ארמס דה פונסקה
 | |||||||
| לידה |
14 במאי 1855 סאו גבריאל, ריו גראנדה דו סול | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
9 בספטמבר 1923 (בגיל 68) פטרופוליס | ||||||
| מדינה |
 ברזיל | ||||||
| מפלגה | המפלגה הרפובליקנית השמרנית | ||||||
| בת זוג |
אורסינה פרנסיוני (1879 - 1912) נאיר דה טאפה (1913 - 1923) | ||||||
| שושלת דה פונסקה | |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| חתימה |
 | ||||||
ארמס רודריגס דה פונסקה (בפורטוגזית: Hermes Rodrigues da Fonseca; 14 במאי 1855 - 9 בספטמבר 1923) היה איש צבא ופוליטיקאי ברזילאי, אשר כיהן כנשיא ברזיל השמיני, בין השנים 1910 ו-1914. נשיאותו של ארמס סימלה משברים ושערוריות במקביל לפיתוח תעשייתי וצבאי נרחב וטיפוח של מגעים דיפלומטיים עם מעצמות כגון האימפריה הבריטית והקיסרות הגרמנית.
ארמס דה פונסקה היה אחיינו של דאודורו דה פונסקה ובן למשפחת אנשי צבא בעלי עבר מפואר בשורות הכוחות המזוינים של ברזיל. הוא החל דרכו הצבאית בשירות המרשל גאסטון, רוזן אה, בתקופת האימפריה הברזילאית. בימיו בשירות הצבא הברזילאי הפיל פונסקה שתי מרידות שאיימו על יציבות הרפובליקה הברזילאית הראשונה. פונסקה הגיע לדרגת מרשל ברזיל (מקביל לדרגת פילדמרשל) והיה אחד משלושת אנשי הצבא היחידים (השני היה גספאר דוטרה והשלישי הוא ז'איר בולסונארו) שנבחר באופן דמוקרטי לנשיא ברזיל. ימיו של פונסקה בנשיאות סימנו קרע במדיניות המאוחדת של המפלגות הרפובליקניות של מדינות סאו פאולו ומינאס ז'ראיס, אשר הריצו יחדיו כמעט את כל הנשיאים שקדמו לפונסקה מאז פרודנטה דה מוראיס, הנשיא השלישי של הרפובליקה הברזילאית.
פונסקה היה הנשיא הראשון שמוצאו בבני הגאוצ'ו ממדינת ריו גראנדה דו סול בדרום ברזיל. תקופת שלטונו בתור נשיא ברזיל הייתה אפופה במאבקי סמכויות, מרידות ושערוריות פוליטיות. בתקופת כהונתו כנשיא החל מרוץ חימוש ימי בין ברזיל לגדולות בשכנותיה האזוריות כארגנטינה אשר הוביל לייצור אוניות המערכה מסוג דרדנוט. משברים כלכליים בתקופתו לנוכח עליית התחרות הבינלאומית בייצור מוצרים כגון גומי הקשו על ממשלו של פונסקה שהיה בלתי יציב עוד לפני כן עקב אופוזיציה גדולה לשלטונו שכללה פלגים שונים בפוליטיקה הארצית.
לאחר סיום כהונתו בתור נשיא נבחר ונססלאו בראז מטעם המפלגה הרפובליקנית של מינאס ז'ראיס לרשת אותו בבחירות 1914, מה שהשיב את ההנהגה הפוליטית לידי מינאס ז'ראיס וסאו פאולו. פונסקה כיהן מספר שנים בתור נשיא (כיום תפקיד אשר הומר למושל) מדינת ריו גראנדה דו סול. גם לאחר שיצא לגמלאות נותר מעורב באופן משני בפוליטיקה הלאומית באופן שהוביל למאבקים פנימיים.
שנותיו הראשונות וקריירה צבאית
ארמס דה פונסקה נולד בעיר סאו גבריאל במחוז (כיום המדינה) ריו גראנדה דו סול, האימפריה הברזילאית, בשנת 1855. הוא היה אחיינו של דאודורו דה פונסקה (הנשיא הראשון של ברזיל) ובנו של מרשל של הצבא הברזילאי ארמס ארנסטו דה פונסקה. אביו היגר במהלך חייו מאלגואס לריו גראנדה דו סול. מורו בבית הספר הצבאי של ריו דה ז'ניירו (בירת האימפריה הברזילאית באותה העת) היה בנג'מין קונסטנט, מפקד בצבא הברזילאי שנהג להטיף על האסטרטגיה הצבאית של מפקדים דוגמת לואיש אלבש דה לימה אה סילבה, דוכס קשיאס. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר הצבאי של ריו דה ז'ניירו, עבד ארמס דה פונסקה כעוזרו האישי של גאסטון, רוזן אֶה, בעלה של איזבל, הנסיכה הקיסרית של ברזיל, בתו ויורשתו המיועדת של פדרו השני, קיסר ברזיל (מלך בין השנים 1831–1889).
