גברא וחפצא

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

גברא או חפצא היא חקירה על דין הלכתי המוטל על אדם בנוגע לחפץ מסוים, האם הדין נובע מחיוב שעל האדם ("גַּבְרָא" בארמית), או שהחיוב הדיני הוא על החפץ ("חֶפְצָא" בארמית).

מקור המושג

המקור הראשון לחילוק זה מופיע כבר בגמרא תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ב' : ”נדרים מיתסר חפצא עליה ... לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא” ("בנדרים נאסר החפץ עליו, להוציא שבועה שבה אוסר את עצמו מהחפץ"), ולחילוק זה ישנם השלכות הלכתיות כמבואר בגמרא[1]. ואף כי בגמרא מופיע המושג רק בחילוק שבין נדר ושבועה, האחרונים חילקו את כל הדינים והאיסורים לשתי קבוצות אלו, של גברא או חפצא.

הגדרה

ישנן שתי שיטות מרכזיות בהגדרת החילוק שבין גברא וחפצא:

  • שיטת מהר"י ענגיל בספרו אתוון דאורייתא שהחילוק הוא במהות הדין, חפצא נובע ממציאותו, הגשמית או הרעיונית, של החפץ, כגון קדושת ספר תורה - החפץ עצמו השתנה (רעיונית) משום הדין החל עליו. מה שאין כן דין בגברא הוא דין בלי הבדל בחפץ עליו חל הדין, כגון קידושי אשה, שמציאותה לא השתנתה.
  • שיטת בעל אבני נזר והגר"ש שקאפ[2] היא, שהחילוק הוא בטעמו של האיסור. איסור חפצא הוא איסור הנובע ממעלתו הרוחנית וכדומה של החפץ, כגון קדושת ספר תורה, מה שאין כן איסור גברא הוא איסור שנובע ממעלתו הרוחנית של האדם, וכגון איסור אכילת נבילה שהאיסור הוא כדי שמעלת האדם לא תתחלל.

דוגמאות

האחרונים דנו במקומות רבים על דינים שונים האם הם בכלל "גברא" או בכלל "חפצא". וניתן לחלק זאת לקבוצות שונות בהם מתקיים הדיון:

  • איסורי מעשה - איסורים בהם נאסרה עשייה ואין התייחסות לחפץ מסוים, כגון איסור מלאכה בשבת: זו הדוגמה הקלאסית ל"איסורי גברא". ובכל זאת, מהר"י ענגיל דן (בספרו "בית האוצר" ח"א קכ"ז) האם שייך לומר בהם גם "איסור חפצא".
  • איסורים שבכל מקום ובכל זמן - כגון אכילת מאכלות אסורות: זו הדוגמה הקלאסית ל"איסורי חפצא"[3]. אולם הריטב"א כתב שהם איסורי גברא[4].
  • איסורי דרבנן - איסורים שאינם מהתורה אלא חז"ל אסרו: האחרונים נחלקו האם חז"ל יכולים רק לאסור על ה"גברא" את המעשה, או שחז"ל יכולים גם לאסור את ה"חפצא"[5]. ויש שחילקו בין סוגים שונים של איסורים דרבנן, וכתבו שאף ש"גזירות" חז"ל הם גם איסורי "חפצא", אך "קנס" של חז"ל הוא איסור גברא בלבד[6]. (ובאיסורי חז"ל שחששו לאיסור תורה, כגון איסור שבטל ברוב מדאורייתא, ומדרבנן לא, יש מקום נוסף לטעון שאיסורם הוא איסור "חפצא", כאיסורי תורה[7]).
  • איסורים התלויים בזמן - כגון שבת, חמץ או חדש, שהאיסור פוקע מאליו לאחר זמן מסוים: האחרונים דנו האם ייתכן לומר שאיסור "חפצא" יפקע מאליו לאחר זמן, או שכל איסור הפוקע מאליו ודאי שהוא רק איסור "גברא"[8]. ויש שתלו זאת במחלוקת בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי[9]. ויש מי שכתב שכל איסור הוא איסור "חפצא", ורק איסורים שהם גם דרבנן וגם פוקעים מאליהם לאחר זמן, הם איסור "גברא"[10].
  • איסורים התלויים במקום - כגון סכך המונח למעלה מעשרים אמה, שאינו כשר בסוכה: יש מי שכתב שהם איסורי גברא[11], והרב ענגיל כתב שזו מחלוקת ראשונים[12].
  • איסורים התלויים באדם - כגון אכילת תרומה המותרת לכהנים, ואסורה ללויים ולישראלים (ישראל - מי שאינו כהן או לוי): ייתכן שלא שייך שאיסור "חפצא" יחול רק על חלק מהאנשים, (ובדומה לאיסור המוגבל בזמן דלעיל)[13].
  • איסורי עשה - כגון העובר על אחת מרמ"ח מצוות עשה: הגאון הרוגטשובי כתב שכל איסורי עשה הם איסורי "גברא" בלבד[14].

