אנטון פאן
 | |
| לידה | סליבן, (בולגריה העות'מאנית), חלק מרומליה, האימפריה העות'מאנית |
|---|---|
| פטירה | בוקרשט, נסיכות ולאכיה |
| מדינה | ולאכיה (הארץ הרומנית) |
| כינויים נוספים | שם לידה: אנטון פנטולאון פטרוב Anton Pantoleon Petrov |
אנטון פאן, בשמו המלא אנטונן פנטולאון פטרוב, נודע אחר כך בוולאכיה כאנטוניֶה פנטולאון פטרוביאנו (ברומנית:Anton Pann, Antonie Pantoleon Petroveanu 1790 סליבן - 2 בנובמבר 1854 בוקרשט) היה מלחין, זמר כנסייה, מוזיקולוג, סופר ומשורר רומני יליד בולגריה (אז חלק מרומליה באימפריה העות'מאנית), לפי השערות רבות - ממוצא צועני. הוא נודע גם כמדפיס, מתרגם ומורה. לאנטון פאן מיוחס לחן ההמנון הרומני "התעורר, רומני!" (מילים:אנדריי מורשנו) והאיש התפרסם גם באספת פולקלור, לרבות סיפורים, פתגמים ואימרות עממיים, חיבור מילון וספרי לימוד. ספרו הידוע ביותר הוא Povestea vorbei ("סיפור הדיבור"). בקרב הציבור הצועני ברומניה אנטון פאן נחשב לאחד האישים הבולטים בתולדותיה. ג'ורג'ה בריאזול הגדיר את פאן "הפולקלוריסט הרומני הראשון".[1]
ביוגרפיה
ילדות וצעירות
אנטון פאן נולד כאנטון פנטולאון פטרוב בערך בשנים 1794–1798 בסליבן, אז ראיה טורקית ברומליה, באימפריה העות'מאנית בדרום-מזרח בולגריה של ימינו. היישוב שוכן על גדות הנהר טונג'ה, במדרון הדרומי של הרי הבלקן. לפי עדויות אחדות, אמו תומאידה הייתה ממוצא יווני, בעוד אביו פנטולאון פטרוב, היה בולגרי. ידוע כי האב היה חרש נחושת מייצר דלאים, מה שמחזק את ההשערות על מוצאו הצועני, משבט קלדראש שעסק במלאכה זו. הנחה זו מקובלת על מספר מחברים רומנים, כמו מירצ'ה בוניה. היו שטענו (למשל, גאורגה אדמסקו וג'ורג'ה קלינסקו) כי ייתכן כי מוצא האב היה "ארומני, בולגרי או רומני. אנטון פאן היה הצעיר מבין שלושת הבנים של פטרוב ואשתו וכשגדל אימץ כשם משפחה את קיצור שמו הפרטי של אביו:פאן. אנטון התייתם מאביו בילדותו. אחרי לימודים בבית הספר העממי בסליבן, משפחת פטרוב נמלטה מביתה בימי המלחמה העות'מאנית-רוסית בשנים 1806–1812 והתיישבה בקישינב, בבסרביה שעברה בתום מלחמה זו מחזקת נסיכות מולדובה לאימפריה הרוסית. אנטון היה לנער מקהלה בכנסייה רוסית. שני אחיו נהרגו בתקריות על יד בראילה בעת היותם מתנדבים בצבא הרוסי. בשנים 1812-1810 אנטון עבר עם אמו לבוקרשט, בירת ולאכיה והוא בילה בה את רוב חייו. הוא הועסק תחילה כשמש של כנסיית אולאר ושל כנסיית הקדושים ("ספינצילור"). בהמשך נכנס תחת חסותו של המוזיקאי היווני דיוניסיוס פוטינוס מוראיטיס וב-1816 הורשה ללמוד בבית ספר למוזיקה כנסייתית מיסודו של פטרו אפאסיו. המיטרופוליט של בוקרשט, דיוניסיה לופו, הבחין בכישוריו וקיבל אותו למשרת מתרגם מוזיקה ליטורגית מסלאבית כנסייתית עתיקה לרומנית. הסופר יון גיקה סיפר שפאן למד גם בתיכון סאבה הקדוש (ספנטול סאבה) בבוקרשט, אך לפרט זה אין עדות ממקור אחר. בשנת 1820 התחתן פאן עם אישה בשם זמפירה אזגוריאן, הראשון בסדרה של קשרים זוגיים לא מוצלחים.