ארמס תמך בכינונה של הרפובליקה בשנת 1889 על ידי הפיכה צבאית שארגן דודו, המרשל דאודורו דה פונסקה, והוזמן על ידו למלא תפקיד של מזכיר צבאי בממשלה הצבאית הזמנית שהפכה את המדינה לפדרציה. בשנת 1890 קיבל דרגת לויטננט קולונל. בשנת 1893 התמרד חלק מהצי הברזילאי במפרץ גואנברה נגד ממשלתו של פלוריאנו פיישוטו (אשר החליף את דאודורו דה פונסקה דרך קשריו הפוליטיים בתוך דרגות הכת הצבאית אשר שלטה בברזיל מאז כינונה של הרפובליקה ועד לשנת 1894), הכוחות המורדים פעלו להשיב את המוסד הקיסרי לברזיל ולהכתיר את איזבל, הנסיכה הקיסרית שגורשה לגלות קודם לכן, לקיסרית ברזיל.
ארמס דה פונסקה, מפקד בריגדת החי"ר שהוצבה בבירה ריו דה ז'ניירו, הצטיין כמפקד בהגנה על הממשלה הצבאית של פלוריאנו פיישוטו[1][2]. ההנהגה של המשטר הצבאי החריזה תחילה על סגירת הקונגרס הלאומי של ברזיל בהיענות לדרישות המורדים בשורות הצי. המורדים לא הסתפקו בכך ואיימו להפציץ את הבירה דה ז'ניירו בעזרת ארטילריה. ארמס דה פונסקה החל בפעולה ללא קבלת הסמכה מהממשלה הפדרלית שהיוותה באותה העת גם את ההנהגה הצבאית. הוא הורה לכוחות הבריגדה לתקוף את המורדים שחנו על אוניות מלחמה לחופי הבירה ובכך הפילו את המרד בכוח צבאי. בשנת 1894 קודם לדרגת קולונל. בין 1899–1904 היה מפקד משטרת ריו דה ז'ניירו.
בשנת 1904 התמנה למפקד בית הספר לקצינים היוקרתי בריאלנגו והיה מפתח בדיכוי "מרד החיסון" באותה השנה. "מרד החיסון" היה מרד עממי, בתמיכת תלמידי קורס הקצינים, נגד מדיניות העיור בריו דה ז'ניירו, אשר מצד אחד נועדה להפחית בצורה משמעותית את המגפות ומחלות אשר פקדו את תושבי העיר, אך מצד שני הכריחה אלפי תושבים מהשכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות לעבור מקום מגורים לאזורים יותר רחוקים מהמרכז. הממשלה תמכה בפיתוחם של ארגוני בריאות ציבוריים והוציאה לפועל תשתיות שנועדו לשמור על האוכלוסייה כגון בנייה והשגחה על ביובים הנפרדים מצינורות שהעבירו את מי השתייה הציבוריים.
על כן היה על הממשלה לנהל תהליך של עיור ברחבי מרכזי האוכלוסין, בראש ובראשונה ריו דה ז'ניירו וסאו פאולו, שהיו הערים הגדולות ביותר בברזיל באותה העת. בין השנים 1890 עד 1920, חוותה עיר הבירה ריו דה ז'ניירו צמיחת אוכלוסין מהירה, כאשר אוכלוסיית המחוז הפדרלי המדיני שלה הוכפלה מ-500,000 למעל 1,000,000[3]. גדילת הערים הכריחו חקלאים בפריפריה העירונית, רובם בני המעמדות הכלכליים-חברתיים החלשים, לאבד את בתיהם ואת עבודתם ולהתמג עם החברה העירונית הכוללת. בני המעמדות החלשים הללו פיתחו שנאה ואי-אמון אל הממשלה וסירבו לקבל תרופות וחיסונים שפיתוחיהם מומנו בידי הממשלה, מה שהוביל לכינוי המרד בתואר "מרד החיסון".
