וסילה אלכסנדרי

וסילה אלכסנדרי

וָסִילֶה אָלֶכְסַנְדְרִי (ברומנית: Vasile Alecsandri‏;‏ 21 ביולי 1821‏ – 22 באוגוסט 1890) היה משורר, מחזאי, סופר, מהפכן, מדינאי ודיפלומט רומני, מגדולי המשוררים בשפה הרומנית בכל הזמנים. אלכסנדרי היה אחד החברים המייסדים של האקדמיה הרומנית וממייסדי התיאטרון הרומני. הוא נחשב לאחד ממניחי היסוד של הפרוזה הספרותית הרומנית, יצר סוגות בשירה הרומנית, ואסף ופרסם יצירות פולקלור רומניות. היה מעורב במהלכים לאיחוד הנסיכויות הרומניות ובפעילות להשתחררותן מהשלטון העות'מאני, והיה מועמד להיות שליט נסיכות מולדובה, אך ויתר על הסיכוי לכך כדי לאפשר את איחוד הנסיכויות. איש רב פעלים במדינאות ובספרות הרומנית.

ביוגרפיה

ראשית דרכו

וסילה אלכסנדרי נולד למדלניצ'ר (תואר לאיש חצר, בן האצולה) וסילה אלכסנדרי (בהמשך קודם לתפקיד הוורניק, המקביל לשר פנים) - סוחר שהתעשר ממסחר במלח ובתבואות, ולאלנה בת דומיטרקה קוזוני הפיטאר, יוונייה במקור, במקום לא ידוע באזור בקאו שבנסיכות מולדובה. אי-הוודאות לגבי מקום לידתו ולגבי שנת לידתו נובעת מכך שלידתו התרחשה בשעה שמשפחת אלכסנדרי הייתה בעיצומה של הימלטות מפני צבאו של אלכסנדר איפסילנטי, מנהיג הפיליקי אטריה.

ילדותו של וסילה, אחד משבעה אחים ואחיות (רק שלושה הגיעו לבגרות), עברה באזור יאשי, שם הייתה לאביו אחוזה ליד הכפר מירצ'שט (Mirceşti). הוא למד תחילה עם מלמד יווני ומ-1827 עם הנזיר גרמן וידה (Gherman Vida), מורה רומני מחבל מרמורש שנתן שיעורים לתלמידים נוספים ובהם גם מיכאיל קוגלניצ'אנו. בשנים 1828 - 1834 נשלח אלכסנדרי לפנימייה הצרפתית של ויקטור קֵנֵה (Victor Cuénim) שנפתחה ביאשי, שם למד בחברת מיכאיל קוגלניצ'אנו ומאטיי מילו. מתכונת הלימודים בפנימייה התבססה על מסורת בתי הספר התיכוניים (lycées) בצרפת והם התנהלו בצרפתית, ובנוסף למדו בה רומנית וגרמנית.

באוגוסט 1834 קיבל אלכסנדרי ממיכאיל סטורדזה, שליטה החדש של נסיכות מולדובה וקרוב משפחתו הרחוק, את תואר האצולה הבסיסי קומיס שלישי. באותו חודש יצא לפריז ללימודים, תחת פיקוחו של משגיח מבוגר, יחד עם בני בויארים נוספים בני נסיכות מולדובה, ובהם אלכסנדרו יואן קוזה, יון נגוליצ'י, ניקולאה דוקאן ופאנאיט ראדו.

בפריז למד באופן פרטי אצל פרופסור קוט (Cotte), וב-1835 עמד במבחני הבגרות (baccalauréat) ההומנית. בשנת הלימודים 1835–1836 למד במעבדה של פרופסור גוטייה דה קלוברי (Gaultier de Claubry), כדי להכין את עצמו ללימודי רפואה, אך החליט כי המקצוע אינו מתאים לו. ב-1836, בעת שאביו ביקר בפריז, השיג את הסכמתו לכך שיעבור ללמוד משפטים. הוא למד שנה (1837-1836), הגיע למסקנה כי גם משפטים אינם מתאימים לו והחליט ללמוד הנדסה. לשם כך הוא היה מחויב לעבור בחינת בגרות במדעים ונעזר בפרופסור בונין, אך נכשל בבחינה. לאחר מכן חזר לפרופסור קוט כדי להשלים לימודים הומניים.

בתקופה זו הכיר בפריז בני בויארים מנסיכות ולאכיה וקשר יחסי ידידות עם יון גיקה, קוסטקה נגרי ואחרים.

התחלות ספרותיות

אחד מגיליונות כתב העת Propăşirea (ההתפתחות), ברומנית, כתוב באלפבית הקירילי הרומני

בפריז כתב את שירו הראשון בצרפתית, La jeunne fille (הבת הצעירה). ב-1838 החל לפרסם יצירות בצרפתית, ובהן: "Zunarilla",‏ "Marie",‏ "Les brigands",‏ "Le petit rameau" ו-"Serata".

