דיחוי

בהלכה, דִחוּי הוא כלל לפיו קדושה שחלה על דבר ולאחר מכן פקעה, אינה חוזרת למצבה הקודם על-אף שהסיבה שגרמה לפקיעת הקדושה כבר איננה תקפה. הכלל הוזכר בהלכות קרבנות, תשמישי מצוה שונים ועוד.

מקור

שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים... מֵת אֶחָד מֵהֶן, אִם עַד שֶׁלֹּא הִגְרִיל מֵת, יִקַּח זוּג לַשֵּׁנִי. וְאִם מִשֶּׁהִגְרִיל מֵת, יָבִיא זוּג אַחֵר וְיַגְרִיל עֲלֵיהֶם בַּתְּחִלָּה, וְיֹאמַר, אִם שֶׁל שֵׁם מֵת, זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַשֵּׁם יִתְקַיֵּם תַּחְתָּיו. וְאִם שֶׁל עֲזָאזֵל מֵת, זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יִתְקַיֵּם תַּחְתָּיו. וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה, שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, תָּמוּת. וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, נִשְׁפַּךְ הַדָּם, יָמוּת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. מֵת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, יִשָּׁפֵךְ הַדָּם

— משנה מסכת יומא פרק ו משנה א'

לפי פסקו של רבי יהודה אם נשפך דמו של אחד משני השעירים של יום הכיפורים מתוך המזרק, אין כל תקנה שעל ידה ניתן יהיה להמשיך ולשלוח את השעיר המשתלח להר העזאזל, מכיון שכפרת השעיר המשתלח תלויה בהקרבת השעיר הראשון בבית המקדש, ומכיון שפקעה קדושתו של השעיר המיועד לשילוח בעת שמת בן זוגו המיועד להקרבה, שוב אינה חוזרת וחלה עליו. חנן המצרי חולק על דבריו של רבי יהודה ועל כלל זה של "דיחוי".

דיונים

מספר דוגמאות ל"דיחוי" הביא עולא בשם רבי יוחנן שעסק בנושא בהרחבה בבית מדרשו. לפי עדות שסיפר אחד מתלמידיו הדוגמא הראשונה שפתח בה רבי יוחנן בדיון היה במקרה של אדם שאכל חלב בשוגג, והפריש קרבן, ולאחר מכן הורו בית דין שהוא מותר לאכילה, כך שהקרבן נדחה מהקרבה, ולאחר מכן חזרו בהם מפסקם. לפי דבריו של אותו תלמיד, רבי יוחנן פתח במקרה זה כפתיח לסוגיא, וכדוגמא למקרה שבו אין ספק שהקרבן נפסל מהקרבה, מכיון שנדחה מקדושתו הן מבחינת המקריב והן מבחינת הקרבן עצמו, כי בפסק ההלכה של בית הדין שהאדם פטור מקרבן, נפקע חיוב ההקרבה לחלוטין מאוכל החלב, ובנוסף גם ממילא פקעה לחלוטין קדושתו של הקרבן כך שהדחייה היא הן מצד המקריב והן מצד הקרבן.

דיונים שאחרים שהוזכרו על ידי עולא וכן רבי אבהו, בשם רבי יוחנן עוסקים באדם שאכל חלב והפריש קרבן, ואיבד את שפיות דעתו עד שהוגדר על פי ההלכה כשוטה ולאחר ההפרשה חזר לשפיות - כך שהדחייה היתה רק מצד המקריב ולא מצד הקרבן, וכן באדם שהמיר את דתו לאחר שהפריש קרבן, וגם שם נפסק "הואיל ונדחה ידחה" והקרבן נפסל.

מצבים השנויים במחלוקת

בידו

קיימת מחלוקת בין רבא לרב אשי האם כלל זה תקף גם באופן שהדיחוי לא היה מוחלט, מכיוון שבידו היה בכל עת להחזיר את המצב לקדמותו. אחת הדוגמאות למחלוקת זאת היא סיטואציה שבה כהן כשר קיבל את דם הקרבן מהקרבן הנשחט, ומסרו לאדם אחר שפסול מלעסוק בעבודת ההקרבה, כגון כהן טמא. לדעת רבא הדבר תלוי במחלוקת רבי יהודה וחנן המצרי, אך רב אשי סובר שכיוון ש"בידו" בכל עת למסור מחדש את הדם לכהן כשר שיבצע את ההולכה ואת זריקת הדם, לא מוגדר הדם כדחוי, והקרבן כשר לכל הדעות.