המרד לא נבע רק מפחד מטיפול רפואי, אלא מהתנגדות אידאולוגית להיבט המחייב של תוכנית החיסון אשר רבים החשיבו כפגיעה בזכויות הפרט. התגובה העממית נגד קמפיין החיסונים נבעה משכיחותם של ערכים עממיים שאינם תאמו לתוכניות ממשלתיות בעידן זה, במיוחד סטנדרטים של מוסר משפחתי. ביקורים של רופאים בהיעדרו של ראש משק הבית, כמו גם האפשרות של אדם זר לקיים אינטראקציה פיזית עם נשים ובנות, היוו פגיעה בתחושת הכבוד של הבעל וחדירה רצינית לתחום הביתי. אף על פי שניסיון ההפיכה שהנהיג המרד נכשלה, ההתפרעות הייתה הרסנית[4].
פורעים שרפו תחנות רכבות וחתכו את זרמי המים והגז הציבוריים, מה ששלל מהעיר את השירותים הבסיסיים שלה. תריסר פורעים נהרגו ומעל 60 נפצעו בשלושת הימים הראשונים של המרד. בבוקר 16 בנובמבר, כל התחבורה העירונית ממרכז העיר ריו דה ז'ניירו לאזורים המרוחקים נעצרה עקב התקפות חוזרות ונשנות על מכוניות ונהגים. למחרת הודיעה הממשלה על תוכניתה לבטל את חובת החיסון נגד אבעבועות שחורות, מה שהשיב במהרה את השקט והחזיר את הסדר בעיר. במהלך המרד, כוחותיו של פונסקה הגנו בעיקר על מבנים ציבוריים ופעלו למזער את הפגיעה בתשתיות. הנשיא רודריגס אלווס קידם את פונסקה לדרגת מרשל ברזיל (מקביל לפילדמרשל) על פועלו לעצור את התפשטותו של המרד.
שר המלחמה
ב-24 בדצמבר 1904 הועלה לתפקיד המפקד העליון של אזור אחד (ריו דה ז'ניירו), תפקיד שהפך אותו למפקד כל כוחות הצבא הברזילאי באזור הצבאי הראשי של ריו דה ז'ניירו. לאחר מכן הועלה פונסקה למפקד העליון של כל כוחות היבשה של הכוחות המזוינים של ברזיל. לאחר מרד החיסונים החל ארמס דה פונסקה לעלות בדרג הממשל הפוליטי דרך מעמדו הצבאי. הוא עבר בכמה משרות משניות עד אשר מונה בידי הנשיא אפונסו פנה לשר המלחמה של ברזיל במהלך שנת 1906. פונסקה היה נתון להשראה ממיומנותו של צבא הקיסרות הגרמנית ובעצתו של חוסה מריה דה סילבה, הברון בראנקו (שהיה בתפקיד שר החוץ נכון לאותה העת), הורה לשלוח צוערים צעירים להכשרה בקיסרות הגרמנית. הצוערים שהוכשרו בגרמניה קיבלו את הכינוי "הטורקים הצעירים" (להבדיל מהטורקים הצעירים באימפריה העות'מאנית, שהיו קבוצה פוליטית). רעיון ההכשרה של צוערים בגרמניה נבע תחילה מהצעה של וילהלם השני, קיסר גרמניה להכשיר צוערים ברזילאים בארצו במטרה לחזק את יחסי ברזיל–גרמניה.
ארמס דה פונסקה ביצע רפורמות בניהול הצבא הברזילאי. בין לבין הוא הביא ליצירת שירותים טכנולוגיים והנדסיים בתעשייה הברזילאית שהיו מקושרים לצבא במטרה לחזק את תעשיית המלחמה. הרפורמה החשובה ביותר שהנהיג הייתה גיוס חובה, רפורמה שנתקלה בהתנגדות נרחבת מטעם הקונגרס הלאומי של ברזיל ואושרה באופן סופי רק בשנת 1964, עת נשיאותו של אומברטו קסטלו ברנקו בתחילתה של תקופת הדיקטטורה הצבאית בברזיל. הלגיטימציה של החוק חזקה לנושא הדיון בקונגרס הלאומי הברזילאי ערב סופה של הדיקטטורה הצבאית בשנת 1984, לקראת סיום תקופת נשיאותו של ז'ואאו פיגיירדו (האחרון מחמשת הנשיאים בתקופת הדיקטטורה הצבאית)[5].