חייו הבוגרים ופעילותו
כשבשנת 1821 בוקרשט נכבשה על ידי צבא המורדים של טודור ולדימירסקו פאן נמלט לטרנסילבניה, לעיר בראשוב, אז באימפריה האוסטרית ועבד שם כקנטור בכנסייה הרומנית ניקולאיה הקדוש בשקיי בראשובולוי. עם הפליטים בבראשוב נמנו עוד דמויות חשובות כמו המוזיקאי הכנסייתי מקאריה היירומונאך והנסיך בארבו שטירביי. אנטון פאן הגיע בשנת 1827 לעיר רמניקו ולצ'ה, בה עבד כמורה בסמינר לכמרים אורתודוקדסים ובמקביל הירצה על המוזיקה הקדושה בפני הנזירות של המנזר "מתוך עץ" (Dintr-un Lemn). פרצה שערוריה כשפאן ניצל את מעמדו כדי לפתות את אניקה, אחייניתה בת 16 של אם המנזר. אחרי שביקש לשווא את ידה מהאפוטרופסים שלה, הוא ברח יחד איתה לשקיי. שם התיידד עם הסופר יואן ברק, שאותו הכיר כנראה מקודם, וקיבל ממנו שיעורים במשקל השירים. לפי מקורות אחדים ערך גם טיול לבודה, בירת הונגריה. לדעת טודור ויאנו שחקר את חייו ויצירתו של פאן, הסופרים יואן ברק וואסילה ארון שנודעו בעיבודיהם לשירים אפיים עממית נתנו לפאן השראה לפתח קריירה ספרותית.
בשובו ב-1828 לרמניקו ולצ'ה סולק שם מן ההוראה וחזר לבוקרשט כקנטור בבית ספר בפודול מוגושואיי. למשך עשור כתב פאן סדרה של ספרים בתחום המוזיקה והספרות, לרבות ה"דוקסאסטאר החדש" (Noul Doxastar), ספר למוזיקה כנסייתית, עיבוד וגרסה מחודשת לפי זו של דיוניסיוס פוטינוס מוראיטיס, שכללה את מכלול קטעי המוזיקה הכנסייתית, עם ראשית דבר פרי עטו. לפי עדותו כתיבתו ופרסומו של הספר דרש מאמץ פיננסי רב שכמעט הביא אותו לפשיטת רגל.
בשנת 1837 הוא התגרש מאניקה, שילדה לו בן בשם גאורגיצה, ובת בשם טינקה, והתחתן בשנת 1840 בפעם השלישית והאחרונה עם אישה בשם קטינקה (אקטרינה). שלוש נשותיו שרדו את מותו. בנו מנישואיו לזמפירה, לזר, הפך לכומר אורתודוקסי.
בשנים 1851-1842 בתמיכת המיטרופוליט נאופיט, התמנה פאן למורה למוזיקה בסמינר הראשי לכמרים בבוקרשט. בו זמנית עבד כזמר בכנסייה הלבנה בבוקרשט. באותן השנים חבר פאן ללאוטארים שהופיעו באופן קבוע במסיבות תוססות בגבנים ובפרדסים על גבעת המיטרופוליה. פאן היה אספן נלהב של מוזיקה קלאסית עות'מאנית ומוזיקה צוענית שהיוו את עיקר הרפרטואר של הצוענים החל מתקופת שלטון הפנרים והדפיס כמה משירי המנלה הראשונים - השיר של אולטיצה. כמומחה במוזיקה הכנסייתית, דבק פאן במסורת ההמנונים הביזנטים והסיר בדרך כלל את המודוצליות ממקור מזרח תיכוני. הוא נמנה עם הראשונים בדורו שהשתמש בתווים המודרניים ובציונים האיטלקית של המקצב.
