דיור ציבורי בישראל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף הדיור הציבורי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דיור ציבורי הוא מדיניות דיור שמטרתה לספק פתרון דיור למשקי בית שאינם מסוגלים לרכוש או לשכור דירה בשוק הפרטי. בישראל התבצעה בנייה ציבורית נרחבת בעשור הראשון לקיומה לשם הקלת מצוקתם של העולים החדשים. הדירות הציבוריות בישראל מיועדות למשקי בית השרויים במצוקה כלכלית, לנכים ולעולים חדשים. מאז שנות השמונים, כחלק ממגמת ההפרטה בישראל יורד בהתמדה מלאי הדירות הציבוריות ותחזוקתן ירודה.

היסטוריה

ראשית הדיור הציבורי

ראשיתו של הדיור הציבורי בישראל בתקופת העלייה ההמונית בשנות החמישים. דוד בן-גוריון הצהיר כי:

"לאורך ההיסטוריה שלה ראתה ממשלת ישראל את השיכון ככלי מרכזי להשגת יעדה של המדינה וגם כצורך אנושי שעל המדינה מוטל לספקו לאזרחיה: תחילה לחדשים שביניהם, העולים החדשים, ואחר כך גם לאחרים".

בהתאם לכך התבצעה בניה נרחבת של שיכוני דיור ציבורי למפוני המעברות. בשנים אלו הייתה הבניה הציבורית כמחצית הבניה למגורים בארץ[1].

בין תחילת שנת 1949 לאמצע 1958 נבנו בארץ כ-200,000 דירות לדיור ציבורי בנוסף לכ-60,000 דירות ארעיות[2]. הבניה הציבורית בשנות החמישים הקיפה 57.5% מסך שטח הבנייה למגורים ו72% מכלל חדרי המגורים שנבנו. בניה מואצת זו התאפשרה בכח תקנות התכנון המנדטוריות שהיו בתוקף עד לחקיקת חוק התכנון והבנייה בשנת 1965 ושלא חייבו אישור של ועדות תכנון ונתנו יד חופשית למתכננים הממשלתיים. בשנת 1959 היו 23% ממלאי הדיור בישראל בבעלות ציבורית[3]. אחוז זה של דיור ציבורי נשמר בעשור הבא ובסוף שנות השישים היו 206,000 דירות מושכרות בדיור ציבורי בניהול עמידר[4]. הבניה הציבורית נעשתה בעיקר בפריפריה בעוד במרכזים העירוניים הייתה רוב הבניה פרטית. בראש מנהל התכנון באגף השיכון (שפעל אז במסגרת משרד העבודה) עמד אריה שרון, אדריכל שהיה מקורב לצמרת מפא"י. סגנון הבניה המודרני שאפיין את השיכונים עיצב במידה רבה את המרחב שנתפש במלחמת העצמאות בהתאם לאידאולוגיה הציונית-סוציאליסטית של יצירת תרבות עברית חדשה[2];

העוברים היום בדרכי הארץ ורואים את מאות הבתים החדשים המלבינים מכל צד...מדמים בנפשם כאילו קיים הכל מימים ימימה

— שרת העבודה גולדה מאיר, סיכום השגי אגף השיכון בחומש הראשון למדינה, 1954

.

בשונה ממיזמי דיור ציבורי בעולם, שימש הדיור הציבורי בישראל, פרט לאספקת דיור לנזקקים, ככלי להשגת יעדים לאומיים ומיקומו נקבע בהתאם לשאיפה לרצף התיישבות יהודית ולא על פי צורכי הדיירים. דוד טנה, ראש אגף הדיור ולימים המנכ"ל הראשון של משרד השיכון, קבע את מרכזיות השיקול ההתיישבותי בתכנון: ”המטרה היא להקים את הדיור הציבורי במקום הנכון... לצורך אכלוס אזורים בלתי מפותחים.” 80% מהבניה הציבורית בעשור הראשון למדינה יועדה לעולים חדשים ולא נבנתה אף דירה ציבורית לציבור הערבי[3].

שנות ה-60 - מעבר לבעלות פרטית

כבר בתקופת השיא של הבניה הציבורית בשנות החמישים העדיפה המדינה למכור את הדירות הציבוריות לדיירים ועודדה בעלות פרטית באמצעות הנחות וסבסוד משכנתאות. מגמה זו נבעה מהרצון להקל על העומס התקציבי שבהקמת השיכונים ותחזוקת המבנים[5]. דוד טנה קבע כבר בשנת 1959, 3 עשורים לפני פריחת מדיניות ההפרטה במערב כי ”מגמת המדיניות הפיננסית של השיכון היא להעביר את הדירות לבעלותם של העולים במקום להחזיקן כרכוש המדינה על יסוד שכירות”. מגמה זו התאימה להעדפת הציבור לבעלות פרטית על הדירות[3]. מדיניות זו הביאה לשיעור בעלות פרטית על דירות מהגבוהים בעולם. בשנות השישים עברו לבעלות הדיירים כמחצית מהדירות הציבוריות שנבנו. הדירות שנותרו בבעלות ציבורית הושכרו לעולים במחיר של כ-50% משכר הדירה בשוק הפרטי. תחזוקת הדירות עברה למעשה לאחריות הדיירים שבמקרים רבים חסרו את המשאבים, הידע והמוטיבציה לשמירה על המבנים - ההזנחה שנבעה מכך תרמה למוניטין השלילי ולסטיגמה על הדיור הציבורי. בשנות השישים ובפרט בעקבות המיתון עלה חלקה של הבניה הפרטית למגורים וירד חלקה היחסי של הבניה לדיור ציבורי.