נכון לתקופת הרפובליקה הברזילאית הראשונה, מגעים בהנהגה הפוליטית והמדינית לרוב היו מבוססים על מדיניות רפובליקת הקפה בחלב, לפיה נשיאי ברזיל מאז פרודנטה דה מוראיס (כיהן בשנים 1894 - 1898) נבחרו מבין האוליגרכיות של מדינת סאו פאולו (יצרנית הקפה המרכזית של ברזיל) או של מדינת מינאס ז'ראיס (יצרנית החלב המרכזית של ברזיל)[6]. מערכת זאת התפרקה לראשונה בשנת 1908, כאשר התפרץ משבר פוליטי חריף בין הנמפלגות הרפובליקניות של סאו פאולו ומינאס ז'ראיס, שקודם לכן היו חברות באותה קואליציה ממשלתית. הנשיא באותה העת, אפונסו פנה, היה במקורו ממינאס ז'ראיס ולנוכח המשבר קבע את פונסקה להיות לו ליורשו הפוליטי בבחירות של 1910. המפלגה הרפובליקנית של סאו פאולו הדגישה את תמיכתה במועמד האזרחי רוי ברבוזה[7]. בשנת 1909 נפטר הנשיא אפונסו פנה בעת מילוי כהונתו וסגנו, נילו פסניה, ירש אותו בתור נשיא עד לסיום הקדנציה בשנת 1910.
בחירות 1910 לנשיאות
האוליגרכיות ששלטו במפלגות הרפובליקניות של סאו פאולו ומינאס ז'ראיס לא הגיעו להסכמה בנוגע לבחירת מועמד משותף לרשת את הנשיא המכהן נילו פסניה. לכן, סאו פאולו הייתה לבעלת ברית עם המועמד הרפובליקני האזרחי של באהיה, רוי ברבוזה, ואילו מינאס ז'ראיס חבר עם פונסקה מריו גראנדה דו סול[8]. בפעם הראשונה בתולדות הרפובליקה הברזילאית (הראשונה והיחידה עד הבחירות הכלליות של 1922), הביאו הבחירות הכלליות של 1910 את תעמולת הבחירות. במהלך הבחירות התמודדו ה"ארמיסטים" (תומכי ארמס דה פונסקה) נגד ה"סיביליסטים" (תומכי המועמד האזרחי רוי ברבוזה). נוסף עליהם היו עוד מתמודדים חלשים יותר שזכו בסופו של דבר בסך הכל ל-11.4 אחוזים מכלל קולות הבוחרים. מדינות הרפובליקה היו חלוקות בתמיכתן; באהיה, סאו פאולו, פרנמבוקו, ריו דה ז'ניירו וחלק ממינאס ז'ראיס תמכו בברבוזה, ואילו שאר המדינות תמכו בפונסקה. ארמס דה פונסקה נבחר ב-1 במרץ 1910 עם 402,867 קולות (שהיוו 57.1 אחוזים מכלל הקולות) נגד 222,822 (שהיוו 31.5 אחוזים מכלל הקולות). מכיוון שהיה ארמס גאוצ'ו במוצאו (בוקרים ורועי צאן מחבל הפמפס אשר בברזיל התגוררו במדינת ריו גראנדה דו סול[9]), בחירתו של ארמס דה פונסקה קטעה באופן זמני את מדיניות רפובליקת הקפה בחלב. עם בחירתו לנשיאות היה ארמס דה פונסקה נשיאה השמיני של הרפובליקה הברזילאית הראשונה מאז הקמתה[10].
