דמוקרטיה ייצוגית

דמוקרטיה ייצוגית היא שיטת ממשל דמוקרטית בה מפעיל העם את ריבונותו באמצעות נציגים הפועלים בשמו. הנציגים פועלים למימוש רצון הבוחרים ודעתם, אך הם אמורים לעשות זאת תוך הפעלה של שיקול דעת. לצורך זה הנציגים מקבלים את הסמכות לפעול על פי הבנתם וראות עיניהם, לנוכח נסיבות משתנות. שיטה זו לעיתים מעומתת עם שיטת הדמוקרטיה הישירה, בה אין נציגים, או שהנציגים חייבים לפעול על פי הוראות בוחריהם הניתנות להם באופן ישיר ללא אפשרות לסטות מהן.

בחירת הנציגים נעשית לרוב על ידי הבוחרים בבחירות רב מפלגתיות חשאיות וחופשיות.

קיומה של הדמוקרטיה הייצוגית אינו סותר אמצעים "ישירים" כמשאל עם, עם זאת, אמצעים אלו מופעלים באופן שאינו תכוף, ולרוב דורשים את הסכמתם של הנציגים על מנת ליזום אותם או לאשררם.

כוחם של הנציגים בדמוקרטיה ייצוגית לרוב מוגבל על ידי חוקה או אמצעים אחרים, כגון רשות שופטת עצמאית וחופשייה, שבידה הכוח לקבוע כי חוקים מסוימים שהתקבלו על ידי הנציגים הם בלתי חוקתיים ולכן בטלים.

לעיתים פועלת הדמוקרטיה הייצוגית ב"שני בתים" ("בית" במשמעות של "בית מחוקקים"): "בית תחתון" שחבריו נבחרים על ידי הציבור הרחב, ו"בית עליון" שחבריו אינם נציגים ישירים של הציבור הרחב אלא נציגי מדינות (כמו הסנאט בארצות הברית או הסנאט באוסטרליה), או אנשים שנבחרו על ידי בעל תפקיד אחר במדינה (כדוגמת הסנאט בקנדה, או בית הלורדים בבריטניה).

בשביל קיום ממשל דמוקרטי ייצוגי נדרשים: בחירות חופשיות, הכרעת הרוב, שלטון החוק ושוויון בפני החוק והפרדת רשויות. בשביל בחירות חופשיות נדרשת זכות החירות, שבכללה חופש: ההתאגדות, העיתונות הביטוי והאספה.

היסטוריה של הרעיון

המשטרים הדמוקרטיים המוקדמים, באתונה העתיקה, פעלו בדרך של דמוקרטיה ישירה בה מתכנסת אספת עם לקבל את ההחלטות. אספת העם התכנסה באופן תכוף ותדיר, וכללה את כל גוף האזרחים הרשאים להשתתפות פוליטית (גוף שהיה מצומצם יחסית לנהוג כיום, ולא כלל נשים, עבדים ורבים אחרים). שיטה זו של דמוקרטיה ישירה בטהרתה נראתה כארכאית ובלתי ניתנת ליישום, משחלף עידן עיר המדינה היוונית מן העולם. בעיות של גודל האוכלוסייה, ומורכבות הממשל המודרני, והבעיות שעמדו מול המדינה האירופאית במאה ה-18 נראו כבלתי ניתנות לפתרון בשיטה זו של דמוקרטיה ישירה.

פילוסוף כז'אן-ז'אק רוסו בספרו על האמנה החברתית יכול לכתוב כי השיטה הדמוקרטית מובילה אך למהומות ומלחמות אזרחים, טענה שלא נראתה בעיניו כסותרת את הרעיון המובא בספרו כי העם הוא הריבון, וכי מקור הסמכות הפוליטית הלגיטימי היחיד הוא ברצונו הכללי של העם. רוסו התנגד נחרצות למינויים של נציגים שיבטאו את רצון העם (להבדיל מקיומו של גוף מצומצם שישמש כרשות מבצעת). המדינה על פי רוסו צריכה הייתה לכלול גוף רחב של אספת עם המתכנסת תדירות, שמטרתו לחוקק את החוקים, ולעומתו רשות מבצעת שיכולה להיות אף מונרכיה, הפועלת על פי חוקי האספה.