בשנת 1843 הקים פאן בית דפוס בתוך כנסיית אולטן והוציא בו לאור ספרים מאת מחברים בני זמנו וסדרה ארוכה של אלמנכים. גם מפעל זה דרש ממנו הוצאות רבות ונאלץ להסתמך על התרומות. לפי בקשתו של המיטרופוליט נאופיט, הוא התחיל גם תרגומם של טקגסטים דתיים רבים. ספר הלימוד המקיף והחדשני שחיבר בתחום המוזיקה הכנסייתית _ היסוד התאורטי והשימושי של המוזיקה הכנסייתית או הדקדוק של המנגינה" (Bazul teoretic şi practic al muzicii bisericeşti) זכה באישורו הרשמי של המיטרופוליט, היה לספר הלימוד בסמינר הכמרים של המיטרופוליה בבוקרשט אחרי שנת 1845 ושימש כדגם לספרים דומים בעתיד. בית הדפוס של פאן התחיל למכור גם עותקים זולים של הרומנים הפופולריים כגון רומן אלכסנדר, אלף לילה ולילה, טיל אוילנשפיגל וסיפורה של גנובפה מברבנט.
במרץ 1847 פרסם פאן כרוניקה על הדליקה הגדולה בבוקרשט. בעת אסון זה בית הדפוס שלו ניזוק קשות והוא הצליח בקושי להציל את מכבשי הדפוס. הוא חידש את פעילותו רק ב-1849 כשהעביר את העסק לבית בבעלות קטנקה פאן ברחוב טאורולוי.
שנות חייו האחרונות
בשנת 1848 פרסם פאן מילון למלים וביטויים בשפות רומנית, רוסית וטורקית עות'מאנית. יותר מאוחר באותה שנה התלהב פאן מרוח התנועה הליברלית המהפכנית של אביב העמים בוולאכיה שבאה לידי ביטוי במחאות נגד שלטון הנסיך גאורגה ביבסקו. הוא השתתף באספות עממיות בערים קראיובה ורמניקו ולצ'ה. ב-1849 נפל אנטון פאן למשכב וניסח את הגרסה הראשונה לצוואתו בחרוזים ("Adiata"), שבה ביקש להיקבר אחרי מותו במנזר ויפוראטה (Viforâta), בה קיווה שאלמנתו קטניקה תישאר כנזירה. הוא כתב גם אפיטף לעצמו:
Aici s-a mutat cu jale/ În cel mai din urmă an/ Cel ce în cărţile sale/ Se subscrie Anton Pann./ Acum mâna-i încetează,/ Ce la scris mereu şedea,/ Nopţi întregi numai lucrează/ La lumină cărţi să dea/ Împlinindu-şi datoria/ Şi talantul ne-ngropând/ Şi-a făcut călătoria/ Dând altor în lume rând”
אחרי סדרה של יצירות סטיריות הוא אסף סיפורים מצחיקים ומחכימים על דמותו האגדית של נסרדין הוג'ה, ברומנית "נסטרטין הוג'ה", לפי מקורות מן הפולקלור הטורקי והמוסלמי. הספר פורסם ב-1853.
בסתיו 1854 חלה פאן שוב בטיפוס ובזיהום נשימתי במהלך ביקור ברמניקו ולצ'ה והלך לעולמו זמן קצר אחרי שובו לביתו בבוקרשט. הוא הובא לקבורה בכנסיית לוקאץ' בעיר, על אף שבצוואתו האחרונה מאוגוסט 1854 ביקש שיקברו אותו במנזר רוזיאורה. סבורים שלא מילאו בקשה זו בגלל קשיי הובלה. אלמנתו קטינקה התחתנה שוב אחרי מותו. בשנות ה-1900 המוקדמות הוקם בכנסיית לוקאץ' אנדרטה לזכרו, בתרומת האיגוד הכללי של זמרי הכנסייה, בראשות יון פופסקו-פאסריה.