נשיא ברזיל; הרכב ממשלתי
- הנשיא: ארמס דה פונסקה
- סגן הנשיא: ונססלאו בראז
- שר החקלאות, התעשייה והמסחר: פדרו מנואל דה טולדו (1910 - 1913), מנואל אדויג קווירוס וייארה (1913 - 1914)
- שר החוואות: פרנסיסקו אנטוניו דה סיילס (1910 - 1913), ריבדאוויאה דה קונהא קוריירה (1913 - 1914)
- שר המלחמה: דנטאס בראטו אנטוניו (1910 - 1911), אדולפו דה פונטורה (1911 - 1912), וספסיאנו גונצ'לבס (1912 - 1914)
- שר המשפטים ועסקי הפנים: ריבאדיבה דה קונהא (1910 - 1913), אולטיסלאו הרקולנו (1913 - 1914)
- שר הצי: ז'ואקים מארקס בטיסטה דה לאו (1910 - 1912), מנואל אינאציו בלפורט ויירה (1912 - 1913), אלכסנדרינו פאריה דה אלנקר (1913 - 1914)
- שר החוץ: ז'וזה מריה דה סילבה פאראנוס (1910 - 1912), איאניאס מרטינס (1912), לאורו מולאר (1912 - 1914)
- שר התחבורה והתשתיות הציבוריות: ז'וזה ז'ואקים סיברה (1910 - 1912), ז'וזה ברבוסה גונסאלבס (1912 - 1914)
מרידות ושערוריות
שלטונו של ארמס דה פונסקה היה עתור מרידות ומשברים ובשל כך הרבה פונסקה להכריז על מצב חירום לאומי. כבר בשבוע הראשון לקדנציה שלו, היה חייב פונסקה להתמודד עם "מרידת ההצלפות" בין מלחי חיל הים, אשר התמרדו נגד תנאי השירות הקשים ובמיוחד נגד העונשים, אשר כללו הצלפות. סכסוך זה נפתר בדרכים דיפלומטיות ועונשי ההצלפה בוטלו בצבא הברזילאי. אך בהמשך התמרדו גם חיל הנחתים הברזילאי, אשר הביא למאבק אלים ולמצב חירום לאומי ראשון. ב-12 בספטמבר 1912, התפרצה מרידה של חקלאים עניים בגבול המדינות פרנה וסנטה קטרינה. הם דרשו מהשלטון שיקיים הבטחה של תרומת אדמה לחקלאים ולכן נקרא הסכסוך "מלחמת הדרושה" (Guerra do contestado). למלחמה זו היה אופי דתי משיחי, שכן חיפשו המורדים להפוך את האדמה הדרושה לממלכה 'אלוהית', בה לא יהיו מיסים או רכוש פרטי. מלחמת הדרושה הסתיימה רק ב-1915 בשלטונות של ונססלאו בראז עם חיסול המורדים האחרונים על ידי הצבא. מלחמת הדרושה שכנעה מנהיגים צבאיים רבים בצורך בהתערבות פדרלית ישירה באזורים בהן ישנה סמכות שלטונית אזורים רופפת. הגנרל סטטמברינו דה קרבליו הציע להקים מדינה פנים ברזילאית חדשה, "איגואסו", שנחצבה מתוך שטחן של המדינות פרנה וסנטה קטרינה בלב אזור המלחמה, אשר נועדה להישלט על ידי מושל צבאי חזק הנתמך על ידי כוחות פדרליים. התגובות למדיניות התערבותית זו של הצבא בתוך החלטות הממשלה היו שנויות במחלוקת: קרבת האזור לארגנטינה שהפכה את המרד הפנימי למסוכן במיוחד הובילה את הנשיא פונסקה להתנגד לכך. אף על פי זאת, האירוע החל תהליך ממושך של עלייה במעורבות הכוחות המזוינים בהנהגת המדינה אשר הגיע לשיאו עם המהפכה של 1930[11].
ארמס דה פונסקה הנהיג במהלך שלטונו את "מדיניות ההצלות" (Política das Salvações), לפיה החליף, בניגוד לעקרונות הרפובליקניים, את המושל של מספר מדינות ברזיל באנשים מטעמו. התירוץ הרשמי היה "ניקיון" מדינות אלו משחיתות ומעשי מרמה אחרים, אך למעשה הייתה מדיניות ההצלות התערבות פוליטית שמטרתה להשתלט על האוליגרכיות המקומיות. פונסקה החליף את המושלים של פרנמבוקו, סיארה ואלגואס, וניסה גם להחליף את מושל סאו פאולו ללא הצלחה. מדיניות ההצלות, למרות הצלחתה ההתחלתית, עירער את הבסיס הפוליטי במדיניות בהן פעלה וגרמה בסופו של דבר להחלשת התמיכה בנשיא, התנגדות עממית ומרידות. במדינת סיארה הוביל את ההתנגדות הכומר סיסרו רומאו בטיסטה, אשר הוסיף למאבק פן דתי.
