: החלה חקירת הנאשמים ברצח רועי רוטברג מנחל-עוז, דבר, 7 בדצמבר 1956; דין הנאשמים ברצח רועי רוטברג – לביהמ"ש המחוזי, דבר, 9 בדצמבר 1956; שאלת קו הגבול במשפט רצח רועי רוטברג, דבר, 25 בינואר 1957; גופת רועי רוטברג נגררה – מודה אחד הנאשמים ברצח, דבר, 4 בפברואר 1957; הנאשם ברצח רועי: הקצינים המצרים כפו עלי לצאת לפעולה, דבר, 6 בפברואר 1957; אורי דן, רוצחים מהרצועה לדין בירושלים, מעריב, 5 בינואר 1959; רוצחי רועי רוטברג נידונו למאסר עולם, דבר, 6 בינואר 1959; מאסר עולם לרוצחי רועי רוטברג, מעריב, 6 בינואר 1959; בית המשפט העליון דחה ערעורים של רוצחי רוטברג, מעריב, 19 במאי 1960; אושר פסק-הדין נגד רוצחי רועי רוטברג, דבר, 20 במאי 1960.
- ^ גזירת דורנו: הרמטכ"ל משה דיין סופד לסגן רועי רוטברג, באתר nrg, 9 במאי 2011.
- ^ אל"מ משה שריר, צה"ל כמנחיל ערכים לנוער יהודי בארץ ובגולה, מערכות 287, יוני 1983
- ^ נדיר צור, רטוריקה פוליטית: מנהיגים ישראלים במצבי לחץ, תל אביב: הקיבוץ המאוחד ('קו אדום'), 2004, עמ' 73.
- ^ ברוך קימרלינג, מיליטריזם בחברה הישראלית, תיאוריה וביקורת 4 (סתיו 1993), 123.
- ^ עמוס עוז, כמו גאנגסטר בליל סכינים אבל קצת בתוך חלום (דף המשך המאמר), דבר, 22 ביוני 1979, ציטוט מתוך ספרו באור התכלת העזה: מאמרים ורשימות, תל אביב: ספריית פועלים, תשל"ט 1979, עמ' 28.