כתיבתו הספרותית
יצירתו הספרותית של אנטון פאן בלטה בהסתמכותה על מסורת בעל פה רחבה שהוא ביקש לעבדה תוך לקיחת דוגמה מקודמים ענקים כמו רבלה, ג'ובאני בוקאצ'ו ומיגל דה סרוואנטס. מבקר הספרות ג'ורג'ה קלינסקו עשה השוואה ישירה בינו לבין בן תקופתו, הרוכל המספר צ'יליבי מויסה, שמבלי שישאיר יצירה כתובה התפרסם בסדרת סיפורים מצחיקים ומרים שבהם התייחס לעצמו בגוף שלישי (כמו "לפני כמה שנים התחנן צ'יליבי מויסה בפני העוני שיעזוב את ביתו לפחות לכמה רגעים הנדרשים לו להתלבש") יחד עם יון קריאנגה ופטרה איספירסקו פאן היה לאחד הפרשנים הראשונים של הסיפור העממי הרומני במאה ה-19. הוא פנה לקהל בעל השכלה מוגבלת שנהנה מהנימה הפמיליארית של סיפוריו והשפה הרומנית המדוברת, בזמנים שבהם השפה הספרותית הרומנית התחילה להתבסס על פורמליזם ועל מספר עצום של נאולוגיזמים. הסופר עצמו התנצל תכופות בפני המשכילים שבקוראיו על כל פגם שימצאו בכתביו, תוך ציון העובדה שחסרה לו הכשרה פורמלית. בעשורים האחרונים לחייו, כמה מספריו המודפסים, ובמיוחד Memorialul focului mare ("תזכיר הדליקה הגדולה") ואוסף ה"מנלות" הליריות "Spitalul amorului" (בית החולים של האהבה) מצאו הערכה בעיני בויארים מן הדור החדש. המשורר וסילה אלכסנדרי המולדובני העיר במכתב מצוטט על ידי מבקר הספרות גאראבט איבראיליאנו:אנטון פאן לא הוערך כראוי לערכו האמיתי ואף יתרה מזו, בוולאכיה כישוריו זכו לזלזול של מרבית אנשי הספרות המודרניים.[2]
שפתו השירית של פאן מתבססת על רצפים של דימויים, מטפורות או אמרות שפר [3] לפי קלינסקו "שיטת היסוד" שפאן השתמש בה היא "גודש כמעט מפלצתי של אפוריזמים, מסביב לרעיון מרכזי ועל ידי תהליך אסוציאטיבי רחב מאוד" המביא ל"אפקט בורלסקי".[4]
כמעט כל יצירותיו הספרותיות של פאן שואבות ממקורות ישנים או חדשים, שאותם פירש מחדש כדי להתאימם לטעם הקהל בן תקופתו.[5] בשנות ה-1880 הבהיר המלומד משה גסטר שאחת מיצירותיו החשובות של אנטון פאן Înţeleptul Archir şi nepotul său Anadam (ארקיר החכם ואחיינו אנאדם) השתמש בצורה מתוחכמת בביוגרפיה עתיקה ונפוצה של איסופוס. תוך כדי חקר המשלים שנתנו השראה לפאן בפתגמיו, מצא גסטר שהם הד לחומר פחות מוכר מימי הביניים, (לרבות "גסטה רומנורום", "התעלולים המתוחכמים של ברטולדו" (Le sottilissime astutie di Bertoldo) מאת ג'וליו צ'זאריה קרוצ'ה ואף פולקלור של עמים טורקיים מסיביר).[5] אחד מסיפוריו העיקריים, משל העכבר המדמיין את עצמו למלך החיות, מקורו אולי ב"פנצ'טנטרה"[6] טודור ויאנו מצא ש, בכתיבת ספר המוסר שלו "חריסטואיטיה " (Hristoitia) שילב פאן טקסט מה" "Adagia" מאת ארסמוס מרוטרדם.