מרוץ חימוש
עקב מרוץ החימוש בין הקיסרות הגרמנית והאימפריה הבריטית נוצרו לראשונה אוניות מערכה מסוג דרדנוט שעקפו בכוחם הצבאי כל אוניית מלחמה או מערכה שקדמה להם. מרוץ החימוש הגיע עד ליבשת אמריקה הדרומית, איפה שמרוץ החמוש בין הרפובליקה הברזילאית הראשונה, צ'ילה וארגנטינה היה מבוסס גם על ייצור עצמאי של תעשיות המלחמה באותן המדינות וגם על קניית דרדנוטים ממעצמות, בעיקר ארצות הברית. עוד בהיותו שר המלחמה, פונסקה העביר חלק נכבד מהתקציב הצבאי של הממשלה הברזילאית לפיתוח שלוש אוניות מערכה מסוג דרדנוט בידי צוותי פועלים מטעם הצי המלכותי הבריטי בפעולה שהוסיפה בעקיפין לחזק את יחסי ברזיל–הממלכה המאוחדת. שתי אוניות הדרדנוט הראשונות נקראו מינאס ז'ראיס וסאו פאולו על שמן של המדינות. חיילים בשורות חיל הים הברזילאי ששירתו בשתי האוניות היו מעורבים ב"מרידת ההצלפות" ומדיניות הפיתוח הצבאי ספגה התנגדות עממית נרחבת לנוכח משבר כלכלי שחל משנת 1910. עם עלייתו לנשיאות רצה פונסקה להמשיך בפיתוח הצי ולהזמין אוניות מערכה הנושאות תותחים באורך 14 אינצ'ים אך נעצר לנוכח התנגדות מהאופוזיציה, חוגים שונים בחברה הכוללת, משבר כלכלי, "מרידות ההצלפות" וגורמים מתנגדים מתוך הקואליציה ומתוך המפלגה השמרנית עצמה אותה הוא הנהיג. במסגרת שיתוף הפעולה עם בריטניה ארמס תמך במדיניות של הסדרת יחסים בין המדינות בכל הנוגע לתקריות ימיות אפשריות שעלולות לפגוע ביחסי המדינות[12].
לאחר פיתוח שתי האוניות ברזיל הסדירה את מעמדה בתור בעלת הצי החזק ביותר ביבשת. מעמד זה לא נותר יציב זמן רב ובשנים שלאחר מכן הצי הארגנטינאי וחיל הים של צ'ילה קנו אוניות מערכה מסוג דרדנוט גם כן שאיימו על מעמדה של ברזיל מקודם לכן והובילו את ממשלו של פונסקה להתחיל בפיתוח מחודש לאחר שהאחרון נעצר בעיקר עקב קשיים כלכליים שהפיתוח גבה מהכלכלה הברזילאית. בשנת 1913, לאחר שנים של פיתוח ממושך, יוצרה בבריטניה אוניית המערכה אה"מ (ראשי תיבות של אוניית הוד מעלתו) אז'נקור, אשר במקורה הייתה מפיתוח משותף בין הרפובליקה הברזילאית, הצי המלכותי הבריטי וצי האימפריה העות'מאנית. אשר נמכרה לצי הברזילאי בשווי מוערך של 14,500,000 דולר אמריקני והועברה לשרת בשם ריו דה ז'ניירו. לאחר קניית אז'נקור, הממשלה הברזילאית תמכה בפיתוח אוניית מערכה נוספת בשיתוף עם חברת ארמסטרונג. לבסוף אוניית המערכה שנוצרה נקראה ראיצ'האלו (על שם קרב ימי מכריע שאירע במהלך מלחמת הברית המשולשת) אשר הייתה הרביעית והאחרונה מתוך אוניות הדרדנוט שהוכנסו לשירות הצי הברזילאי ואשר דמתה במאפייניה התכניים את אוניות מערכה מסדרת המלכה אליזבת (אנ') הבריטיות[13]. עם פריצתה של מלחמת העולם הראשונה, ממשל פונסקה הכריז על הנייטרליות של ברזיל. למרות זאת, מערכת הצוללות במלחמה פגעה בסחר ייצוא הקפה הברזילאי ולבסוף הביאה להצטרפותה של ברזיל לתוך המלחמה לצד מדינות ההסכמה בשנת 1917, שלוש שנים לאחר סיום כהונתו של פונסקה.