ב-1839 שב למולדתו דרך איטליה, בחברתם של קוסטקה נגרי וניקולאה דוקאן. הוא ביקר בפירנצה, ברומא, בפדובה, בוונציה ובטריאסטה, הפליג על הדנובה עד גאלאץ ושב ליאשי. ב-31 באוגוסט 1839 קיבל משרה אדמיניסטרטיבית, ראש המשרד הממונה על הסקוטלניקים ועל הגמלאות. הוא החזיק במשרה זו עד 1846. בינואר 1840 ייסד ביאשי יחד עם קוסטקה נגרוצי ומיכאיל קוגלניצ'אנו את כתב העת דאצ'יה ספרותית. נסיעתו נתנה לו את הרקע לכתיבת היצירות הראשונות ברומנית, "מוכרת הפרחים מפירנצה" (Buchetiera de la Florenţa) ו"הר האש", יצירות שפורסמו בגיליון השלישי של דאצ'יה ספרותית. ב-1840 קיבל על עצמו, יחד עם מיכאיל קוגלניצ'אנו וקוסטקה נגרוצי, את ניהול התיאטרון הרומני-צרפתי ביאשי, ומכאן התחילה פעילותו כמחזאי. כדי לספק את צורכי התיאטרון כתב את הוודוויל "המכשף מחרלאו" (Farmazonul din Hârlău) ואת "הכובענית ועובד המדינה" (Cinovnicul şi modista), שניהם עיבודים של מחזות צרפתיים שלא הודפסו ולכן לא שרדו. אלכסנדרי הניח את היסוד למחזאות בשפה הרומנית, וקבע גם את שני המסלולים העיקריים: מחזות (בעיקר קומדיות) המבוססים על יצירות זרות ודרמות היסטוריות.

ב-1841 פורסמו שיריו הראשונים שנכתבו בצרפתית בכתב העת Le Glaneur moldo-valaque ("המלקט הוולאכי-מולדבי"). ב-2 ביולי 1841 הועלה במדרג האצולה הרומני לדרגת ספטאר. ב-2 בפברואר 1842 מתה אמו האהובה. וסילה אלכסנדרי האב חלה גם הוא, בעת שהותו בווינה ווסילה אלכסנדרי הבן יצא בחברת הרופא דוקטור ורנוב, כדי להביא את אביו הביתה. לאחר שובם ליאשי, שיכנו בביתם גם את יון גיקה, שהגיע מבוקרשט ולימד בבית הספר הגבוה של התקופה ביאשי.

ב-1843 יצא למסע בהרי מולדובה, שבמהלכו "גילה" את הפולקלור הרומני. לאחר מסע זה כתב את שיריו הראשונים ברומנית. יצא בשנים 1843–1844 למספר מסעות בהרים על מנת לאסוף חומר פולקלוריסטי. על תקופה זו כתב את הנובלה "טיול בהרים".

בשנים 1843 - 1844 פרסם שירים בשפה הרומנית בכתב העת לוח השנה עבור העם הרומני (Calendarul pentru poporul românesc) של מיכאל קוגלניצ'אנו ובכתב העת הדבורה (Albina) של גאורגה אסאקי. ב-1844 יצא לאור כתב העת ההתפתחות (Propăşirea) בעריכתם של אלכסנדרי, קוגלניצ'אנו, פאנאיט באלש ויון גיקה. השלטונות הכתיבו את שינוי שם כתב העת לגיליון מדעי וספרותי (Foaie ştiinţifică şi literară). אלכסנדרי פרסם בכתב עת זה פרוזה ו-8 דוינות עד לסגירתו בפקודת השלטונות, באוקטובר באותה שנה.

אלנה נגרי ומהפכת 1848

הפרח הקרוי ברומנית Lăcrămioară (דמעה קטנה), כשם מחזור השירים שהקדיש אלכסנדרי לזכר אהובתו, אלנה נגרי

ב-1845 ביקר אלכסנדרי בן ה-23 באחוזת מנז'ינה (Mânjina), בקרבת גאלאץ, שם חגגו קוסטקה נגרי ואחותו, אלנה נגרי, גרושה טרייה בת 21, את יום הולדתם. בני הבית הכינו ערב מוזיקלי, קוסטקה ניגן בכינור, אלנה שרה ואחות נוספת, קתרינה, ניגנה בפסנתר. אלכסנדרי הוקסם, ועיבד את החוויה לשיר שתיאר אותה.בנוסף לאלכסנדרי היו שם גם מיכאיל קוגלניצ'אנו, קוסטקה נגרוצי, אלקו רוסו, יון יונסקו מבראד וגם בני נסיכות ולאכיה דוגמת יון גיקה, ניקולאה בלצ'סקו ועוד. האינטלקטואלים הרומנים הצעירים הניחו בהזדמנות זו את התשתית הרעיונית למהפכות אביב העמים של שנת 1848 בארצות הרומניות, למאבק לאיחוד הנסיכויות ולמאבק לעצמאות. אלנה חלתה בשחפת, וב-1846 נסעה עם אחיה להבראה בחוץ לארץ.