מקוריותו של פאן באה לידי ביטוי, בין היתר, בשימוש שעשה במקורות השונים, כדי לאייר את השקפת עולמו שלו עצמו. לפי ויאנו, מאפייניה היו בעיקר הלהט והסובלנות הדתית, וכן התייחסותו המזרחית לסוגיות החברתיות. קלינסקו הגדיר את "Povestea vorbei" (סיפור הדיבור) כ"אוסף כוזב של פולקלור, מכיוון שפאן "אינו מביא אותנטיות כפרית אלא מיפה את השפה העממית בשפה תרבותית, ומשיג תכופות על ידי כך, אפקט צבעוני מדהים".[4] כפי שציין קלינסקו, התמקדותו של פאן בתהליכים החברתיים בני זמנו נעזרת ב"קלות הלגמרי מכנית שבה הוא מעלה את סוגיות היום לחרוזים". קלינסקו ציין שה"חריסטואיטיה" כוללת גם "עצות המניחות מצב של פראות עילאית".[4] כדי להדגים זאת מציין קלינסקו את הבית שבו מבקש הסופר מהאנשים שלא לגעת באיבריהם המוצנעים. אולם ייתכן שזה טאבו צועני או אחר.
אחת מיצירותיו הנחשבות ביותר, O şezătoare la ţară - "מסיבת סיפורים בכפר" כתובה כסיפור מסגרת אפי בחרוזים ומהווה סאטירה על החיים בוולאכיה באמצע המאה ה-19. כתובה מנקודת מבט של אדם פשוט, השיר בולט בהערות סרקסטיות על הפערים החברתיים, על ההתמערבות, האמונות התפלות וכן על מתחים שבין המחכירים לאיכרים, כשהראשונים מיוצגים באופן סטריאטיפי כיוונים שהתנחלו בארצות הרומניות. חלקה הסופי, עם פתרון העלילה, לא פורסם. O şezătoare la ţară בלטה גם באורכו של כל סיפור, ומוסר השכל מפורט בקפידה, המראה על סגנון מושאל מאמנות הסיפורים העממית. ויאנו טען שהשיר הוא מעין אקוויואלנט רומני של הדקמרון, "טיל אוילנשפיגל" או זימפליציוס זימפלציסימוס
החל מתחילת המאה ה-20 נמתחה בקורת על אנטון פאן בגלל חולשתו לסוגה המוזיקלית של ה"מאנלה", שירים עירוניים סנטימנטליים, לרוב בעלי מנגינות מאזור הבלקן, והחביבים עד היום על הצוענים הרומנים ועל חלק מהקהל. פאן נתן מקום לשירים כאלה בספרו "בית החולים של האהבה" וחוברות שהדפיס. טודור ויאנו ייחס אותם לאופנת "מוזיקת העם ההמונית של תקופתו" (עירונית) וקלינסקו דחה אותם כ"קינות ספוגות וולגריות וארוטיקה". ,[7][4]
מורשתו
אנטון פאן קידם את הזמרה בשפה הרומנית בתקופה שבה האליטה העדיפה את היוונית ואת הצרפתית. הוא רשם מספר גדול של שירים בעזרת תווים פסלטיים של המוזיקה הכנסייתית, התאים לשירה הכנסייתית טקסטים ברומנית, ביצע לצורך זה פישוטים ועיבודים. על ידי הדפסת השירים תרם להפצתם בקרב העם. היה מורה לדור שלם של מבצעי מוזיקה כנסייתית ברומנית. השפעת המוזיקה בסגנון מזרחי יוונית-טורקית נשמרה חלקית בשיריו, במיוחד על ידי השימוש התדיר של ה"סקונדה המוגדלת" והכרומטיזציה המזרחית.