נפקא מינה

בדומה לכל חקירה, גם בחקירה הזו יש לשאול מתי "יוצא מזה" ("נַפְקָא מִינָה" בארמית) הבדל בדין למעשה. ובאחרונים הביאו כמה נפק"מ:

קישורים חיצוניים

לקריאה נוספת

  • זאב פרעס, חפצא וגברא - מועד, אופקים תשפ"ב, ליקוט של מאות חקירות "חפצא וגברא"
  • הרב אשר ווייס, מנחת אשר - במדבר,ירושלים תשס"ו, סימן סג.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ חומרא בנדר, שהנדר חל על דבר מצוה, כי החפץ נאסר ואין מאכילים לאדם דבר האסור לו, משא"כ שבועה אינה חלה על דבר מצוה כי היא חלה על האדם והוא כבר "מושבע ועומד מהר סיני" לקיים את המצוות, (משנה תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ט"ז עמוד א'). מאידך חומרא בשבועה, שהשבועה חלה גם על דבר שאין בו ממש, כגון שנשבע שלא ידבר, כי האיסור חל על האדם. משא"כ נדר, יכול לאסור רק חפצים, ולכן אם רוצה לאסור על עצמו דיבור זה רק בנוסח "קונם חפץ פלוני עלי, אם אדבר וכו", תוספתא (נדרים פרק א) ובבלי תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף י"ג עמוד ב').
  2. ^ שו"ת אבני נזר או"ח סימן לז אות ד, שערי יושר שער ג אות כה ד"ה ונלענ"ד, ובחידושי הגר"ש שקאפ נדרים סימן א ד"ה שוב.
  3. ^ חידושי הגר"ש שקאפ יבמות דף יג ד"ה וההבדל, אתוון דאורייתא סימן י'.
  4. ^ חידושי הריטב"א נדרים דף יג:, וראה מה שדן על דבריו בשו"ת אבני נזר או"ח סימן ל"ז אות ד'.
  5. ^ ראה אתוון דאורייתא סימן י' שהביא מהאחרונים שאיסור דרבנן הוא איסור גברא, אך הוא עצמו כתב שזה גם איסור חפצא.
  6. ^ צפנת פענח כללי התורה והמצוות חלק ב' ד"ה קנס וגזירה.
  7. ^ ראה בית האוצר ח"א קכ"ג. וכעין זה לגבי איסור טבל בשדי חמד חלק ד מערכת מ כלל עז אות ה ד"ה וגם (עמ' 156).
  8. ^ ראה אתוון דאורייתא סימן י', בית האוצר ח"א קכ"ה. וראה זכר יצחק סימן ז, ומפענח צפונות א ט, ומשנת יעב"ץ או"ח י"ג, לגבי איסור חמץ. וראה אור שמח הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה ז ומשנת יעב"ץ הנ"ל, לגבי איסור "חדש". וראה צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה תענית אות לט, וקונטרסי שיעורים נדרים יג ה, מה שכתבו לגבי תענית.
  9. ^ אתוון דאורייתא סימן י', וכן באור שמח הנ"ל לגבי איסור חדש.
  10. ^ ספר 'פרי עץ הדר' כרך א עמוד קעז ערך "איסור גברא ואיסור חפצא".
  11. ^ הרב עמיאל בספרו המידות לחקר ההלכה יד כד, כתב שהם "איסורים בפועל" ולא "איסורים בעצם".
  12. ^ בית האוצר חלק א' קכ"ו: תולה זאת במחלוקת רש"י ור"ת.
  13. ^ ראה אתוון דאורייתא שם.
  14. ^ צפנת פענח כללי התורה והמצוות, חלק א, ד"ה איסור עשה.
  15. ^ כ"כ בשו"ת רעק"א מהדו"ק סי' ס"ה בשם רש"י, ובחידושי הגר"ש שקאפ נדרים א ד"ה אמנם, בשם ר"ן וריטב"א. אמנם רעק"א שם מביא שתוס' חולקים.
  16. ^ כך כתב הגר"ש שקאפ בשערי יושר שער ג אות כה ד"ה ונלענ"ד דבאמת. וטעמו כי עשה דוחה לאו הנובע מהסיבה שהאדם לא יתחלל, אך לא דוחה לאו הנובע מהסיבה שלא רוצים שהחפץ יתחלל. ויש לציין שהדברים כשיטתו בהגדרת "גברא וחפצא" כמובא לעיל בקטע הגדרה.
  17. ^ כך יש מפרשים את דברי התלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק י"ג, הלכה ג', ראה למשל אתוון דאורייתא כלל י', ושדי חמד חלק ד מערכת מ כלל עז אות ה (עמ' 146-147) בשם תפארת יוסף (או"ח י"ד) ושו"ת בית יצחק (או"ח צ"ט ב').
  18. ^ ראה תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ע"ד . ובמשנה ברורה, סימן שי"ח, סעיף קטן א' פסק כדעת רבי יוחנן שזהו איסור מהתורה, אמנם יש מהפוסקים שפסקו כריש לקיש שזה איסור מדרבנן.
  19. ^ כך כתב מהר"י ענגיל בבית האוצר ח"א קכ"ז ד"ה וי"ל.

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.