אנטיוכוס הראשון תאוס, מלך קומגנה
| לידה | 86 לפנה"ס בערך | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | 38 לפנה"ס | ||||||||||
| שם מלא | אנטיוכוס הראשון תאוס דיקאיוס אפיפאנס פילורומאיוס פילהלן | ||||||||||
| מדינה | קומגנה | ||||||||||
| מקום קבורה | הר נמרוט | ||||||||||
| שושלת אורונטידים | |||||||||||
| |||||||||||
אנטיוכוס הראשון תאוס (או בשמו המלא: "אנטיוכוס, רב-הצדק, אל דגול, ידיד העם הרומאי והעם היווני", ביוונית עתיקה: Ἀντίοχος ὀ Θεός Δίκαιος Ἐπιφανής Φιλορωμαίος Φιλέλλην; 86 לפנה"ס בערך - 38 לפנה"ס) היה המלך הידוע ביותר של ממלכת קומגנה. מלך משך 32 שנה, בין 70 לפנה"ס ל-38 לפנה"ס.
הריסות מקדש הקבר של אנטיוכוס תאוס על פסגת הר נמרוט בטורקיה הוכרזו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו ב-1987. בין היתר כולל האתר תבליטים באבן חול שנחשבים לתיאור המוקדם ביותר של לחיצת יד.[1]
שושלת וראשית חייו
אנטיוכוס היה ככל הנראה בנם היחיד של המלך מיתרידטס הראשון והמלכה לאודיסה הרביעית מקומגנה. אנטיוכוס היה חצי ארמני, צאצא רחוק של שושלת המלוכה האורונטידית (ששלטה בארמניה בשטחים של הממלכה העתיקה אוררטו מתקופת הברזל),[2] וחצי יווני. אביו היה צאצא של מלכי פרתיה ולפי ממצאים ארכאולוגיים שנמצאו בהר נמרוט, היה אף צאצא ממשפחתו של דריווש הראשון, מלך פרס.
אמו הייתה נסיכה יוונית של הממלכה הסלאוקית. אביה היה אנטיוכוס השמיני מהממלכה הסלואקית. אמה הייתה קלאופטרה השישית מבית תלמי. על כן היה אנטיוכוס צאצא ישיר של סלאוקוס הראשון מהממלכה הסלואקית, תלמי הראשון ממצרים, אנטיגונוס מונופתלמוס ממוקדון, ליסימכוס מתראקיה והמצביא המקדוני אנטיפטרוס. חמשת אלו שירתו כגנרלים תחת אלכסנדר הגדול. הוריו של אנטיוכוס נישאו כחלק מהסכם שלום בין ממלכותיהם, כשאביו אימץ את התרבות היוונית.
מעט ידוע על ראשית חייו של אנטיוכוס. כשאביו מת בשנת 70 לפנה"ס, אנטיוכוס ירש אותו כמלך. אנטיוכוס נישא לבתו של אריוברזנס הראשון, מלך קפדוקיה ונולדו להם חמישה ילדים. בנו מירידטס השני ירש אותו כמלך לאחר מותו ב-38 לפנה"ס.
יחסיו עם הרומאים
בזמן שהאימפריה הרומית סיפחה שטחים באנטוליה באמצעות דיפלומטיה, אנטיוכוס הצליח לשמור על קומגנה עצמאית ללא שליטה רומאית. אנטיוכוס מוזכר לראשונה בכתבים רומיים ב-69 לפנה"ס, בהקשר של המערכה שניהל לוקולוס נגד המלך הארמני טיגראנס הגדול. אנטיוכוס כרת הסכם שלום עם פומפיוס ב-64 לפנה"ס, לאחר שפומפיוס פלש בהצלחה לסוריה. אנטיוכוס ופומפיוס הפכו בשלב זה לבני ברית. אנטיוכוס קיבל ב-59 לפנה"ס את הטוגה פּרַאֵטֵקְסטַה וקיבל הכרה רשמית מהסנאט הרומאי כבן ברית של רומא. אנטיוכוס קיבל שרביט משנהב וגלימה רקומה והרומאים פנו אליו כ"מלך", "בן ברית" או "חבר". הקריאה בכינויים אלו היא מסורת כלפי בני ברית לרומא. החל מתקופת שלטונו והלאה מלכי קומגנה נודעו כבני ברית נאמנים ביותר לעם הרומי. כשמרקוס טוליוס קיקרו היה המושל הרומי של סיציליה ב-51 לפנה"ס, אנטיוכוס סיפק לו מודיעין על תנועת הכוחות של הפרתים. במהלך מלחמת האזרחים בין יוליוס קיסר ופומפיוס, אנטיוכוס סיפק חיילים לכוחותיו של פומפיוס.
ב-38 לפנה"ס, פובליוס ונטידיוס בסוס, ששימש לגאטוס של מרקוס אנטוניוס, ב-38 לפנה"ס, שאף פובליוס ונטידיוס בסוס, ששימש לגאטוס של מרקוס אנטוניוס, לתקוף את אנטיוכוס וממלכתו, לאחר המערכה שניהל מול הפרתים. מרקוס אנטוניוס ופובליוס ונטידיוס בסוס רצו באוצרות ובעושר של ממלכת קמגנה, אך כשהם התכוננו להסתער על הממלכה ועל בירתה סַמוֹסָטַה, אנטיוכוס נשא ונתן עמם והגיע להסכם שלום.