לאנטון פאן מיוחס לחן ההמנון הלאומי הנוכחי של רומניה, "התעורר, רומני!". תלמידו[8] ושותפו, גאורגה אוצ'נסקו, היה זה שהתאים את הלחן למילות השיר של המשורר הרומני הטרנסילבני אנדריי מורשאנו [9] מעורבותו האישית של פאן ביצירת הלחן לכאורה לא אושרה לגמרי על ידי מקורות. לפי אחת העדויות[10] , השתמש אוצ'נסקו ברומנסה (ברומנית - רומנצה) שהלחין פאן בשנת 1839 בהשראת שיר של המשורר גריגורה אלכסנדרסקו והפך לשיר הסמנטימנטלי "מחיק אמי" (Din sânul maicii mele). נטען כי המנגינה פורסמה באחד מקבצי ה"מאנלות" של פאן. מחקר אתנוגרפי של דימיטריה גוסטי אישר שאותה המנגינה הייתה זהה לזו של שיר עם המושר על ידי טורקים מדרום דוברוג'ה בשנות ה-1930
המשורר הלאומי של רומניה, מיכאי אמינסקו בפתיחת שירו "האפיגונים" (1870) עושה סקירה בחרוזים של התפתחות הספרות הרומנית המוקדמת השפעת הזרם הרומנטי. לצד שמות של סופרים כמו דימיטריה קנטמיר, דימיטריה ציקינדיאל, וסילה קרלובה, ינקיצה וקרסקו, אלכסנדרו סיחליאנו, יון הליאדה רדולסקו, צ'זאר בוליאק ואחרים, הזכיר גם את פאן, כ"בנו של פפליה", הגבור השנון של הספרות העממית והחמיא לו בהשוואה "חכם כמו פתגם".[11] בין שתי מלחמות העולם יצירתו של פאן נתנה השראה לאמנותו השירית המודרניסטית של יון בארבו[12] שירו של יון בארבו Nastratin Hogea la Isarlâk' (נסטרטין הוג'ה באיסרליק) השתמש בגבור הראשי של פאן כדי ליצור אפקט טרגי, על ידי תיאור הקרבה עצמית אלימה של נסטרטין בניגוד להקשר הרגיל, הקומי, שבו נהוג להציג את תעלוליו.[5] ג. קלינסקו ציין "בליל של ליצנות ורצינות" האופיינית לאנטון פאן ניתנת להבחנה גם ביצירות המשורר טודור ארגזי, כהמשך למורשתו של פאן.[13]
יצירות ספרותיות
- 1834 - Îndreptătorul beţivilor (מדריך לתיקון השיכורים)
- 1834 - Hristoitia sau Şcoala moralului (יחריסטואיטיה או בית הספר למוסר)
(תרגום מגרסה ביוונית של ספרו של ארסמוס מרוטרדם -“De civilitate morum puerilium”.
- 1837 - Noul Erotocrit ("הארוטוקריטוס החדש)
- Marş de primăvară ("שיר לכת אביבי")
- 1834 - Memorialul focului mare ("תזכיר הדליקה הגדולה")
- Culegere de proverburi sau Povestea vorbei ("אוסף פתגמים או סיפור הדיבור)
- Adiata אדיאטה ("צוואה")
- Înţeleptul Archir şi nepotul său Anadam ("ארקיר החכם ונכדו אנאדם")
- O şezătoare la ţară sau Călătoria lui Moş Albu ("מסיבת מספרים בכפר או מסעו של דוד אלבו")
- Cântătorul beţiei. Care cuprinde numele beţivilor şi toate faptele care decurg din beţie ("משורר השכרות. כולל שמות השיכורים וכל המעשים הנובעים משכרות") *Triumful beţiei sau Diata ce o lasă un beţiv pocăit fiului său
(ניצחון השכרות או הצוואה שהשאיר שיכור חוזר בתשובה לבנו)
- Năzdrăvăniile lui Nastratin Hogea ("עלילות נסטסטין הוג'ה")
- Poveşti şi angdote versificate ("סיפורים וקוריוזים בחרוזים ")
- De la lume adunate şi iarăşi la lume date ("סיפורים לקוחים מן עולם ומוחזרים לעולם ")
אוספי שירי עם ואחרים
- Versuri musiceşti ce să cântă la Naşterea Mântuitorului nostru Iisus Hristos şi în alte