כדוגמא נוספת למצב של "בידו" מביא רב שייא את פסקו של רבי יהודה, שאומר כי בסיום הקרבת קרבן פסח, ממלא אחד מהכהנים כוס מדם התערובות של כל הקרבנות שנשפך על רצפת בית המקדש, וזורקו על המזבח באחד מקרנותיו המכוונים כנגד יסוד המזבח כדי שאם נשפך דמו של אחד מהקרבנות ולא נזרק על המזבח, הוא יהיה כשר לאכילה. כלל זה אמור על פי דבריו של רבי יהודה מיץ במינו אינו חוצץ, כך שאין דם יכול לבטל את חשיבותו של דם אחר, וגם אם מעורבים במזרק דמים פסולים אין בכך להחליש את כוחו של הדם הכשר שמעורב בתוכו.

בעלי חיים

נחלקו תנאים בדין קרבנות שנפסלו להקרבה בעודם חיים, ולאחר מכן חזרו והוכשרו. לדעת רבי שמעון, הקרבן כשר, משום שדין דיחוי אינו תקף על בעלי חיים, ואילו לדעת רבי יהודה גם כאן נאמר הכלל והקרבן נפסל. מקורו של רבי שמעון כפי שביאר רב, הוא מהפסוק ”כי משחתם בהם מום בם לא ירצו”, אותו דרש: "מום בם - לא ירצה, אין המום בם - ירצה", כלומר: ככל שהקרבן החי אינו במצב הפוסל אותו מהקרבה, ניתן להקריבו ללא תלות במצבו הקודם. לדעת רבי יהודה, דין זה מוגבל לפסול מום, אך בכל פסול אחר נאמר דין דיחוי גם בעוד הבהמה חיה. להלכה, בעלי חיים אינם נדחים.

באדם

הגמרא מתייחסת למקרים שבהם הקרבן נדחה מהקרבה לא מפאת חוסר כשירותו של הקרבן אלא מפאת חוסר כשירות המקריב לשלוח את הקרבן להקרבה. דוגמא אחת מובאת על ידי עולא בשם רבו רבי יוחנן, על "אדם שאכל חלב, והפריש קרבן והמיר דת וחזר בו", והוא קובע ש"הואיל ונדחה ידחה", כלומר שמכיון שבשעה שהיה מומר היה קרבנו פסול להקרבה, שוב אסור להקריבו. הגמרא מדגישה שדין זה אמור למרות שהוא דחה את עצמו בידיים, ויש לו את מעלת ה"בידו" (שהרי בידו לחזור בו בכל עת), ועם כל זה הקרבן נדחה מהקרבה.

באופן דומה קובע רבי ירמיה, בשם רבי אבהו ששמע מרבי יוחנן פסיקה זהה לגבי מי שאכל חלב והפריש קרבן ונשתטה ולאחר מכן חזר לשפיותו, וגם כלפיו קובע רבי יוחנן ש"הואיל ונדחה ידחה". בכך ישנו חידוש מיוחד מכיון שבעוד המומר דחה את עצמו בידיים מהקרבה, הרי שכאן השוטה לא בחר בכך ולכן יש מקום לומר שהוא נחשב כישן, שאין צורך להחלטה מיוחדת מצידו ויש להמתין עד שיתעורר ולענייננו - עד שיחזור לשפיותו, ועם כל זה הקרבן נדחה ונפסל מהקרבה.

דיחוי מעיקרא

מחלוקת אחרת האם "דיחוי מעיקרא" נחשב לדיחוי, כלומר דבר שהיה במצב שלא היה ראוי כלל מסיבה כל שהיא לקדושה שתחול עליו, כמו למשל המקדיש בעל חיים להקרבה בזמן הגלות, שאין מזבח בבית המקדש - האם דיחוי כזה, נחשב לדיחוי.