הר נמרוט
ערך מורחב – הר נמרוט
אנטיוכוס הראשון התפרסם כמי שבנה את מקדש הקבר המרשים בהר נמרוט. בעת תקופת מלכותו יצר אנטיוכוס פולחן אישיות סביבו וניסה ליצור פולחן סביבו גם לאחר מותו. הוא שאב השראה מדת הזורואסטריות הפרסית, שאותה יצר זרתוסטרא. אנטיוכוס הותיר כתבים רבים ביוונית החושפים היבטים שונים לגבי דתו המסבירים את מטרות מעשיו. באחד מכתביו, כתב אנטיוכוס שיש להציב את קברו במקום נישא וקדוש שיהיה מרוחק מהעם הפשוט וקרוב לאלים, כדי שיהיה בקו אחד יחד אתם. אנטיוכוס ביקש שגופתו תישמר לעד. האלים שלהם סגד היו מיזוג של אלים יווניים, ארמניים ואיראניים, והדמויות המונומנטליות באתר הר נמרוט מציגות השפעות חזותיות פרסיות ויווניות גם יחד: ניתן להבחין בהשפעות פרסיות בביגוד, באביזרי הראש ובממדם הענק של הפסלים, בעוד שהייצוג של המאפיינים הפיזיים של הדמויות מושפע מסגנון האמנות היווני.
אנטיוכוס אימץ שיטה אסטרולוגית ייחודית, והניח את היסודות לרפורמה בלוח השנה, על ידי שילוב השנה הקומגנית, שהייתה עד אז מבוססת על תנועות הירח, יחד עם השיטה המצרית המבססת את לוח השנה על מחזור התנועה של סיריוס. עובדה זו מרמזת כי אנטיוכוס היה לפחות מודע לתפיסה ההרמטיציסטית, אם לא שותף מלא לגישה זו.
מתחם קברו של אנטיוכוס נבנה כך שניתן יהיה לערוך בו חגיגות דתיות. בכל חודש הוא ערך שני ימי חג לפולחנו: הראשון הוא יום הולדתו, שנחגג בכל 16 לחודש, ואירוע הכתרתו, שנחגג בכל עשירי לחודש. הוא הקצה מימון לאירועים אלו מנכסים שהשתייכו חוקית לאתר. הוא אף מינה משפחות של כמרים ושל כדי שיקיימו את הפולחן, וצאצאיהם יועדו להמשיך את מסורת הפולחן לעד. הכמרים לבשו חלוקים פרסיים מסורתיים ועיטרו את דמויותיהם של האלים ואבותיו של אנטיוכוס בכתרי זהב. הכמרים שרפו קטורת, הניחו צמחים ריחניים והציעו "קורבנות מפוארים" אחרים על המזבחים שהונחו לצד כל פסל. במתחם הקבורה נערכו משתים מפוארים לכבוד המתים המכובדים, ואליהם הוזמנו כל האזרחים והחיילים. במהלך המשתים, נאסר על המשתתפים לגלות גישה עוינת ואנטיוכוס הורה למשתתפים ליהנות, לאכול, לשתות יין ולהאזין למוזיקה הקדושה שאותה ניגנו נגני המקדש.
במשך דורות רבים היה קברו של אנטיוכוס אתר נשכח, עד שב-1883 חשפו אותו ארכאולוגים מגרמניה. לפי הכתובות שנמצאו, עולה כי אנטיוכוס היה אדם אדוק בדתו ורחב לב. חורבותיו של הארמון המלכותי, הידוע בשם "אֶסְקִי קָלֵה" או "הארמון העתיק", נמצאו בעיר אחרת של הממלכה, אָרְסַמֵיָה. בארסמיה, הותיר אנטיוכוס רישומים רבים ביוונית על תוכניות הבנייה העירוניות שלו ועל הדרכים שבהן פיאר את העיר.
מקורות
- "Travel Guide To Turkey, Guide de la Turquie, GUIDE MARTINE, Guide to Turkey, Guide de Turquie, Travel, Turkey, Voyage, Turquie, Istanbul, Turkey Photos, Photos de la Turquie,". guide-martine.com. אורכב מ-המקור ב-2016-03-03. נבדק ב-2016-04-23.
- Michael Alexander Speidel (24 באוגוסט 2005). "Early Roman Rule in Commagene" (PDF). Mavors-Institut. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2015-12-27. נבדק ב-2016-04-23.
{{cite web}}: (עזרה) - "Dictionary of Greek and Roman Biography and Mythology, page 193 (v. 1)". web.archive.org.
- https://web.archive.org/web/20090519213953/http://www.tyndale.cam.ac.uk/Egypt/ptolemies/tryphaena.htm#Tryphaena.12
- Campbell-Scott, Roger. "Nimrud Dagh - A Sacred Mountain in Anatolia", in Vanished Civilizations: The Hidden Secrets of Lost Cities and Forgotten Peoples, pp. 194–197. Reader’s Digest Services P/L, Hong Kong, 1988. מסת"ב 0-276-42658-4.
- Beck, R. (2004). Beck on Mithraism: Collected Works with New Essays. Ashgate Pub. p. 297. ISBN 9780754640813.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Downey, Susan B.; Sanders, Donald B. (1997). "Nemrud Dagi: the Hierothesion of Antiochus I of Commagene". Bulletin of the American Schools of Oriental Research (307): 94–95. doi:10.2307/1357708. JSTOR 1357708.
- ^ Chahin, Mark (2001). The Kingdom of Armenia. Routledge. pp. 190–191. ISBN 0-7007-1452-9.