Sărbători ale anului (חרוזים מוזיקליים המושרים ביום הולדת מושיענו אותו האיש המשיח ובחגים אחרים של השנה)
- 1821, Culegere de cântece de stea - 1830 (אוסף שירי כוכב)
- 1831 - .Poezii deosebite sau cântece de lume.Din care unele sunt culese de alţii, iar altele originale (שירים שונים או שירים ארציים. מהם שלוקטו על ידי אחרים, מהם מקוריים) - חלקם עם לחן מקורי מאת אנטון פאן, כמה לחנים לקוחים מאופרטות של אלכסנדרו פלכטנמאכר, לחני עם
(Cântecul Jianului, Cântecul tunsului, Sub poală de codru verde etc)
- 1852-1850 - Spitalul amorului sau Cântătorul dorului ("בית חולים לאהבה או זמַר הערגה)
(6 חוברות הכוללות 176 שירי אהבה) כולל שירי שמחה "המוניים", כנראה של לאוטארים, רומנצות - "שירי חברה", שירים מזרחיים יווניים-טורקיים (לדוגמה Vai de ceas, ce zi, ce jale), שירים בימתיים - בעיקר מאופרטות וודווילים מאת פלכטנמאכר, שירים ממערב- מעובדים[8]
ספרי לימוד
- Bazul teoretic şi practic al muzicii bisericeşti sau Gramatica melodică (" "היסוד התאורטי והשימושי של המוזיקה הכנסייתית או הדקדוק המלודי)
- Dialog în trei limbi, ruseşte, româneşte şi turceşte
(דו-שיח בשלוש שפות:רוסית, רומנית וטורקית)"
- Mică gramatică muzicală teoretică şi practică ("ספר קטן לדקדוק מוזיקלי תאורטי ושימוש")
הנצחה
- בכנסיית לוקאץ' הוקמה אנדרטה לזכר המוזיקאי והסופר
- בעיר רמניקו ולצ'ה הוקם מוזיאון על חייו ויצירתו של פאן
- 1990 - תיאטרון ציבורי בעיר רמניקו ולצ'ה נשוא את שמו
- ברומניה הוקם הרכב למוזיקה עתיקה בשם "Anton Pann Ensemble"
דמותו במדיה האומנותית
- 1929 - סרג'יו דן ורומולוס דיאנו - Viaţa minunată a lui Anton Pann "החיים הנפלאים של אנטון פאן"
- 1945 - לוצ'יאן בלאגה חיבר מחזה בשלוש מערכות הקרוי "אנטון פאן" הממוקד בתקופה שבה שהה האמן בשקיי, בבראשוב.
- 1961 - אופרטת "אנטון פאן" מאת המלחין רומני אלפרד מנדלזון, על לברית מאת יון רומאן וראדו אלבלה
לקריאה נוספת
- Pr. dr. Zaharia Matei, Profesorul, protopsaltul şi compozitorul Anton Pann, Editura Basilica, 2014
- Zeno Vancea Creația muzicală românească, Sec.XIX-XX. Editura muzicală, București 1968
קישורים חיצוניים
- מאוסף שירים של אנטון פאן ברומנית - האלבום "קאלופוניקה" של ההרכב "אנטון פאן" 2012
- Raisa Radu Anton Pann si muzica imnului Deșteaptă-te, române Economia,vol.19. 2, 2008
הערות שוליים
- ^ Raisa Radu2008
- ^ Garabet Ibrăileanu Spiritul critic
- ^ George CălinescuIstoria literaturii române. Compendiu, Editura Minerva, București, 1983: "Anton Pann", ע' 95-91
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 G.Călinescu
- ^ 5.0 5.1 5.2 T.Vianu
- ^ G.Adamescu
- ^ A.Oișteanu
- ^ 8.0 8.1 Z.Vancea ע' 80
- ^ Valer Rus באתר המוזיאון מורשאנו
- ^ Valer Rus באתר המוזיאון מורשאנו
- ^ Mihai Eminescu
- ^ T.Vianu "Scriitori români", Vol III, Minerva, București 1971 ע' 421-419
- ^ G.Călinescu Istoria literaturii române.Compendiu 1983 ע' 95-91