דעיכת הדיור הציבורי

בתחילת שנות השבעים ניכרה ירידה בביקוש לדיור ציבורי בשל הסטיגמה שדבקה בו כ"דיור לעניים"[3], מאידך גבר הביקוש לדירות לרכישה. הממשלה הגיבה במעבר מסיוע בצד ההיצע (בניה ציבורית) להתערבות בצד הביקוש (סיוע לרוכשי דירות ולקבלנים). מגמת הירידה במלאי הדירות הואצה לאחר הבחירות לכנסת התשיעית, בין 1977 לתחילת גל העלייה מברית המועצות בשנת 1989 הלכה וקטנה מעורבות הממשלה ביוזמת הבנייה[6]. כך למשל בעוד שבשנים 1978-1979 כ-40% מהדירות שנבנו ביוזמה ציבורית (באזורי עדיפות) היו במימון ממשלתי הרי שבשנת 1980 רק 12% מהדירות מומנו על ידי הממשלה. הפסקת הבניה הציבורית הייתה חלק ממגמה כוללת של הפרטת שירותים חברתיים שהואצה בעקבות המשבר הכלכלי בתחילת שנות השמונים. יש הרואים בתוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 נקודת מפנה מכרעת בהאצת מגמות ההפרטה בשל הכח הרב שניתן במסגרתה למשרד האוצר לפקוח וקביעת מדיניות בתחומים שהיו בשליטתם הבלעדית של משרדים אחרים כך שגברה יכולתו לעודד ולהעמיק מגמות הפרטה התואמות את ההשקפה הנאו-ליברלית ובכלל זה בתחום הדיור[3]. על פי גישה זו עדיפה בעלות פרטית על דירות בשל:

  • התמריץ לחיסכון
  • הסטטוס החברתי המשופר של בעל נכס
  • דירה היא מעין מניה בעושר הלאומי, צמיחה כלכלית גורמת לעליית מחירי הנכסים כך שבעלי הדירות הופכים שותפים בהצלחה הכלכלית הלאומית[6].
  • התחזוקה המשופרת של דירות בבעלות הדייר[4].
  • לבעלי דירות אינטרס לשפר את מצב הקהילה בה הם חיים שכן ערך דירותיהם מגלם את איכות הסביבה הפיזית והחברתית.
  • חוסר היעילות של מערכות אספקת שירותים ציבוריות כך שמערכות פרטיות יספקו יותר רווחה. השקפה זו היא מרכיב יסודי באידאולוגיה הליברלית.

בשונה משירותים חברתיים כחינוך או בריאות מגמת ההפרטה בתחום הדיור הציבורי זכתה לרוב לתמיכה ציבורית רחבה משום שבתחום זה ההפרטה לא נתפסה כשינוי אלא כהמשך של מדיניות עידוד רכישת דירות ושל מעבר מעורבות הממשלה מתחום ההיצע לתחום הביקוש כבר מתחילת שנות השבעים. המדינה המשיכה לפעול בתחום הדיור בעיקר על ידי סבסוד משכנתאות והקצאת קרקע לקבלנים. המענק הממשלתי הגלום בהטבות המשכנתא לזכאים הועלה בשנת 1979 מרמה מרבית של 27% מערך הדירה ל-50%, במקביל התרחב מעגל הזוגות הצעירים שנהנו מסיוע זה (מ-9,600 ב-1978 ל 13,400 ב-1984). בנוסף פוצו השכבות הנזקקות בפרויקט שיקום השכונות והמעמד הבינוני בבניה נרחבת מעבר לקו הירוק וביישובי הכוכבים. הממשלה חזרה לפעול בתחום ההיצע כתגובה למצוקת הדיור בעקבות העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 אלא שדירות אלה יועדו למכירה ולא למאגר הדירות הציבוריות. מלאי הדירות הפנויות של עמידר ועמיגור טיפס מכ-1,000 בשנת 1991 ל-7,000 בשנת 1994 אלא שדירות אלו נרכשו במהלך המחצית השנייה של שנות ה-90 ויצאו מהמלאי הציבורי. ועדה בראשות יעקב גדיש החליטה ”להמליץ על המשך הגישה הקיימת, הרואה במסלול הבעלות את המסלול הראשי לפתרון בעיית הדיור”. המעבר מדיור ציבורי לבעלות על דירות לא היה ייחודי לישראל ותאם מגמות הפרטה בעולם אלא שבשונה ממדינות אירופה בהם המשיכה בנית דירות ציבוריות לצורך שימור מלאי חיוני הרי שבישראל הייתה הפסקת הבניה לדיור ציבורי מוחלטת[6] בשנת 2013 אמר מנכ"ל משרד השיכון שלמה בן אליהו כי עמדת המשרד היא שדיור ציבורי צריך להיות מוגבל "אך ורק לאנשים שהם נכים רתוקים ואנשים שהם במצבים קשים" וכי הפתרון לזכאי הדיור הציבורי הוא בסיוע בשכר דירה בשוק הפרטי ”אני מעדיף לתת לממתינים שכר דירה ריאלי כדי שילכו לשוק הפרטי וישכרו דירה ולא יתקשרו אלי כל הזמן: הדלת לא נסגרת, בוא תקן לי אותה. אם אנחנו רוצים לתת לאנשים האלה גם את הביטחון העצמי שהם קובעים את גורלם ואיך תיראה הדירה שלהם – תן להם את הכסף. הם ילכו לשוק הפרטי וישכרו אותה. אל תיתן להם להיות תלויים”[7]

בעקבות חוק הדיור הציבורי ומבצעי המכירה

מאז נחקק חוק הדיור הציבורי בשנת 1998, תחת ממשלת ישראל העשרים ושבע בראשות בנימין נתניהו, לא נבנו דירות ציבוריות חדשות ומספרן ירד בהתמדה. על פי משרד הבינוי והשיכון, משנת 1999 בה נמנו 108,000 דירות ציבוריות ועד אוגוסט 2011 נמכרו כ-37,500 דירות – מתוכן 33,400 במבצעי מכירה לדיירים. מאז 1999 נערכו ארבעה מבצעי מכר כאלו בהם הוצע לדיירי הדיור הציבורי לרכוש את דירותיהם בהנחה[1].

