דחייה חברתית

דחייה חברתית היא תופעה שבה אדם מודר בכוונה ממערכת יחסים או מאינטראקציה חברתית. המונח כולל הדרה חברתית, דחייה רומנטית וניכור משפחתי. אדם יכול להידחות על ידי יחידים או על ידי קבוצה שלמה של אנשים.

דחייה יכולה להיות פעילה - על ידי בריונות, הקנטה ולעג, או מוצנעת באמצעות התנהגות פסיבית-אגרסיבית - על ידי התעלמות מאדם או מתן "שתיקה כעונש". החוויה של דחיה היא סובייקטיבית עבור הנמען, והיא יכולה להיות מורגשת גם כאשר היא לא נוכחת בפועל.

דחייה חברתית יכולה לכלול בתוכה גם נידוי חברתי מאורגן כמו אוסטרקיזם - שהיה רווח בתקופת יוון העתיקה וכלל בין היתר גירוש.

על אף שבני אדם הם יצורים חברתיים, רמה מסוימת של דחייה היא חלק בלתי נמנע מהחיים. עם זאת, דחייה עלולה להפוך לבעיה כאשר היא ממושכת או עקבית, כאשר מערכת היחסים חשובה, או כאשר האדם רגיש מאוד לדחייה. לדחייה על ידי קבוצה חברתית שלמה יכולות להיות השפעות שליליות במיוחד, במיוחד כשהיא מביאה לבידוד חברתי.

לחווית הדחייה עשויות להיות השלכות פסיכולוגיות שליליות כמו בדידות, דימוי עצמי נמוך, תוקפנות ודיכאון. חוויה כזו יכולה להוביל לתחושות של חוסר ביטחון ולרגישות מוגברת לדחייה עתידית.

הצורך בהשתייכות

ערך מורחב – צורך בהשתייכות

דחייה חברתית עשויה להיות כואבת מבחינה רגשית בגלל הצורך החיוני של האדם באינטראקציה חברתית עם בני אדם אחרים. אברהם מאסלו ותאורטיקנים אחרים טוענים שהצורך באהבה והצורך בהשתייכות הם מניעים אנושיים בסיסיים. לפי מאסלו, כל בני האדם, גם כאלו מופנמים, צריכים להיות מסוגלים לתת ולקבל חיבה כדי להיות בריאים מבחינה פסיכולוגית.

פסיכולוגים מאמינים שמגע פשוט או אינטראקציה חברתית עם אחרים אינם מספיקים כדי למלא את הצורך בקבלה. במקום זאת, לאנשים יש דחף חזק ליצור ולשמור על קשרים בין-אישיים הדדיים ולהרגיש נאהבים. בני אדם זקוקים גם למערכות יחסים יציבות, וגם לאינטראקציות מספקות עם האנשים בתוך מערכות היחסים הללו. אם אחד משני המרכיבים חסר, האדם יתחיל להרגיש בודד ואומלל. לפיכך, דחייה היא איום משמעותי. למעשה, נראה שרוב החרדות האנושיות משקפות חששות הנוגעות להדרה חברתית ולבדידות.

השייכות לקבוצה חשובה גם לצורך גיבוש זהות חברתית, שהיא מרכיב מרכזי בתפיסה העצמית. על פי תאוריה של חוקר מאוניברסיטת דיוק, המטרה העיקרית של הערכה עצמית היא לפקח על יחסים חברתיים ולזהות דחייה חברתית מבעוד מועד. על פי תפיסה זו, ההערכה העצמית היא סוציומטר המפעיל רגשות שליליים כאשר מופיעים סימני הדרה.

מחקרים בפסיכולוגיה חברתית מאשרים את הבסיס המוטיבציוני של הצורך בקבלה. באופן ספציפי, פחד מדחייה מוביל להתנהגות קונפורמית, להיכנעות ללחץ חברתי ולעמידה בדרישות של אחרים. הצורך בהשתייכות מתחזק תחת לחץ.

בילדות

דחייה בילדות יכולה להימדד הן באמצעות סוציומטריה והן באמצעות שיטות דירוג אחרות. מחקרים מראים שחלק מהילדים הם פופולריים ומקבלים דירוגים גבוהים, ילדים רבים מקבלים דירוג בינוני, ומעט מהילדים הם דחויים ומקבלים דירוגים נמוכים בדרך כלל. מדד אחד של דחייה מבקש מהילדים לציין שמות של בני גילם שהם אוהבים ולא אוהבים. ילדים דחויים מופיעים מעט ברשומות של "אהבתי", ובהרבה רשומות של "לא אהבתי". ילדים שנתפסים כמוזנחים מקבלים מעט רשומות מכל סוג.