וסילה אלכסנדרי ואלנה נגרי נקשרו זה בזה. באוגוסט נסע לראשונה לקונסטנטינופול וביקר גם באיי הנסיכים בים השיש. בינואר 1846 ביקר בנסיכות ולאכיה וב-28 בינואר נפגש עם חברי "החברה הספרותית" (ממנה התפתחה האקדמיה הרומנית). ביוני נסע בשנית לקונסטנטינופול ובספטמבר פגש את אלנה נגרי בטריאסטה. השניים עברו לגור יחד בוונציה, שם כתב אלכסנדרי את סדרת השירים הוונציאניים. לאחר שמחלתה של אלנה החמירה, עברו, בינואר 1847, לנאפולי יחד עם ניקולאה בלצ'סקו ולאחר מכן לפלרמו, שם מזג האוויר היה חם יותר ונוח יותר למחלתה. המצב הבריאותי של אלנה המשיך להתדרדר, ובהפלגה מנאפולי לכיוון המולדת, על ספינה צרפתית, מתה אלנה בזרועות יקיריה. וסילה אלכסנדרי הקדיש לה את הפואמה "כוכב קטן" (Steluţa) ואת מחזור השירים "דמעות קטנות" (Lăcrămioare;זה גם שמו של פרח קטן ונאה הצומח ברומניה). בחליפת מכתבים בין בלצ'סקו ובין אלכסנדרי, ניסה בלצ'סקו לנחם את אלכסנדרי על אובדנו והאחרון כתב לבלצ'סקו שיחפש נחמה במאבקו למען המולדת.

אלכסנדרי תפס מקום כאחד ממנהיגי המהפכנים של 1848 בנסיכות מולדובה. האינטלקטואלים הצעירים, שדגלו בשינויים, התכנסו, באישור השליט מיכאיל סטורדזה, במלון "פטרסבורג" ביאשי, ואלכסנדרי ערך כְּתב דרישות לשינויים ובו 35 סעיפים. השליט החליט להגלות לטורקיה את ראשי המהפכנים, אך מרביתם הצליחו להימלט על ידי מתן שוחד לשומרים המלווים. אלכסנדרי, יחד עם אחרים, גלה מארצו לברשוב, שם ערך את הכרוזים "מחאה בשם מולדובה, האנושות והאלקים" (Protestaţie în numele Moldovei, a omenirii şl a lui Dumnezeu) ו"העקרונות שלנו לארגון מחדש של המולדת" (Prinţipiile noastre pentru reformarea patriei) וכתב את הפואמה ההיסטורית "הזקיף הרומני" (Sentinela română).

ביוני עבר לצ'רנוביץ, שם התכנסו מהפכנים בני נסיכות מולדובה סביב משפחת חורמוזקי. הוא השתתף בהנחת הבסיס לכתב העת "בוקובינה" (Bucovina) וגם פרסם בו מיצירותיו. בספטמבר יצא דרך אוסטריה וגרמניה אל פריז, שם, באוקטובר, נבחר לחבר ב"חברה הצרפתית האוריינטלית" (Societé orientale de France). כאן התחיל את התעמולה למען איחוד הנסיכויות הרומניות ובאפריל 1849 יצא אל קונסטנטינופול, שם הוצע לו להיות חבר בוועד המהפכני המאוחד. ביולי שב לפריז, שם הקים ופרסם, יחד עם ניקולאה בלצ'סקו ואלקו רוסו, את כתב העת "רומניה העתידית" (România viitoare). בתקופת המהפכה ולאחריה כתב שירים לאומיים, שנועדו לעורר את הרגש הלאומי – שירים דוגמת "אל הרומנים" (שמו שונה מאוחר יותר ל"התעוררות רומניה"). בסוף 1849 לאחר מה שכינה "מלחמת איגרות" עם בני משפחתו, נאלץ לשוב לנסיכות מולדובה, אף על פי שהוא היה מעדיף להאריך את שהותו בפריז. ב-1850 התמנה לתפקיד ארכיבר המדינה ונאלץ להישאר ביאשי עד סתיו 1852, אז הגיע שוב לפריז.

קשרי זוגיות והמאבק לאיחוד רומניה

ב-1853 פרסם אלכסנדרי בפריז את ספר השירים הראשון מפרי עטו. הוא יצא למסע דרך טולוז, מרסיי, ג'יברלטר, טנג'יר, טטואן, סביליה, גרנדה ומדריד. בדרכו חזרה נסע באותו דיליז'נס עם פרוספר מרימה, והשניים התיידדו. בשנה זו הועלה בדרג הביוארים לדרגת פוסטלניק.

ב-1854 ערך מסע לאנגליה ועבר בדרך בגרמניה ובבלגיה. מהמסע שב בעקבות הידיעה על מות אביו. עם קבלת הירושה, שחרר אלכסנדרי מעבדותם את כל הצוענים באחוזותיו. את עמדתו בעניין זה ביטא השיר "שחרור הצוענים" (Desrobirea Ţiganilor), שפרסם כבר ב-1844 ובו בירך את היום בו ישוחררו הצוענים. הצוענים בארצות הרומניות, שהיו עדיין משועבדים, שוחררו על פי החוק ב-1856. אלכסנדרי המשיך בנסיעותיו על פני העולם, וב-1855, בחודשים אוקטובר עד דצמבר, ערך ביקור נוסף ברחבי האימפריה העותמאנית ובמהלכו ביקר בחצי האי קרים, בין הריסות העיר סבסטופול.