מדיניות פנים
פונסקה הקים שכונות פועלים, כולל שכונת מרשל ארמס שבריו דה ז'ניירו הקרויה על שמו, הרחיב את מערכת הרכבות באופן משמעותי, קידם את גידול התירס בברזיל וייסד את בית הספר הברזילאי לתעופה ב-1913. בתקופת נשיאותו של ארמס דה פונסקה, ההתפתחות הכלכלית במדינה סבלה מהשפעות של חוסר יציבות פוליטית. אזור הצפון סבל מחוסר יכולת לעמוד בפני תחרות עם תעשיית ייצור הגומי האסייתית, שהמתחרה המובילה בה הייתה האימפריה היפנית. עקב הקשיים הכלכליים שנוצרו לנוכח העברת חלק נרחב מהתקציב לצבא, הפיתוח של ההתיישבויות באגן יער האמזונאס שנעשה קודם לכן בתמיכת הממשלה הפדרלית נעצר. הלוואה חדשה ממעצמות מרכזיות פגעה עוד יותר במצב הכלכלי של המדינה[14]. מצב שני, הפיתוח התעשייתי והטכנולוגי בתקופתו של פונסקה הוביל לטיסות הראשונות של מטוסים מעל שמי ברזיל ולפיתוח קווי טלגרף עם מדינות נוספות כגון איחוד דרום אפריקה[15].
ארנס דה פונסקה התקשה להעביר חקיקות רבות עקב האופוזיציה הנרחבת שספג גם מהמפלגות האזרחיות הליברליות וגם מהמפלגות הרפובליקניות של מינאס ז'ראיס וסאו פאולו לאורך תקופת כהונתו. הנשיא ארמס דה פונסקה גם העביר חוק שקבע כי מהגרים המעורבים בסוגיות שביתה יסולקו מברזיל במטרה למנוע גרימה נוספת להתפרעויות שעלולות לאתגר את היציבות השלטונית. מכל הסיבות הללו העביר ארמס דה פונסקה את רוב תקופת כהונתו תחת הגנה צבאית נרחבת יותר מזאת של קודמיו. אך למרות כל המשברים והתהפוכות ארמס דה פונסקה הצליח גם לקדם יוזמות חלוציות והישגים מנהליים[16]. לקראת בחירות 1914 תמך פונסקה במועמד פיניירו משדו, אף הוא מריו גראנדה דו סול, אולם שוב התאחדו מדינות סאו פאולו ומינאס ז'ראיס בתמיכתן המשותפת במועמד מטעמן והחזירו את מדיניות הקפה בחלב. משדו הפסיד בבחירות לונססלאו בראז מטעם המפלגה הרפובליקנית של מינאס ז'ראיס. תקופת השלטון של פונסקה הסתיים ב-15 בנובמבר 1914.
לאחר תום הנשיאות
עם תום המנדט שלו כנשיא ברזיל, רץ ארמס דה פונסקה לתפקיד מושל ריו גראנדה דו סול. הוא ניצח בבחירות, אולם ויתר על התפקיד במחאה על רציחתו של פיניירו משדו. הוא עבר לשווייץ, שם התגורר עד לשנת 1920. עם שובו אל ברזיל פונסקה התיישב לפטרופוליס, העיר הקיסרית בתוך הבירה ריו דה ז'ניירו. הוא קיבל את נשיאותו של המועדון הצבאי הלאומי בשנת 1921. בשנה שלאחר מכן הוא היה מעורב במערכה לשת את הנשיאות מידי אפיטסיו פסואה, כאשר תמך במועמדותו של נילו פסניה אל מול המועמד ארתור ברנרדס שנתמך בידי האוליגרכיות מסאו פאולו ומינאס ז'ראיס שפעלו להשיב את מערכת הקפה בחלב. הקמפיין היה בעיצומו כאשר העיתון קורייו דה מאנה, מריו דה ז'ניירו, פרסם שני מכתבים שנכתבו כביכול על ידי ברנרדס ובהם התייחס ללא כבוד למרשל ארמס דה פונסקה. "מכתבי השווא", כפי שנודעו לאחר שהתגלה כי זויפו, גרמו לברנרדס לפקפק באמון הכוחות המזוינים בממשלו.
לאחר קיום הבחירות במרץ 1922 נבחר ברנרדס לנשיאות ברזיל. בתחילת יולי, ארמס דה פונסקה יצר קשר עם המפקד העליון של כוחות האזור הצבאי השני, שבסיסו ברסיפה, והמליץ לו לא להתערב בפוליטיקה הפנימית של מדינת פרנמבוקו, שכן הדבר ישמש כתירוץ שרצתה הממשלה הפדרלית להאשים את הנהגת הצבא על אי מחויבותו אליה ואל מוסדות הרפובליקה. מסיבה זו ננזף פונסקה על ידי שר המלחמה לשעבר ממשלתו של אפיטסיו, ז'ואאו פנדיא קלוגרס (João Pandiá Calógeras). לאחר מכן הממשלה הורתה על סגירת המועדון הצבאי ויצאה הוראה לעצור את פונסקה. בתגובה למעשי תגמול אלה נגד הנשיא לשעבר, קצינים צעירים שהתנגדו לברנרדס קידמו התקוממות בריו דה ז'ניירו בניסיון להימנע מהשבעתו. בהנהגתו של אוקלידס ארמס דה פונסקה, בנו של ארמס דה פונסקה, התקוממות זו הולידה את מעגל המרידות הצבאיות שערערו את היציבות השלטונית בברזיל לאורך שנות ה-20 של המאה ה-20[17].