שם המבצע תקופה הנחה קהל היעד דירות שנמכרו
הבית שלי מרץ 1999 עד אפריל 2000 3,000 שקלים לכל נפש לכל שנת מגורים כלל הדיירים 3713
קנה ביתך אפריל 2000 עד 2004 3% לשנת ותק ועד 90% מערך הדירה, מ-2003 - עד 80% דיירים ותיקים (מעל 12 שנות מגורים בדירה) 15,201
כאן ביתי 2005-2010 10-85% בהתאם למצב משפחתי ומקום מגורים דיירים בותק 4 שנים לפחות באזורי עדיפות לאומית ו6 שנים בשאר הארץ 739 (נתון מ-2006)[8]
דירה משלי 2008-2010 עד 90% באזורי עדיפות, 82.5% בשאר הארץ דיירים בעלי ותק של 5 שנים לפחות
מרגישים בבית 2014-2017 עד 90% באזורי עדיפות, 82.5% בשאר הארץ דיירים בעלי ותק של 5 שנים לפחות

רוב רוכשי הדירות במבצעי המכירה היו דיירים ותיקים - כמחציתם בעלי ותק של 30 שנים ויותר, שני שלישים מהדירות שנמכרו שוכנות במרכז הארץ. מחקר העלה כי המניע העיקרי לרכישה היה הרצון להוריש נכס לדור הבנים[8], מתוך הדירות שלא נמכרו במבצעים אלו כ-2,160 נמכרו בשוק החופשי, באותן שנים נוספו רק 1,000 דירות לזכאי דיור ציבורי ו-4,000 דירות לעולים חדשים כך שלאחר מבצעי המכר ב-2011 נותרו 75,500 דירות ציבוריות. נתונים אלו משקפים ירידה של 30% במלאי הזמין לזכאי הדיור הציבורי[1]. בשל המחסור בדירות הופסקה מכירת דירות ציבוריות מינואר 2011[9]. בשנת 2012, על פי נתוני מבקר המדינה, נותרו 63,000 דירות ו 2,000 דירות נוספות אינן מאוכלסות אלא הופנו לשימושים אחרים כדוגמת מוסדות ציבור[10]. בספטמבר 2013 הודיע שר השיכון אורי אריאל כי דירות ציבוריות יוקצו ל"גרעינים משימתיים ותורניים" בפריפריה[11]. ביולי 2015 דיווח משרד השיכון בתשובה לשאילתא כי ברשות חברות הדיור הציבורי 823 דירות ריקות מהן 556 פנויות מעל 3 חודשים.רוב הדירות הריקות מצויות בפריפריה (למשל דימונה בה נימנו 162 דירות ריקות) משום שמספר הנזקקים שם העומדים בקריטריונים לזכאות קטן ממספר הדירות.[12]

הכנסות המדינה ממכירת נכסי הדיור הציבורי

בדצמבר 1999 החליטה הממשלה כי הכספים ממכירת הדירות הציבוריות יופקדו ב"קרן הדיור הציבורי". מטרת הקרן הייתה, בין היתר, מימון רכישת דירות לאוכלוסייה הנזקקת. בשנת 2003 מסר השר מאיר שיטרית לוועדת הכלכלה של הכנסת כי אין קרן כזו[13]. לפי ממצאי מבקר המדינה עד מרץ 2008 מכרה המדינה כ-26,000 דירות; ההכנסות ממכירת הדירות הסתכמו בשני מיליארד ש"ח בערך, אך מכספי הקרן לא הוספה למלאי הדיור הציבורי אף לא דירה אחת[14]. על פי נתוני משרד השיכון היו ההכנסות 2.75 מיליארד שקלים שהתחלקו:

  • 56% למשרד השיכון (1.54 מיליארד שקלים)
  • 40% לסוכנות היהודית (1.08 מיליארד שקלים)
  • 4% עמלות ושומות

חלקו של משרד השיכון בהכנסות התפלג[1]:

ייעוד סכום (מיליוני שקלים) הערות
רכישת דירות 205 (7.5% מהתקבולים) ייעוד הכספים לפי החלטת הממשלה
פרויקטים אחרים של משרד השיכון 680 כולל: רכישה ושיפוץ של דירות לבעלי מוגבלויות, סלילת כביש למעלה אדומים, מוסדות ציבור ובניה כפרית
לחברות משכנות 187 לחברות חלמיש ופרזות
העברה למשרד האוצר 438
יתרה בקופת משרד השיכון 237.5


בפברואר 2012 טען ראש ענף שיכון ומקרקעין באגף החשב הכללי במשרד האוצר כי 200 מיליון שקלים שהתקבלו ממכירת נכסי חברת הדיור חלמיש בתל אביב ושהיו אמורים לעבור לאוצר לצורך רכישת דיור ציבורי חדש נשארו בקופת החברה. לטענת חלמיש הכסף נועד לתחזוקת המבנים[15]. על פי דיווחי משרד האוצר נקנו בשנת 2011 200 דירות ציבוריות בעלות של כמיליון שקלים לדירה[15].

המחסור בדיור ציבורי

בשנת 2010 הוגשו למשרד כ-8,000 בקשות לדיור ציבורי. 2,340 משקי-בית היו רשומים ברשימת הזכאים הממתינים לדיור ציבורי ביולי 2011, מלאי הדירות הזמין להם עמד על 313 דירות בלבד, מרביתן מחוץ לאזורי הביקוש שבמרכז הארץ[16] וזמן ההמתנה לדירה של מי שהוכרה זכאותו עשוי להמשך 7-6 שנים[1]. בתקופה זו זכאי הממתין לקבל סיוע בשכר הדירה, גובה הסיוע לא התעדכן משנת 2002 על אף עלייה חדה במחירי שכר הדירה בשוק החופשי[17]. בשנת 2011 היה הסיוע המוצע ליחיד 1,044 ש"ח בחודש, משפחה (עד שלושה ילדים) – 1,250 ש"ח ומשפחה עם ארבעה ילדים ויותר – 1,550 ש"ח.