מ-1855 הוביל את ההוצאה לאור של כתב העת רומניה ספרותית, ומ-1856 נרתם במלוא כוחו לקידום איחוד הנסיכויות הרומניות. הוא השתתף ב"ועד האיחוד", וב-9 ביוני, באותה שנה, פרסם ב"כוכב הדנובה" (Steaua Dunării), עיתון של קוגלניצ'אנו, את שירו "הורה האחדות" (Hora Unirii), שהתקבל בהתלהבות רבה על ידי תומכי האיחוד, אשר הפכו אותו להמנונם, על לחן של אלכסנדרו פלכטנמאכר. בתקופה זו פגש באכסניה בטרגו פרומוס בתו של בעל האכסניה, בשם פאולינה לוקשביץ' (Paulina Lucasievici או Locasiewicz). אלכסנדרי נקשר בה ולקח אותה לאחוזתו במירצ'שט. הקשר הזה הניב ב-3 בנובמבר 1857 את בתו היחידה של אלכסנדרי, מריה ונמשך זמן רב, אך רק לאחר כעשרים שנה, ב-3 באוקטובר 1876, נשא אלכסנדרי לאישה את אם בתו.

אלכסנדרי בפוליטיקה ובדיפלומטיה

וסילה אלכסנדרי בעמידה ליד חברו הטוב, יון גיקה היושב. התמונה צוירה בביקורם בקונסטנטינופול, ב-1855

ב-1858 התמנה אלכסנדרי לשר חוץ בממשלה מולדובנית זמנית, שנועדה להבטיח את בחירת הדומניטור. הוצע לו להתמודד על כס הדומניטור של נסיכות מולדובה ובעקבות זאת הפיצו מתנגדיו את השמועה שסבו מצד אביו היה יהודי. אלכסנדרי ויתר על מועמדותו למען חברו, קוסטקה נגרי ולאחר שגם קוסטקה ויתר, עברו שניהם לתמוך בחברם המשותף, אלכסנדרו יואן קוזה, כדי לאפשר את איחוד הנסיכויות תחת שליט אחד. הקידום שלו בדרג הבויארים נמשך והוא מתמנה לוורניק.

לאחר איחוד נסיכות מולדובה ונסיכות ולאכיה באוניה פרסונלית תחת שלטונו של הדומניטור אלכסנדרו יואן קוזה, ידידו של אלכסנדרי, מינה קוזה את אלכסנדרי לשר חוץ, תחילה בנסיכות מולדובה ולאחר מכן גם בוולאכיה. אלכסנדרי כיהן בתפקיד זה בין 24 בינואר 1859 ויוני 1860. בתקופה זו יצא בשליחות דיפלומטית אל ארצות מערב אירופה במטרה לקבל את ההכרה באיחוד רומניה.

הנסיכויות הרומניות היו תחת משטר פיקוח של שבע המעצמות האירופאיות החשובות של התקופה: האימפריה הרוסית, האימפריה העות'מאנית, צרפת, בריטניה, האימפריה האוסטרו-הונגרית, פרוסיה ואיטליה; ושתיים מתוך השבע – האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העות'מאנית, שהיו להן אינטרסים באזור – התנגדו בתוקף לאיחוד בהעדיפן נסיכויות קטנות וחלשות על פני מדינה גדולה יותר וחזקה יותר. האימפריה העות'מאנית גם איימה בהתערבות צבאית ובכדי לתת תוקף לאיומים הועברו יחידות צבא אל הגבול הרומני. בתגובה לתנועות הצבא העות'מאני ריכז הדומניטור קוזה את הצבא הרומני, חסר האימונים והחימוש, בגבול עם האימפריה העות'מאנית. אלכסנדרי ביקר בפריז, בלונדון ובטורינו ואף התקבל לראיון אצל נפוליאון השלישי והצליח להשיג הכרה דיפלומטית. מנפוליאון השלישי קיבל גם 10,000 רובים ותחמושת עבור הצבא הרומני.

בתקופה זו פרסם בין היתר את ספר הלימוד "הדקדוק של השפה הרומנית" (Grammaire de la langue roumaine) תחת שם העט ו. מירצ'סקו (V. Mircesco).

ב-1867 נסע לצרפת על מנת ללוות את בתו, מריה, אל פנימיית בנות. ב-1868 נבחר לחבר פרלמנט מטעם אזור רומאן, אך סירב לקבל את המינוי. שנה לאחר מכן שוב בחרו בו.

ב-1876 השיב את בתו לרומניה ושנה לאחר מכן נישאה לדימיטריה קאטארג'י (Dimitrie Catargi)

לאחר הדחת קוזה פרש אלכסנדרי מהעשייה המדינית והדיפלומטית והתיישב באחוזתו, אולם כמה שנים אחרי מלחמת העצמאות של רומניה, התבקש ונענה להיות ציר מדיני של רומניה בצרפת לשם ביסוס הישגי רומניה במלחמה. כהונה זו נמשכה מ-1885 ועד מותו ממחלת הסרטן באוגוסט 1890.