פונסקה נותר בפטרופוליס עד מותו ב-9 בספטמבר 1923 ממחלת לב.
ראו גם
- הכוחות המזוינים של ברזיל
- היסטוריה של ברזיל: הרפובליקה הישנה (1889–1930)
- ריו גראנדה דו סול
- דאודורו דה פונסקה
קישורים חיצוניים
- ביוגרפיה באתר www.historiabrasileira.com (בפורטוגזית)
הערות שוליים
- ^ היסטוריה גלובלית - היסטוריה של ברזיל - הרפובליקה הברזילאית - מרד הארמדה, באתר חינוך גלובלי (המקור בפורטוגזית)
- ^ ג'וליאנה באזרה, מרד הארמדה (Revolta da Armada), באתר הכל חשוב
- ^ מרד החיסונים והקושי להביא למודרניזציה של ריו דה ז'ניירו (The Vaccine Riots and the Difficulty of Modernization in Rio de Janeiro), באתר ספריית אוניברסיטת בראון - ברזיל: חמש מאות של שינוי
- ^ מרד החיסונים: בריאות הציבור ופוליטיקה של זכויות האזרח בברזיל, באתר ReVista - סקירת אוניברסיטת הארוורד אודות אמריקה הלטינית
- ^ פסיכיאטריה וחיוב גיוס צבאי בברזיל: חיפוש הזדמנויות וטיפול ממוסד, באתר הספרייה הלאומית של ארצות הברית למוסדות רפואה לאומית לבריאות
- ^ A PowerPoint presentation for seminar, Coffee with Milk: The First Republic, 1889-1914, United Kingdom war archive
- ^ רוי ברבוזה דה אוליבריה (Ruy Barbosa de Oliveira), באתר אנציקלופדיה בריטניקה (הגרסה הפורטוגזית)
- ^ ממשלת הרמס דה פונסקה (1910–1914) - ישועות ומרידות (Governo Hermes da Fonseca (1910-1914) - Salvacionismo e revoltas), באתר היסטוריה של ברזיל (המקור בפורטוגזית)
- ^ גאוצ'ו | היסטוריה באמריקה הדרומית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ רשמית נשיאי ברזיל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ עליית השפעת הצבא בתוך שורות הפוליטיקה: מהרפובליקה הישנה ועד ל"מדינה החדשה"; מלחמת הדרושה והאמת הקשה של אי שוויון אזורי (The Guerra do Contestado and the Harsh Reality of Regional Inequality), באתר ברזיל - חמש מאות של שינוי; הספרייה החינוכית של אוניברסיטת בראון
- ^ חקיקה ממוחשבת - צו מס' 10,905, 20 במאי 1914; נשיא הרפובליקה של ארצות הברית של ברזיל ושר החוץ של הרפובליקה של ארצות הברית של ברזיל, באתר חקיקה בברזיל (המקור בפורטוגזית)
- ^ אוסף ההיסטוריה הימית של ג'ואט - אמריקה הלטינית, באתר אוניברסיטת מדינת וושינגטון; ספרייה - תערוכות דיגיטליות
- ^ ארמס דה פונסקה, פוליטיקאי ברזילאי (Hermes da Fonseca), באתר ביוגרפיה (biografia; המקור בפורטוגזית)
- ^ נשיאות הרפובליקה - בית אזרחי - סניף משנה לעניינים משפטיים; גזירה מס' 9,585, מתאריך 22 במאי 1912; נשיא הרפובליקה של ארצות הברית של ברזיל., באתר ממשלת ברזיל (המקור בפורטוגזית)
- ^ ארמס דה פונסקה - ביוגרפיה (HERMES DA FONSECA - BIOGRAPHY), באתר פוליטיקה בברזיל (Politics in Brazil; המקור בפורטוגזית)
- ^ ארמס דה פונסקה (Hermes da Fonseca), באתר עידן ורגאס: משנות העשרים ועד שנת 1945 - ביוגרפיות (המקור בפורטוגזית)
32301306ארמס דה פונסקה