בשנת 2012 הציע חבר הכנסת דוד אזולאי כי 5% מהדירות הנבנות על קרקע שמשווק מינהל מקרקעי ישראל יוקצו לדיור ציבורי[9], משרד האוצר התנגד להצעה והציע במקום בניה ציבורית הגדלה של הסיוע בשכר דירה עד ל-3,000 שקלים בחודש. במרץ 2012 דחתה ועדת השרים לחקיקה את ההצעה[18]. שר האוצר יובל שטייניץ נימק את התנגדות האוצר בעלות הבניה המוצעת - 1.5 מיליארד שקלים ובכך שמינהל מקרקעי ישראל משווק קרקעות בעיקר בפריפריה ואילו רוב הביקוש לדיור ציבורי הוא במרכז הארץ.

באוגוסט 2012, במסגרת הסכם בין הליכוד לש"ס הוחלט על העברת 260 מיליוני שקלים לרכישת דירות ולשיפוץ דירות קיימות בדיור הציבורי[19]. כספים אלו התקבלו ממכירת נכסים של חברות הדיור הציבורי חלמיש בתל אביב, פרזות בירושלים ושקמונה בחיפה והם שולמו לאוצר כהחזר הלוואה שניתנה לחברות אלו. מתוך הסכום הכולל - 130 מיליון שקלים מקורם בחברת פרזות הירושלמית שבהליכי פירוק[20] ואילו חלקה של חברת חלמיש - 100 מיליון שקלים הועבר במסגרת הסדר גישור שקבע שופט בית המשפט העליון בדימוס תיאודור אור בשנת 2010[21].

מנתונים שפרסם משרד הבינוי והשיכון, עולה כי שנת 2014 נרכשו 6 דירות בלבד לדיור הציבורי, בשנת 2015 נרכשו 270 דירות, בשנת 2016 625 דירות ובשנת 2017 411 דירות[22]. עם זאת בין השנים 2013 ועד מחצית 2017 נמכרו לדיירים 6,200 דירות כך שתור הממתינים לדיור ציבורי גדל ב 21% בין 2016 לשנת 2017 ועמד על 3.200 שקלים ביולי 2017[23].

בפברואר 2017 הודיעו שר האוצר משה כחלון ושר השיכון יואב גלנט על תוכנית חדשה להרחבת מלאי דירות הדיור הציבורי, בתוכנית שלפיה 3%-5% מהדירות בפרויקט מחיר למשתכן יוקצו לרכישת דירות עבור זכאי הדיור הציבורי.

המלצות הוועדה למלחמה בעוני

הוועדה למלחמה בעוני בישראל (ועדת אלאלוף) קבעה כי המדינה "אינה ממלאת בצורה מספיקה את חובתה להבטיח לאזרחיה העניים דיור נאות בעלות סבירה" וכתוצאה מכך ההוצאה על דיור של משפחות עניות באזור המרכז הגיע לכ-60% מהכנסתן. המליצה ”לקבוע כיעד אסטרטגי ארוך טווח שדיור ציבורי יהווה לפחות 5% מכלל מלאי הדיור במשק” וציינה כי אחוז זה עדיין נמוך ביחס למקובל במדינות ה OECD. הוועדה המליצה על תוספת של 700-1,000 דירות ציבוריות בשנה במשך 15 שנים, 15-20% מגידול זה יופנה לבתי אבות לחסרי דיור קשישים. הומלץ על מגוון דרכי רכישה שימנעו ריכוז עוני למשל ייעוד ארבעה אחוזים מכלל יחידות הדיור שייבנו במסגרת כל מכרזי קרקע לטובת דיור ציבורי. הוועדה ציינה כי מאות דירות ציבוריות משמשות כמשרדים או עומדות לרשות עמותות, בתי כנסת ומוסדות אחרים. הומלץ לשלב את רשימות הזכאים של משרד העלייה והקליטה ומשרד הבינוי והשיכון ולהתאים את גודל הדירה המוצעת לגודל המשפחה. עלות ההצעות לשיקום הדיור הציבורי - כ-450 מיליון שקלים בשנה. כהשלמה לדיור ציבורי בבעלות המדינה המליצה הוועדה על פתרון של שכירות ארוכת טווח (10 שנים) במימון כמעט מלא של המדינה כך שיינתן ביטחון בדיור לזכאי דיור ציבורי באזור מגוריהם[24]. למרות המלצות אלו בתקציב שנת 2015 הוקצבו פחות מ–5% מתקציב ההמלצות בתחום הדיור הציבורי. לא יושמה ההמלצה להגדלת מלאי הדירות הציבוריות, והסיוע בשכירות ארוכת טווח. ההמלצה להגדלת הסיוע בשכר דירה יושמה ב60 מיליון שקלים לעומת 950 מיליון על פי המלצת הוועדה[25].

זכאות לדיור ציבורי בישראל

עקב המחסור בדירות ציבוריות הקריטריונים לזכאות הוקשחו ובשנת 2012 זכאים לדיור ציבורי רק משפחות (ובכלל זה משפחות חד-הוריות) שיש בהן שלושה ילדים לפחות אשר ממצות את כושר ההשתכרות ומקבלות קצבת הבטחת הכנסה או שהכנסתן אינה עולה על "הכנסה מזכה", המתעדכנת מעת לעת או נכים רתוקים לכיסאות גלגלים ששכרם אינו עולה על השכר הממוצע במשק[26]. כדי לקבל אישור זכאות לדירה ציבורית צריכה משפחה לעמוד בכל ארבעת התנאים:

  1. מחוסרי דירה.
  2. שלושה ילדים ומעלה.
  3. זכאות להבטחת הכנסה במשך שנתיים או קבלת השלמת הכנסה במשך שנה.
  4. הכנסה כוללת שאינה עולה על ההכנסה המזכה.