את תפיסתו של רוסו ביקר אדמונד ברק, אשר היווה השראה למנסחי החוקה של ארצות הברית ובהם ג'יימס מדיסון, ג'ון ג'יי ואלכסנדר המילטון כותבי "הפדרליסט". מדיסון, הוא שנתן לדמוקרטיה הייצוגית בת ימינו את אופייה. בניגוד לרוסו, שראה ביחיד יצור אוטונומי ורציונלי הכשיר להביע את רצונו הפוליטי ולהשתתף השתתפות פוליטית, סבר מדיסון כי העם הפשוט מורכב מיחידים שיבטאו את עמדתם באמצעות "סיעות" (Factions) שיביאו לכלל ביטוי מדיניות אנוכית המנוגדת לאינטרס הכללי, ויביאו ליישומה של מדיניות נמהרת ולקבלת החלטות שגויות, כאשר העימות בין הסיעות יביא, כשלעצמו לאי יציבות ולחוסר עקביות.

מכיוון שסיעות אלו אינן ניתנות לחיסול, אלא בכוח הזרוע, סבר מדיסון כי יש להביא להגבלתן ולמיתונן. הדרך היחידה לפעול כך היא להעניק את הכוח הממשי לנציגים, שיהיו מודעים לאינטרסים ארוכי הטווח של האוכלוסייה, ויהיו בעלי שיקול דעת עצמאי מזה של שולחיהם. שיטה זו מעניקה טווח פעולה נרחב לאליטות המשכילות מהן יבואו הנציגים, ומצמצמת את השפעת ההמון הנבער מדעת. השליטה בנציגים מתרחשת באמצעות בחירתם בבחירות שאינן תכופות, אחת לארבע שנים, וכך נמנע מן הנציגים השימוש השרירותי בכוח שניתן להם, וקיימת ביקורת אפקטיבית על מעשיהם.

גישות שונות ביחס לדמוקרטיה ייצוגית

תפקיד הדמוקרטיה הייצוגית

דמוקרטיה ייצוגית ששמה לה למטרה להגן בעיקר על ערכי החירות (בנוסף לשאר זכויות האדם), נקראת לעיתים דמוקרטיה ליברלית. דמוקרטיה ייצוגית ששמה לה למטרה להגן בעיקר על ערכי השוויון (בנוסף לשאר זכויות האדם), נקראת לעיתים דמוקרטיה סוציאל-דמוקרטית.

בנוסף יש הגדרות שונות לדמוקרטיה ייצוגית. בין ההגדרות המקובלות: "ממשל העם בידי העם ולמען העם", "שלטון העם – השתתפות האזרחים בשלטון", "ממשל שבנוי על עקרון הכרעת הרוב", "ממשל שמבטיח את זכויות האדם והאזרח".

"ציר" לעומת "נאמן"

בדמוקרטיה ייצוגית קיימות שתי גישות לגבי היחס הראוי בין הבוחרים לבין הנבחרים.

גישה אחת רואה בנציג "ציר" שתפקידו ליישם במידה המרבית את רצונם ועמדתם של בוחריו. לפי גישה זו המפלגה (או המועמד) צריכה לפרסם לפני הבחירות מצע ברור ומפורט והתפלגות הצירים בפרלמנט אמורה להוות שיקוף של התפלגות העמדות בציבור.

גישה שונה רואה בנציג "נאמן" שתפקידו לפעול לטובת בוחריו כפי שהוא, הנאמן, רואה אותה. לפי גישה זו האזרחים בוחרים כנציגיהם את אלו שהם סומכים על שיקול דעתם ועל ערכיהם והעקרונות הכלליים שמנחים אותם.

במדינת ישראל, בעשורים הראשונים לקיומה, שררה תפיסה כמעט מוחלטת של תפקיד ה"ציר". כך בסוגיות המדיניות, הכלכליות ונושא דת-ומדינה, למפלגות השונות היה קו ברור ששיקף את עמדת מצביעיהן ושלפיו הן פעלו, ככלל. במהלך השנים נחלשה תפיסה זו.