עמדותיו

יחסו העוין ליהודים

בסיפור של אלכסנדרי, על חברו מילדות, הילד הצועני המשועבד וסילה פורוז'אן (Vasile Porojan), מוזכר ששני הילדים נהגו לסקול באבנים את היהודים שהיו חולפים ברחוב שליד בית אלכסנדרי ביאשי, עד שהיהודים הפסיקו לעבור ברחוב זה. היהודים המופיעים ביצירותיו של אלכסנדרי מייצגים טיפוסים שליליים, מלווים בריבית, קמצנים, בעלי בתי מרזח העושקים את הכפריים ועוד. אחת מדמויותיו – בעל בית המרזח במחזה "עלוקות הכפר" (Lipitoarele satului), טיפוס שלילי ביותר – אומץ על ידי מחנה האינטלקטואלים הרומנים, שהתנגדו למתן אזרחות ליהודים, כדמות מייצגת של היהודים המבקשים אזרחות רומנית.

אלכסנדרי עצמו, בנאום בבית הנבחרים הרומני, הביע התנגדות מנומקת בפאתוס למתן אזרחות ליהודים. נימוקי אלכסנדרי התבססו על איפיוני העם היהודי כעם שאינו מתבולל בעם המארח ומנהל אורחות חיים שונים, תוך ניצול העם המארח. אלכסנדרי התנגד לדרישת מעצמות המערב לכך שרומניה תעניק אזרחות לתושביה היהודים וראה בכך פגיעה בריבונות הרומנית. למרות יחס עוין זה, היו לאלכסנדרי חסידים נלהבים גם בין היהודים, כפי שאפשר להסיק מכך שיהודים מיאשי שהיגרו והתיישבו בניו יורק, הקימו שם תזמורת פילהרמונית הקרויה על שמו.

בעיתונות התקופה הופיעו ידיעות על כך שסבו מצד אביו היה יהודי מבוטושאן שעסק במסחר בקמח וזקני יהודי יאשי עוד זכרו את התנצרותו. פוסטלניק שונא זרים בנסיכות מולדובה בשם קונסטנטין סיון פרסם ספרון בשם Arhondologia Moldovei ובו תקף בויארים ממוצא זר, בעיקר ממוצא יווני או אלבני. בספר זה מציין המחבר שסבו של אלכסנדרי היה יהודי שהתנצר ועבד בשירות הכנסייה. הסב נשא בת בויארים ממשפחת אלכסנדרי וכנהוג אימץ את שם המשפחה המכובד יותר.

יחסו לצוענים

וסילה פורוז'אן (Vasile Porojan), חבר הילדות של אלכסנדרי, הוא גם שמו של סיפור של אלכסנדרי, סיפור שבו בא לידי ביטוי גם יחסו לצוענים של תקופתו. הצוענים של התקופה היו משועבדים לבויארים ומעמדם היה דומה למעמד העבדים האפריקאים שהובאו לארצות הברית. אלכסנדרי התייחס לשעבודם בנימה ביקורתית, טען למען שחרורם וכשאחוזות אביו עברו אליו בירושה, כינס למחרת את כל הצוענים והודיע להם על שחרורם (ראו גם שחרור הצוענים בארצות הרומניות). שמחת הצוענים הייתה עצומה, פרט לזקנים בודדים שהעדיפו את המצב הקודם. הצוענים של אלכסנדרי עזבו למחרת השחרור את אחוזותיו, יצאו אל הדרך ואל המסבאות, שם בזבזו את מעט כספם והרכוש שהיו להם על משקאות חריפים ובהמשך התחילו לגנוב, כדי שיהיה להם מה לאכול ואז נעצרו, נשפטו ונשלחו לכלא. אלכסנדרי מספר שכעבור חצי שנה כמעט כל הצוענים שבו אליו והתחננו שיקבל אותם במעמד הישן.

אלכסנדרי מול השליטים

לאלכסנדרי היו עמדות פוליטיות עצמאיות שלא תמיד תאמו את עמדות שליטי ארצו. החיכוכים בינו ובין שליט נסיכות מולדובה אילצו אותו לברוח ולחיות בגולה, ולעומת זאת ידידותו וקרבתו הרעיונית עם אלכסנדרו יואן קוזה קרבה אותו לשלטון ולמינויו כשר חוץ. לאחר הדחת קוזה פרש אלכסנדרי מהחיים הפוליטיים ולא התקרב למלך החדש, אך כתיבתו הפטריוטית בתקופת מלחמת העצמאות של רומניה, בשנים 1877–1878 קרבה אותו למלך, ובשנת 1881, לרגל הכרזת רומניה כמלוכה, פרסם את השיר "יחיה המלך" (Trăiască Regele), שיר שהיה להמנון הרומני המלכותי. השיר הושמע רשמית לראשונה ב-1884, בהכתרתו של קרול הראשון, מלך רומניה ונשאר המנון רומניה עד לביטול המלוכה בסוף 1947. הקרבה המחודשת לשלטון גררה את מינויו לשגריר בצרפת.