ככלל מי שעובד ולא זכאי לקצבאות אינו זכאי לדיור ציבורי וכמוהו אם חד הורית שזכאית למזונות ללא השלמת הכנסה. עם זאת, גם משהוכרה הזכאות קבלת הדירה בפועל עשויה להדחות לתקופה ארוכה בשל מספרם הרב של הזכאים הממתינים. בינואר 2012 התקבל תיקון לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי הנוגע להעברת הזכאות במקרה גירושים. על פי התיקון, שהוצע בידי חברת הכנסת רוחמה אברהם השאלה מי מבני הזוג זכאי להחזיק בזכאות לדירה תקבע על פי הקריטריונים סוציאליים ולא כחלק מחלוקת הרכוש המשותף. ”זכות למגורים בדירה ציבורית אינה ניתנת להעברה או לוויתור כלפי בן זוג, לרבות בן זוג לשעבר, ואינה ניתנת לאיזון במסגרת איזון משאבים בין בני הזוג או לחלוקה”. מטרת החוק, למנוע לחץ על בן זוג לוותר על זכאותו בתמורה לגט או לוויתור על נכסים אחרים[27].

דייר ממשיך

על פי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי משנפטר דייר מוגן בדירה ציבורית או עבר למוסד סיעודי זכאי בן זוגו, בנו או נכדו להמשיך להתגורר באותה דירה ובאותם תנאים בהם התגורר הדייר הקודם. שכר הדירה שישלם הדייר הממשיך בשנתיים הראשונות יהיה זהה לזה ששולם על ידי קודמו[28]. כדי לקבל מעמד דייר ממשיך צריכים להתקיים שני תנאים:

  1. קרוב המשפחה התגורר בדירה יחד עם הדייר המקורי לפחות ב-3 השנים לפני שהדייר מת או עבר למוסד.
  2. אין בבעלותו דירה אחרת.

זכאותם של דיירים ממשיכים להתגורר בדירת דיור ציבורי הייתה מוקד למחלוקות משפטיות בין החברות המשכנות המעוניינות, בשל המחסור בדירות פנויות, בפרשנות מצמצמת לזכאות הדייר הממשיך כדי לפנות דירות לזכאים לבין הדיירים עצמם, כך למשל נקבע כי מעבר לדירת קרוב משפחה מטפל אינה נחשבת "מעבר למוסד סיעודי" לצורך חישוב משך המגורים המשותף[29]. בפסק דין בו קבע בית המשפט העליון כי תקופת מאסר (בניגוד להפסקת שהיה בדירה בשל אשפוז או שרות צבאי למשל) אינה נכללת בחישוב משך המגורים המשותף הנדרש להכרה כ"דייר ממשיך" ניתן משקל למחסור החריף בדיור ציבורי כשיקול לפרשנות המצמצמת מספר הזכאים ”בפירוש למונח 'התגורר', יש להעדיף את צרכיהם של מחוסרי דיור זכאים אחרים...באזור מגוריו של האסיר ישנם 240 אנשים או משפחות שהוכרו כזכאי דיור ציבורי, ובהם 25 בודדים, קשישים או בעלי בעיות רפואיות קשות, אך אין כל דירה פנויה”[30]. בשנת 2009, במסגרת חוק ההסדרים תוקן החוק ושלל את זכות הדייר הממשיך למגורים בנכס אם אינו עומד בעצמו בתנאי הזכאות[31]

נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, לא יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, והוא יפנה את הדירה הציבורית בתוך תשעה חודשים מהמועד שבו נמסרה לו הודעה מאת משרד הבינוי והשיכון, בדבר אי-זכאותו לדירה ציבורית לפי הכללים

— חוק ההתייעלות הכלכלית 2009, סעיף 69

.

ביקורי מעגל

לשם אימות נתוני הדיירים והשימוש בדירה הציבורית נערכים ביקורים בדירות הציבוריות על ידי החברות המשכנות בתדירות של לפחות פעם בשנה, ביקורים אלו מכונים "ביקורי מעגל". משרד השיכון מגדיר[32] ביקורי מעגל כ”סבב של בדיקות פיזיות בדירות המושכרות, שעל החברה המאכלסת לבצע לצורך אימות נתוני הדיירים והשימוש הנעשה במושכר” ביקור המעגל בודק:

  1. אם השימוש בדירה נעשה למגורים בלבד.
  2. אם הדירה משמשת את החתומים על חוזה השכירות ובני ביתם בלבד.
  3. מספר הנפשות המתגוררות בדירה.

אי שיתוף פעולה של הדייר עם המבקר (רכז השטח של החברה המשכנת) עשוי להוביל לשלילת זכויות כגון הנחה בשכר דירה.[32] טופס ביקור המעגל הוא הקובע את מספר הדיירים הנחשבים כמתגוררים בדירה[32] והכרה בבן משפחה כ"דייר ממשיך" נקבעת מנתוני ביקור המעגל בשלוש השנים שלפני פטירת הדייר הראשוני.[33] זכותו של הדייר לקבל עותק של דו"ח ביקור המעגל וכן להכליל בדו"ח הביקור את טענותיהם על מצב הדירה.

תחזוקת הדיור הציבורי

חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי מחייב את המדינה ”להתחיל בביצוע תיקון של ליקוי בדירה ציבורית... בדחיפות המתחייבת, ולא יאוחר מ-60 ימים מיום שנודע לה על הצורך בתיקון, ולהשלימו בתוך זמן סביר”. בנוסף על פי סעיף 8 לחוק על המדינה לקבוע "מפרט לאחזקה שוטפת של דירות ציבוריות". המפרט מציין רשימת פריטים שיש לתקן או להחליף במידת הצורך[34]: צנרת מים וביוב, מערכת חשמל, דוד חימום, נגרות, מרצפות ותיקון סדקים. בפועל מצבן הפיזי של רוב הדירות הציבוריות ירוד. מבקר המדינה בדק בשנת 2009 מדגם של 35 דירות (27 של עמידר והיתר של חברות חלמיש וחל"ד) וכן 9 בניינים. על מצב הדירות נקבע:

ב30 (כ86%) מכלל 35 הדירות שנבדקו נמצאו ליקויי תחזוקה ובנייה. במרביתן (25) נמצא יותר מליקוי אחד. הליקויים שנמצאו במרבית הדירות מקורם בתחזוקה ירודה הן של הדיירים והן של חברות האכלוס או בבנייה לקויה. ב-10 מהדירות שנבדקו נמצאו מפגעים העלולים לסכן חיי אדם - נזקי רטיבות קשים, מעקות ומדרגות לא בטיחותיים; ב-10 דירות נוספות נמצאו מפגעים חמורים, שאם לא יטופלו כראוי יוחרפו עד כדי סכנה לחיי אדם.