הטיעונים בעד ונגד הדמוקרטיה הייצוגית

על אף שבדמוקרטיה ליברלית מודרנית אין זה נהוג להתייחס לגוף הבוחרים כנבער, ולהשתמש ברטוריקה האליטיסטית של מדיסון, הנחות בסיס אלו עדיין עומדות ביסוד פעולת הדמוקרטיה הליברלית בימינו. הדמוקרטיה הייצוגית נתפסת כאפשרית מבחינה טכנית, כאשר גודל האוכלוסייה ומורכבות השאלות שיש להכריע בהן נתפסות כמונעות את השתתפות כלל האוכלוסייה בקבלת ההכרעות, אלא בדרך של מינוי נציגים. קיומם של הנציגים נתפס בדמוקרטיה המודרנית כמגן מפני עריצותו של הרוב, וכיוצר חציצה בין רצונו הגולמי של העם, המתבטא ביצירת רוב מקרי בהכרעות, ובין אסטרטגיות ארוכות טווח, ומדיניות עקבית. כן נטען כי לאזרח מן השורה אין את החינוך, ההבנה והמומחיות שיש לנציגיו, וכי קבלת הכרעות על ידי פוליטיקאים מקצועיים המפעילים שיקול דעת מקצועי עדיפה על קבלת הכרעות באופן ישיר.

אל מול טענות אלו עולות כיום טענות כי אמצעי התקשורת החדישים, המדיה האלקטרונית ותקשורת המחשבים מאפשרות לקבל הכרעות עממיות באופן ישיר, בצורה שלא נחשבה לאפשרית בעבר, וכי בעידן המודרני אין לפוליטיקאים המקצועיים מונופול על המומחיות ועל הידע. נטען כי הדמוקרטיה הליברלית הייצוגית, בה נדרש האזרח להשמיע קולו רק אחת לארבע שנים, יוצרת תופעות של אדישות, חוסר עניין והשתתפות, אחוז הצבעה נמוך, ומשאירה את הפוליטיקה כשדה מאבק לקבוצות עניין ואליטות שאין מכנה משותף ביניהן ובין טובת העם או רצונו הכללי. נטען גם כי בעיות אלה ניתנות לתיקון באמצעות הכנסת מרכיבים של דמוקרטיה ישירה, דמוקרטיה דיונית או דמוקרטיה השתתפותית אל הדמוקרטיה הליברלית השלטת כיום.

טענות אלו קיבלו תוקף נוסף על ידי הכלכלנים שפיתחו את תאוריית הבחירה הציבורית שטענו כי הבוחר בדמוקרטיה הייצוגית מפעיל "בורות רציונלית", מושג המתאר מצב שבו עלות השגת מידע לגבי נושא מסוים עולה על התועלת שבהשגתו. כל בוחר עומד בפני סיכוי זעיר ביותר שהצבעתו תשנה את תוצאות הבחירות, והשגת מידע רלוונטי הנדרש לקבלת החלטה מושכלת באשר להצבעה דורשת מאמץ רב. לפיכך, ההחלטה הרציונלית של כל בוחר צריכה להיות שלא להתייחס לפוליטיקה, ואף להימנע מהצבעה. החוקרים התומכים בתאוריית הבחירה הרציונלית טוענים כי דבר זה מסביר את חוסר הידע המופגן של אזרחים רבים בדמוקרטיות מודרניות, ואת שיעור ההצבעה הנמוך. מצב זה מאפשר מרחב פעולה ניכר לקבוצות לחץ שיש להן מניעים חזקים לשנות החלטות וליישם קווי מדיניות שייטיבו עם הקבוצה שהם שייכים לה, דבר המביא ל"כשל ממשלתי" (המקביל בהגותם למונח כשל שוק) ולמדיניות שאינה מטיבה עם הציבור בכללותו.

עם זאת, תומכי "הבחירה הציבורית" אינם מטיפים לחזרה לדמוקרטיה ישירה. מכיוון שמסקנות הוגי התאוריה נוטות להפחית בערכו של ההליך הדמוקרטי, התאוריה קושרה באופן מסורתי עם תמיכה בממשלה קטנה, בשוק חופשי ובדעות שמרניות וליברטריאניות.

קישורים חיצוניים

• ממשל נבחר ויצוג, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35880550דמוקרטיה ייצוגית