דיחוי למצוות

מכיוון שדין דחוי נובע מכח קדושת הקרבן, ישנה דעה בגמרא כי אין דיחוי למצוות, מאחר שתשמיש המצוה אינו מתקדש, זאת בניגוד לקרבן שהופך להקדש. המפרשים נחלקו אם מסקנת הגמרא היא שאין דיחוי אצל מצוות, או שהדבר נשאר בספק. הריטב"א כותב בשם הראשונים שאין דיחוי אצל מצוות, אבל הרא"ש סובר שהגמרא נותרה בשאלה , וכן קובע בערוך לנר, וכן פוסק הפרי חדש, שהדבר נקבע כספק, וחלים עליו דיני ספק ברכות לקולא וספקא דרבנן לקולא.

דוגמא לכך מובאת בחז"ל, בנוגע לאדם ששחט בעל חיים וכיסה את דמו כנדרש, והרוח גילתה שוב את הדם, אין לומר שמכיוון שהאדם כבר נפטר מהמצווה ברגע שכיסה את הדם הוא לא ישוב ויתחייב בה, אלא בכל עת שהדם שב ונתגלה, חל חיוב המצווה מחדש על האדם והוא חייב לכסות את הדם, אפילו מאה פעמים.

נחלקו המהר"ם מרוטנברג והרא"ש בענין דין אבילות, האם קטן שנעשה מחוייב במצוות בתוך ימי השלושים חייב להתאבל על הוריו או לא. המהר"ם מוכיח שהוא חייב באבילות, מקטן שנשלמו לו שני שערות בשבת, שההלכה היא שחייב בשמירת שבת למרות שבתחילת היום היה פטור ומכאן שלהלכה "אין דיחוי אצל מצוות". הרא"ש דחה ראיה זאת בנימוק, ש"אין סוף יום שבת תשלומין לתחלתו", כלומר שדין דיחוי הוא, היכן שאנו מחייבין אותו עכשיו בשביל סיבה קודמת, אבל אם גם עכשיו קיימת סיבה המחייבת, לא שייך דין דיחוי ומכיון שכל רגע מיום השבת מחייב את שמירתו, אין שייך שם דין דיחוי אצל מצוות, ואין להביא משם ראיה. להלכה הוא פוסק שחל על כך הדין ספקא דרבנן לקולא והקטן פטור מדיני אבילות.

הדברים מבוארים בקובץ שיעורים המסביר, שנחלקו המהר"ם והרא"ש בגדר דין אבילות, לפי המהר"ם המיתה מחייבת בכל רגע ורגע את קרוביו להתאבל על המת שלושים יום, ולעומת זאת סובר הרא"ש שחיוב האבילות היא רגע המיתה, ומכיון שהיה פטור בשעת מיתה, אינו מתחייב לאחר מכן שוב כיון שנפטר בשעת חובתו.

במידות ושיעורי תורה

שאלה אחרת, הדומה לשאלת הדיחוי במצוות, היא בעניין איסורי שבת. בהלכות מלאכת הוצאה, קיים כלל המגביל את האיסור רק אם נעשתה הוצאה בשיעור מסוים, שבו המלאכה נחשבת למלאכה חשובה, ולא לפעולה חסרת ערך. השאלה שנשאלת היא האם יש "דיחוי" לחצי שבת, במקרה שהגרגיר שהוציא לרשות אחת לא היה בו שיעור מספק כנדרש לפי כללי הלכות מלאכת הוצאה, לאחר מכן צמק וחזר ותפח, האם בכך שהגרגיר צמק נדחתה ופקעה דין המלאכה ושוב אינו חוזר למרות שחזר ותפח, או שמא אנו אומרים ש"אין דיחוי לחצי שבת".

בדרבנן

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

לקריאה נוספת

• הרב אברהם רוזנר, כללי דיחוי - בקדשים במצוות ובאיסורין, ירושלים תשע"ח.

קישורים חיצוניים

• 'דיחוי בקדשים - תהליך או מציאות', מאמר של הרב אברהם סתיו בכתב העת 'מעלין בקדש'.