יצירתו

החלוקה לתקופות

מקובל לחלק את חיי היצירה של אלכסנדרי לשלוש תקופות עיקריות, בהתאם לסגנון שננקט על ידו, סגנון שהושפע רבות גם מהשינויים החברתיים והתרבותיים של התקופה.

• התקופה הראשונה מתאפיינת ברומנטיזם טיפוסי, נלהב, לירי, כמו ב"מוכרת הפרחים מפירנצה" וכמו בשירי הדוינות והדמעות הקטנות. בתקופה זו הוא גם מפעיל ביקורת חסרת רחמים באמצעות הגחכתן של תופעות חברתיות מסוימות, כמו במחזה "יורגו מסדגורה" ובמחזות מסדרת ה"קיריצה". הרומנטיזם הטיפוסי הוא אופייני לספרות הרומנית של התקופה המהפכנית בשנת 1848 ובא לידי ביטוי אצל אלכסנדרי במידה רבה ב"בלטה אלבה" (הבִיצה הלבנה) וב"התעוררות רומניה" (Deşteptarea României).
• בתקופה השנייה יש התבהרות מסוימת, מבט יותר אובייקטיבי והרחבה של האמצעים האומנותיים. את התקופה השנייה ניתן למצוא בפרוזה המתארת את נסיעותיו באפריקה ובביטוי האומנותי של ה"פסטלים" ובכמה אגדות.
• בתקופה השלישית שב אלכסנדרי לתיאטרון, כשמבטו עדיין רומנטי, אך הסתכלותו מסוגננת, רגשותיו מאוזנים יותר והבנתו בהירה במידה המקרבת אותו לקלסיקנים.

הפסטלים

התיאטרון הרומני הלאומי ביאשי קרוי על שמו של וסילה אלכסנדרי ופסלו ניצב בחזיתו

אלכסנדרי פרסם בשנים 1867 - 1869, בכתב העת של החוג ז'ונימאה, שיחות ספרותיות סדרה של פסטלים שזכו לביקורות טובות. המבקר הספרותי טיטו מאיורסקו, ב-1872, בספרו "כיוון חדש בשירה ובפרוזה הרומנית" (Direcţia nouă în poezia şi proza română) ציטט במלואם שני פסטלים של אלכסנדרי.

הפסטל מתאפיין בקשר הדוק בין רגשות המשורר ובין הטבע המתואר על ידו. הפסטל מהווה תמונת טבע המצוירת במילים ומשום כך נדרשת בחיבורו תשומת לב לאמצעים המקובלים באומנויות הפלסטיות, קומפוזיציה, צבעים ואיזון בין המרכיבים.

הפסטלים של אלכסנדרי יצרו סוגה חדשה בשירה הרומנית, סוגה ייחודית לספרות הרומנית, ובעקבותיו הלכו משוררים נוספים שניסו את ידם בחיבור פסטלים. בייסוד הסוגה נעזר אלכסנדרי בהתחלות בכיוון זה שבאו לידי ביטוי אצל כמה משוררים רומנים שקדמו לו: אסאקי, הליאדה ואלכסנדרסקו.

המחזאות

אלכסנדרי היה אחד ממייסדי התיאטרון הלאומי של יאשי, תיאטרון הנושא היום את שמו ופסלו מוצב בחזיתו. כחלוצים בשטח המחזאות, היו אלכסנדרי וחבריו צריכים להניח את התשתית ולפתח את הענף. אלכסנדרי לא תכנן להיות מחזאי, הוא נתן יד לארגון ההקמה, אך כשהתברר שאין להם מחזות בשפה הרומנית והרפרטואר הציג רק מחזאות צרפתית, התגייס לכתיבת גרסאות רומניות של מחזות צרפתים, בעיקר קומדיות. מאוחר יותר, לאחר שקומדיות מקוריות קלילות מפרי עטו זכו להצלחה, עבר לכתיבת מחזות היסטוריים, מחזות שנתנו לו את ההכשר של מבקרי התיאטרון המחמירים יותר.

"יורגו מסדגורה" ו"יאשי בקרנבל" הם המחזות המקוריים הראשונים ויחד עם "האבן שבתוך הבית" ו"חתונה כפרית" מאפיינים את התקופה הראשונה של אלכסנדרי בתחום הקומדיה. בשלב הבא פיתח אלכסנדרי את הדמות של "קיריצה", דמות מרכזית בסדרה של קומדיות והעיקריות שבהן "קיריצה ביאשי" ו"קירצה בפרובינציה". הקומדיות של אלכסנדרי שמו ללעג את התופעות השליליות בחברה של תקופתו, ובחלקן שמרו על חיותן עד התקופה המודרנית.

עם הבשלתו כמחזאי עבר אלכסנדרי מסטירות לדרמות היסטוריות. הדרמה ההיסטורית הראשונה שלו, ב-1857, הייתה "מבצר הגרמני", על נושא שנלקח על ידו מנובלה היסטורית של חברו, קוסטקה נגרוצי, "סוביאסקי והרומנים". ב-1879 פרסם אלכסנדרי את הדרמה ההיסטורית בחרוזים, "דספוט וודה".