— דו"ח מבקר המדינה 2009, ליקויים משמעותיים בתחזוקת הדיור הציבורי

מבין 9 הבניינים שנבדקו נמצאו ב-4 ליקויים המסכנים חיי אדם וב-4 נוספים ליקויים חמורים, ורק בניין אחד מה-9 נמצא תקין. המפרט לאחזקה שוטפת המעוגן בחוק אינו כולל פריטים כדוגמת דלתות חדרים, אביזרים סניטריים וברזים[35], ארונות מטבח או כיור מטבח. דייר המבקש שיפוץ או התקנת פריט שאינו כלול במפרט מופנה לוועדת חריגים הדנה בבקשתו. על פי בדיקת מבקר המדינה הטיפול בבקשות אלו איטי, הוועדות מתכנסות בתדירות נמוכה מהנדרש וחלק ממהחלטות אינן ברורות או מנומקות. על אף מצבן הירוד של הדירות הציבוריות לא ניצל משרד השיכון בשנים 2007 ו-2008 את מלוא התקציב שיועד לוועדות החריגים. בשנת 2012 התריע שר השיכון כי ”חלק מדיירי הדיור הציבורי חיים בתת-תנאים עם ביוב זורם בדירה, קירות סדוקים, תקרות שבורות ובעיות בטיחות וחשמל חמורות”[36]. משרד השיכון העריך את עלות התחזוקה הנדרשת ב-90 מיליוני שקלים בשנה.

מאבק ציבורי

במחאת האוהלים הושמעה קריאה לשיקום הדיור הציבורי בפרט במאהלים בפריפריה, דו"ח ועדת טרכטנברג הצביע על ירידת היצע הדירות הציבוריות ועל מצוקת הזכאים הממתינים וציינה כי ”ישנו צורך ..בהבטחת פתרונות דיור לאוכלוסיות בעלות מאפיינים ייחודיים.”[17] אך נמנעה מהמלצות קונקרטיות הנוגעות לדיור הציבורי. צוות המומחים האלטרנטיבי בראשות פרופ' אביה ספיבק ופרופ' יוסי יונה[37] המליץ על הכרה בזכות לדיור כחלק מחוק יסוד זכויות חברתיות

"לכל אדם זכות לדיור נאות ובר השגה, בסביבה בה נגישות לשירותים ולתשתיות, לכל אדם זכות לחזקת מגורים מוגנת. אין לפנות אדם מביתו או להרוס את ביתו באופן שרירותי. לכל אדם זכות לבחור את מקום מגוריו ללא הפליה. לכל אדם זכות לשוויון בנגישות לדיור"; שימוש במגוון כלים להבטחת הזכות לדיור בר השגה, בבעלות ובשכירות, הן בצד ההיצע והן בצד הביקוש, לרבות שמירה והגדלת מאגר של דיור מוזל למכירה ולהשכרה, ובכלל זה דיור ציבורי.

— דו"ח הביניים – צוות דיור, תחבורה, קרקעות ותכנון. 21 בספטמבר 2011

.

דיור ציבורי הוא תביעה מרכזית של "מאהלי האין ברירה" של מחוסרי דיור שנותרו לאחר פינוי מאהלי המחאה בסתיו 2011. בחורף 2011-2012 התקיימו פעילויות מחאה נגד פינוי דיירים מדירותיהם ובדרישה להגדלת מלאי הדירות הציבוריות. במסגרת זו התקיימו מספר הפגנות ופעילים מנעו בכוח פינוי דיירים ופלשו לדירות ריקות. בין אוקטובר 2011 למרס 2012 נמנו 14 התנגדויות מאורגנות לפינוי דיירים, 5 פלישות לדירות של החברות המשכנות ו-20 הפגנות[38]. בין הקבוצות המעורבות במחאה זו:

  1. פורום גוש הפריפריות - קואליציה של פעילים במאהלים בפריפריה.
  2. התחברות-תראבוט - תנועת שמאל ערבית-יהודית[39], פועלת במסגרת חד"ש
  3. באר שבע המשוחררת: תנועת מחאה חברתית של תושבי הנגב
  4. המעברה: קבוצת מחאה רדיקלית בירושלים[40].
  5. התנועה לחיים בכבוד - תנועה המסייעת לדיירים המאוימים בפינוי מדירות ציבוריות[41].

שדולת הדיור הציבורי

בשנת 2012 הוקמה בכנסת שדולה לקידום הדיור הציבורי בראשות חברי הכנסת דב חנין, אורלי לוי ומירי רגב[42]. בשדולה חברים כ20 חברי כנסת. מטרותיה:

  1. הגדלת מלאי הדירות הציבוריות
  2. שקיפות המידע על חשבונות הדיירים
  3. קריטריונים ברורים לזכאות על פי מצב הנזקקים ולא לפי מספר הדירות
  4. הקמת הקרן עליה הוחלט ב-1999 אשר תרכז את כל תקבולי הדירות שנמכרו ושיימכרו, בערכים ריאליים, וליעדם לפתרונות דיור ציבורי.

באירוע ההשקה[43] של השדולה אמר דב חנין כי ”אנחנו נאלצים להתמודד עם אנשים שדיור ציבורי סותר את האידיאולוגיה שלהם. שהם לא מאמינים שזו אחריותם לספק קורת גג, שהם לא מאמינים שזו האחריות שלהם לדאוג שלא יהיו אנשים ברחוב”.