לדברי קארן ביירמן מאוניברסיטת פנסילבניה, רוב הילדים שנדחים על ידי בני גילם מציגים אחד או יותר מדפוסי ההתנהגות הבאים:

• שיעורים נמוכים של התנהגות זולתנית, למשל התנהלות בתורות או שיתוף.
• שיעורים גבוהים של התנהגות אגרסיבית.
• שיעורים גבוהים של התנהגות לא קשובה, לא מותאמת לגילם או אימפולסיבית.
• שיעורים גבוהים של חרדה חברתית.

ביירמן טוענת שילדים פופולריים מפגינים הבנה חברתית ויודעים מתי ואיך להצטרף לקבוצות משחק. ילדים שנמצאים בסיכון לדחייה נוטים להתפרץ למשחקים באופן מפריע בתדירות גבוהה יותר, או להיתקע בחוץ מבלי לנסות הצטרף כלל. ילדים אגרסיביים שהם אתלטיים או בעלי כישורים חברתיים טובים צפויים להתקבל על ידי בני גילם, והם עלולים להפוך למנהיגים בהטרדה של ילדים אחרים. ילדים בני מיעוטים, ילדים עם מוגבלויות או ילדים בעלי מאפיינים חריגים או התנהגות שונה מהנורמה הם בעלי סיכויים גדולים יותר לחוות דחייה. בהתאם לנורמות של קבוצת השווים, לפעמים אפילו הבדלים קלים בין ילדים מובילים לדחייה או לנידוי. ילדים מופנמים שמעדיפים משחק בודד נוטים פחות להידחות מילדים שמראים סימנים של חוסר ביטחון או של חרדה.

לאחר שדחייה התבססה היא נוטה להיות יציבה לאורך זמן, ובהתאם יהיה לילד קשה יותר להתגבר עליה. חוקרים מצאו שדחייה ממושכת מזיקה יותר, וסביר שהיא תימשך גם לאחר שהילד עובר לבית ספר אחר. אחת הסיבות לכך היא שדחייה קבוצתית עשויה לשנות את האופן שבו הילד מתנהג בחברה, ולהשפיע על אינטראקציות חברתיות של הילד גם לאחר מכן.

כאשר ילדים דחויים וילדים פופולריים מתנהגים בצורה דומה ומגיעים להישגים דומים, ילדים פופולריים צפויים לזכות ביחס חיובי הרבה יותר. ילדים דחויים צפויים להיות בעלי הערכה עצמית נמוכה יותר, ולהיות בסיכון גבוה יותר לדיכאון. חלק מהילדים הדחויים מציגים דווקא התנהגות מוחצנת, ומפגינים תוקפנות. מכיוון שילדים עם בעיות נוטים יותר להידחות, מדובר במעגל הדדי שמזין את עצמו - הדחייה מובילה לתוקפנות שמובילה לדחייה חברתית גדולה יותר.

ילדים דחויים נוטים לחוות יותר בריונות, ופעמים רבות יש להם פחות חברים מאשר ילדים פופולריים. עם זאת, לחלק מהילדים הפופולריים אין חברים קרובים, בעוד שלחלק מהילדים הדחויים דווקא יש. דחיית חברתית מזיקה פחות לילדים שיש הם חבר קרוב אחד לפחות.

ניתוח של 15 מקרי ירי בבית ספר בין השנים 1995 ל-2001 מצא שדחיית חברתית הייתה קיימת בכל המקרים מלבד בשניים (87%). במקרים הללו הייתה מעורבת דחייה חריפה וממושכת, שלעיתים קרובות הופיעה בצורה של נידוי, של בריונות או של דחייה רומנטית. מחברי המאמר ציינו כי על אף שסביר שלחוויות הדחייה הייתה תרומה לקיום הירי בבית הספר, היו לכך קיימים גם גורמים נוספים, כגון דיכאון, שליטה לקויה בדחפים ופסיכופתולוגיות אחרות.

קיימות תוכניות המנסות לסייע לילדים הסובלים מדחייה חברתית. סקירה של 79 מחקרים מבוקרים מצאה שאימון לצורך שיפור מיומנויות חברתיות יעיל מאוד בסיוע להתמודדות עם דחייה חברתית (גודל אפקט של r=0.40), עם אחוזי הצלחה של 70%, בהשוואה ל-30% הצלחה בקבוצות הביקורת. עם זאת, חלה ירידה ביעילות השיפור לאורך זמן, כאשר מחקרי מעקב הראו גודל אפקט קטן במקצת (r=0.35).