הפרוזה

אלכסנדרי לא ייחס חשיבות רבה לכתבי הפרוזה שלו והם נאספו בכרך אחד, אולם מאוחר יותר התברר ערכם של כתבי הפרוזה ויש המחשיבים את אלכסנדרי, לצד חברו קוסטקה נגרוצי, כמניח היסודות של הפרוזה הספרותית הרומנית.

דרכו של אלכסנדרי בפרוזה רומנית לא הייתה קלה, תחילה נאלץ לעשות הסבה מהכתיבה הצרפתית, אליה הורגל, לכתיבה הרומנית. לפי עצתו של חברו, קוגלניצ'אנו, כתב יומן מסע וזה היה הבסיס ליצירתו, "מוכרת הפרחים מפירנצה". מעריכים שאלכסנדרי הושפע מהסגנון הפיקרסקי, שכבר הגיע מספרד לצרפת בעת שהותו שם. ביצירתו, "סיפורו של מטבע זהב", מורגשת השפעה זאת, אך יש המייחסים את הסיפור למקור אחר, לסיפור גרמני של מחבר לא ידוע, שתורגם והופיע בעיתונות הרומנית, אם כי ייתכן שגם סיפור זה הושפע מהסגנון הספרדי הפיקרסקי.

ההכרה בפועלו

תמונה קבוצתית של חברי ז'ונימאה ובמרכזה תמונתו של וסילה אלכסנדרי

ב-1853, עם הקמת האגודה הספרותית ז'ונימאה, התמנה אלכסנדרי לחבר כבוד למשך כל חייו.

בשנת 1878, בחודש מאי, נערך לראשונה במסגרת החגיגות הלטיניות במונפלייה, הפסטיבל לשירה בשפות לטיניות, בנוכחות כ-60,000 חוגגים, מספר עצום עבור אותה תקופה. פרדריק מיסטרל היה אחד השופטים. המשורר הקטלאני אלברט דה קינטנה הציע גביע כסף למי שיזכה בתחרות. בתחרות זכה שירו של אלכסנדרי, "Oda gintei latine", שגבר על 550 שירים אחרים שנשלחחו מארצות בהן דיברו בשפות לטיניות. המלחין האיטלקי פיליפו מרקטי חיבר מוזיקה עבור השיר והוא נוגן בחגיגות בעת שהוכרזה הזכייה בהכרעה פה אחד של חמשת השופטים. הגביע הועבר לביתו של אלכסנדרי ונשאר שם עד 1932, כאשר בתו של אלכסנדרי העניקה את הגביע לאקדמיה הרומנית. שיר זה תורגם לשפות רבות וגם לעברית, בנפרד, על ידי יצחק איזיק טאובס ומתתיהו שמחה רבנר ואלכסנדרי, שהתכתב עם טאובס, היה גא מאד על כך ששירו תורגם לשפת כתבי הקודש. אלכסנדרי עצמו לא הגיע לתחרות בגלל המלחמה שהתנהלה באותה עת ברומניה, אך הגיע לתחרות השנייה, כעבור 4 שנים, והתקבל בכבוד גדול.

לאחר הזכייה זרמו אל ביתו של אלכסנדרי ברכות רבות מכל הכיוונים. מועצת עיריית יאשי התכנסה והחליטה לשנות את שמו של רחוב "הקדוש איליה" לרחוב "וסילה אלכסנדרי" וגם הקציבה חמשת אלפי לאי ליצירת פסל בדמות המשורר. בתיאטרון הלאומי בבוקרשט נערכה סעודה חגיגית ומקהלה של 200 זמרים שרה את שירו של אלכסנדרי לפי המוזיקה של מרקטי.

ב-1886, בכתב העת "שיחות ספרותיות", במאמרו "משוררים ומבקרים", סיכם המבקר טיטו מאיורסקו את פועלו של אלכסנדרי:

הלירה הססגונית שלו הדהדה באמצעותו לכל משב רוח שהתעורר בעם שלנו. במה טמון הערך הייחודי של אלכסנדרי? במכלול הטוטלי של פעולותיו הספרותיות.

אלכסנדרי והאקדמיה הרומנית

ביתו של וסילה אלכסנדרי במירצ'שט - כעת מוזיאון לזכרו בהנהלת האקדמיה הרומנית

מ-1866 היה אלכסנדרי אחד החברים המייסדים של "החברה הספרותית הרומנית לטיפוח השפה", שהייתה עתידה ב-1879 לשנות את שמה ל"האקדמיה הרומנית". במסגרת זו הוא נאבק נגד חסידי הלטינית ולמען כתיבה פונטית.

אלכסנדרי התפטר מהאקדמיה ב-1871, במחאה על כך שהאקדמיה קיבלה את העיקרון האטימולוגי והחליטה לפרסם מילון שהוא התנגד לו. ב-1879 הוזמן לשוב להיות חבר באקדמיה, ונבחר לראש הוועדה לתיקון האורתוגרפיה של השפה הרומנית.