חברות דיור ציבורי בישראל

ערך מורחב – עמידר
חברה בעלות שנת ייסוד מספר דירות פעילות
עמידר ממשלתית 1949 כ-50,000 פריסה ארצית, כ-500 עובדים ב-2006
עמיגור הסוכנות היהודית 1972 22,000 פריסה ארצית, רוב הדירות מיועדות לעולים חדשים
חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור לשקום ולהתחדשות שכונות בת"א יפו בע"מ משרד הבינוי והשיכון (50%) ועיריית תל אביב יפו (50%) 1961 <1,450[44] פועלת בתל אביב בלבד, בנוסף מבצעת פרויקטים בתחום הפיתוח והתשתית עבור עיריית תל אביב-יפו
שקמונה חברה ממשלתית עירונית לשיקום הדיור בחיפה בע"מ חברה משותפת: שני שלישים מהבעלות בידי הממשלה ושליש בידי עירית חיפה 1961 2,779 (נתון מ-2009) פועלת בחיפה, מפעילה גם בתי אבות ומעונות סטודנטים ומבצעת פרויקטים בתחום הפיתוח והתשתית עבור עיריית חיפה
ח.ל.ד חברה ממשלתית עירונית לשיקום דיור ופיתוח בע"מ 60% ממשלת ישראל, 40% עיריית פתח תקווה 1961 <1,450 פועלת בפתח תקווה, בנוסף מבצעת פרויקטים בתחום הפיתוח והתשתית עבור עיריית פתח תקווה
פרזות חברה ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים בע"מ 60% ממשלת ישראל, 40% עיריית ירושלים 1961 750 פועלת בירושלים
שיכון ופיתוח
החטיבה להתיישבות (מנהלת דיור ציבורי) כ־3,000[45] פועלת בפריפריה: רמת הגולן, גליל, יהודה ושומרון ובערבה, חלק גדול מכלל המבנים הינם מבנים יבילים.

מקבצי דיור

ערך מורחב – מקבץ דיור

לפתרון בעיית הדיור של עולים מחוסרי אמצעים, בעיקר קשישים שוכרת המדינה החל מתחילת שנות ה-90 מיזמים פרטיים מבנים המכילים יחידות דיור קטנות לתקופה ארוכה (5 עד 15 שנים). בשנת 2008 הפעיל משרד הקליטה באמצעות עמידר 74 מקבצי דיור ובהם כ-11,000 יחידות דיור. גודל דירה במקבץ דיור אמור להיות 25 מ"ר לדירת חדר ו-32 מ"ר לדירת שני חדרים, בפועל הדירות המוצעות לעולים במקבצים אלו עשויות להיות קטנות מכך[46], כך למשל נשכרו דירות בשטח של 10-15 מ"ר תמורת כ-3,200 שקל באשקלון ובירושלים. במלון דיפלומט בירושלים, שילמה המדינה כ-4,500 שקל ליחידת דיור בשטח של כ-15 מ"ר[46]. התשואה ליזמים במקבצי דירות מגיעה ל8-9% בשנה בדומה לתשואה מנכס עסקי. דמי השכירות למקבצי הדיור נקבעים על בסיס שומה, אשר מוזמנת על ידי משרד הקליטה. ביקורת של השמאי הממשלתי העלתה כי קיימים הבדלי גישה בין השמאים שיצרו פערים בין השומות עד להפרש של כ-40% בין שני שמאים לגבי אותו נכס. כתוצאה מכך נקבעו בשנת 2008 כללים אחידים לקביעת דמי השכירות[47]. בדיקה של מבקר המדינה בשנת 2008 העלתה כי חוזים לשכירת בתי מלון הוארכו "לתקופה בלתי מסוימת" בלי שבוצעה הערכה כלכלית וכן שמקבצי דיור רבים הופעלו ללא חוזה תקף. נמצא גם כי מקבצים נמסרו לאכלוס באיחור רב (עד ארבע שנים) ממה שנקבע בחוזה בלי ששולם פיצוי או בפיצוי נמוך מהקבוע בחוזה עם היזם. עקב תכנון לקוי עמדו מאות דירות שכורות ריקות ”ביוני 2008 היו 657 יחידות דיור פנויות במקבצי דיור בכל רחבי הארץ, ו-449 מהן היו פנויות בין חצי שנה ל-18 שנים.”[48].

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 איתי פידלמן, התמורות בדיור הציבורי בישראל 2011-1998, מרכז המחקר והמידע של הכנסת
  2. ^ 2.0 2.1 רחל קלוש ורוברט לו-יון, הבית הלאומי והבית האישי: תפקיד הדיור הציבורי בעיצוב המרחב, תאוריה וביקורת 16, 2000
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 אסא מרון, מגמות ותהליכי הפרטה בשירותים החברתיים בישראל
  4. ^ 4.0 4.1 אליה ורצברגר, הפרטת השיכון הציבורי- שינוי או המשכיות במדיניות הדיור
  5. ^

    שיכון העולים באזורי הפיתוח כרוך בקשיים פיננסיים בגלל הפער הקיים בין גודל ההשקעה, הדרושה ליחידת-דיור, לבין כושר התשלום של המשתכן החדש, הנדרש לשלם שכר-דירה בשיעור שיבטיח כיסוי לבלאי או לסילוק ההלוואה על הקרן והריבית

    — דוד טנה
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 גילת בן שטרית מדיניות דיור בישראל
  7. ^ הכנסת התשע עשרה, פרוטוקול מס' 5 מישיבת הוועדה לענייני ביקורת המדינה יום שלישי, כ"ז באייר התשע"ג (07 במאי 2013)
  8. ^ 8.0 8.1 מרכז המידע של הכנסת מכירת הדירות בדיור הציבורי, 2006
  9. ^ 9.0 9.1 שלומית צור, מחלוקת בין האוצר והשיכון מעכבת דיור לאלפי חסרי בית, אתר nrg, פברואר 2012
  10. ^ הכנסת התשע עשרה, שמואל גולן, משנה למנכ"ל משרד מבקר המדינה, פרוטוקול מס' 5 מישיבת הוועדה לענייני ביקורת המדינה יום שלישי, כ"ז באייר התשע"ג (07 במאי 2013)
  11. ^ תודה מהמדינה: גרעינים יקבלו דירות ציבוריות
  12. ^ נמרוד בוסו, טלי חרותי-סובר, מחדל הדיור הציבורי: למה 823 דירות עומדות ריקות במשך חודשים ארוכים?, אתר דה-מרקר, ‏2 ביולי 2015
  13. ^ הכנסת ה-16, פרוטוקול מס' 54 מישיבת ועדת הכלכלה יום שלישי, כ"ט בתמוז התשס"ג (29 ביולי 2003).
  14. ^ מבקר המדינה, הקצאת דיור ציבורי לזכאים, דוח שנתי 59ב לשנת 2008 ולחשבונות שנת הכספים 2007, עמ' 253.
  15. ^ 15.0 15.1 האוצר: ת"א מחזיקה מיליונים שנועדו לדיור ציבורי, 29 בפברואר 2012, אתר ynet
  16. ^ בשנת 2011 עמדו לרשות זכאי הדיור הציבורי 29 דירות בבאר שבע, 21 באופקים, ;15 במצפה רמון ו11 במגדל העמק אך רק 5 דירות בנתניה, דירה אחת בראש העין, אחת ברמת גן, אחת בחולון ואף לא דירה אחת ברחובות, תל אביב או בת ים
  17. ^ 17.0 17.1 דו"ח ועדת טרכטנברג, עיקרי ההמלצות - צוות דיור
  18. ^ צבי זרחיה, נדחתה הצבעה על ההצעה לחייב יזמים להקצות 5% מהדירות לדיור ציבורי, באתר TheMarker‏, 26 בפברואר 2012
  19. ^ אטילה שומפלבי, עסקת הגזירות: הדיל הסודי של ש"ס והליכוד, באתר ynet, אוגוסט 2012
  20. ^ אריק מירובסקי, הפוליטיקה של הדיור הציבורי, באתר TheMarker
  21. ^ אורלי וילנאי, במקום דיור ציבורי, חלמיש תמכור אדמות כדי לשלם לאוצר, אתר הארץ, פברואר 2012
  22. ^ דוח רכישת דירות לדיור הציבורי, שנת 2017, באתר משרד השיכון
  23. ^ נמרוד בוסו, תור הממתינים לדיור ציבורי גדל ב-21% בשנה החולפת, ‏17.7.2017
  24. ^ דוח הוועדה למלחמה בעוניעמוד 27
  25. ^ אתר למנויים בלבד ליאור דטל, חבר בוועדת אלאלוף: 
"דו"ח העוני לא מיושם. 
זו עבודה בעיניים", באתר TheMarker‏, 12 באוקטובר 2014
  26. ^ זכאות לדירה בשיכון הציבורי, משרד הבינוי והשיכון
  27. ^ הצעת חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי אושרה סופית פורטל "משפטי", ינואר 2012
  28. ^ זכויות דייר ממשיך בדיור ציבורי, אתר "כל זכות"
  29. ^ עמידר- החברה הלאומית לשיכון בישראל נ' דהן, ת"א (ירושלים) 8823/03
  30. ^ אסיר שאינו עומד בתנאי דייר ממשיך לא יוכל להמשיך להחזיק בדיור ציבורי בעת מאסרו (תקדים משפטי), אתר כל זכות
  31. ^ חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009; פרק י"ט- שיכון סעיף 69
  32. ^ 32.0 32.1 32.2 משרד השיכון, שכר דירה מדורג בשיכון הציבורי 2011
  33. ^ משרד הבינוי והשיכון הסדרת זכויות חוקיות של דיירים ממשיכים
  34. ^ תקנות זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשס"א - 2000
  35. ^ המפרט מגדיר את האחריות למערכת המים

    צנרת אספקת מים - מלוא הצנרת למן הזקיף שלפני שעון המים הדירתי או מתקן המים המשותף לבניין, ועד כל נקודת קצה, למעט סוללות וברזי מים וכן אבזרי חיבור או הסתעפות ומתקן מקלחת, לרבות ברזים.

  36. ^ שלומית צור אטיאס לשטייניץ: "מצב הדירות בדיור הציבורי גרוע עד כדי חשש לסיכון חיים" אתר nrg, מאי 2012
  37. ^ צוות דיור ותחבורה, ועדת ספיבק-יונה
  38. ^ נמרוד בוסו ההתנהלות בנושא הדיור הציבורי היא בגדר פשע אתר דה מרקר, מרץ 2012
  39. ^ אתר התחברות
  40. ^ אתר המעברה
  41. ^ התנועה לחיים בכבוד, אתר "שתיל"
  42. ^ דף השדולה בכנסת
  43. ^ אירוע השקת שדולת הדיור הציבורי בכנסת - פרוטוקול חלקי
  44. ^ 4 החברות העירוניות: חלמיש, פרזות, שקמונה וחל"ד מפעילות יחדיו כ-5,000 דירות (נתונים מ-2008)
  45. ^ חטיבת אכלוס, אתר החטיבה להתיישבות
  46. ^ 46.0 46.1 רנית נחום הלוי, כך מנצלים היזמים את מקבצי הדיור כדי לגבות מאות מיליוני ש'
  47. ^ קווים מנחים לשומת דמי שכירות ראויים למקבצי דיור, באתר משרד המשפטים, אגף שומת מקרקעין
  48. ^ מבקר המדינה, דוח שנתי 59ב לשנת 2008
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24763634דיור ציבורי בישראל

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=דיור_ציבורי_בישראל&oldid=1770945"