ביתו של אלכסנדרי, שבגינתו נקבר ואחוזתו, עברו על פי צוואתו, לרשותה של רעייתו וזו, בתורה, העבירה אותם ב-1914 לידי האקדמיה הרומנית, שהפכה את הבית למוזיאון לזכרו של אלכסנדרי. ב-1928 הקימה האקדמיה מאוזולאום באחוזתו, מעל לקברו.

מיצירותיו

המאוזולאום של אלכסנדרי באחוזתו, במירצ'שט

קומדיות ומחזות דרמטיים

אלכסנדרי כתב יותר מ-50 מחזות, בהם 9 קומדיות, אחת מהן בחרוזים, בצרפתית.

• Farmazonul din Harlau ("המכשף מחרלאו"), 1841
• Modista si cinovnicul ("הכובענית ועובד המדינה"), 1841
• Iorgu de la Sadagura ("יורגו מסדגורה"), 1844
• Creditorii ("המלווים"), 1845
• Iaşii în carnaval ("יאשי בקרנבל"), 1845
• Un rămășag ("התערבות"), 1846
• Piatra din casă ("האבן שבתוך הבית"), 1847
• Nunta țărăneásca ("החתונה הכפרית"), 1850
• Chiriţa în Iaşi sau două fete ş-o neneacă ("קיריצה ביאשי או שתי בנות ודודה אחת"), 1850
• Chiriţa în provinţie ("קיריצה בפרובינציה"), 1855
• Cetatea Neamţului ("מבצר הגרמני"), 1857
• Sgârcitul risipitor ("הקמצן הבזבזן"), 1863
• Lipitorile satelor ("עלוקות הכפרים"), 1863
• Chiriţa în voiagiu ("קיריצה במסע"), 1865
• Boieri şi ciocoi ("בויארים וצ'יוקוים", 1874
• Chiriţa în balon ("קיריצה בבלון פורח"), 1875
• Despot Vodă ("דספוט ווֹדה"), 1879
• Fântâna Blanduziei ("הבאר של בלנדוזיה"), 1884
• Ovidiu ("אובידיוס"), 1885

שירה

בול רומני עם דיוקנו של אלכסנדרי

• Poezii populare. Balade Cântice bătrâneşti ("שירים עממיים. בלדות (שירים מהזקנים)"), 1852
• Poezii populare. Balade adunate şi îndreptate de V. Alecsandri ("שירים עממיים. בלדות שנאספו ותוקנו על ידי וסילה אלכסנדרי - חלק שני"), 1853
• Doine şi lăcrămioare ("דוינות ודמעות קטנות"), 1853
• Pasteluri ("פסטלים"), 1868-1869

פרוזה

• Istoria unui galben ("סיפורו של מטבע זהב")
• Suvenire din Italia. Buchetiera de la Florenţa ("מזכרת מאיטליה. מוכרת הפרחים מפירנצה")
• Iaşii în 1844 ("יאשי ב-1844")
• Un salon din Iaşi ("טרקלין ביאשי")
• Românii şi poezia lor ("הרומנים ושירתם")
• O primblare la munţi ("טיול בהרים")
• Borsec ("בורסק" [מקום ברומניה שיש בו מקור מים מינרליים ידועים בטעמם])
• Balta-albă ("בלטה אלבה" [פירוש השם הוא "הבִיצה הלבנה]")
• Călătorie în Africa ("מסע באפריקה")
• Un episod din anul 1848 ("אפיזודה משנת 1848")

פרוזה בכתבי עת

בול מולדבי עם דיוקנו של אלכסנדרי

• Satire şi alte poetice compuneri de prinţul Antioh Cantemir ("סטירות ודברי שירה אחרים שחיבר הנסיך אנתיוך קנטמיר")
• Melodiile româneşti ("נעימות רומניות")
• Prietenii românilor ("ידידי הרומנים")
• Lamartine ("לָמרטין")
• Alecu Russo ("אלקו רוסו")
• Dridri ("דרידרי"; רומן שנכתב ב-1869 ופורסם ב-1873)
• Din albumul unui bibliofil ("מאלבומו של ביבליופיל")
• Vasile Porojan ("וסילה פורוז'אן")
• Margărita ("מרגריטה"; נובלה שנכתבה ב-1870 ורק מקטע קטן ממנה פורסם ב-1880)
• Introducere la scrisorile lui Ion Ghica către Vasile Alecsandri ("מבוא למכתבי יון גיקה אל וסילה אלכסנדרי")

לקריאה נוספת

• Alexandru Piru, Istoria literaturii române de la început pînă azi (אלכסנדרו פירו, היסטוריה של הספרות הרומנית מראשיתה ועד היום), Bucureşti: Univers, 1981.
• V. V. Heneş, Renaşterea României moderne ו. ו. חנש, תחיית רומניה המודרנית

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא וסילה אלכסנדרי בוויקישיתוף

פסל של וסילה אלכסנדרי בגן צ'ישמיג'יו, בבוקרשט

• אנציקלופדיה של היוצרים הרומנים (ברומנית)
• אתר בו מוצגים 86 שירים של אלכסנדרי (ברומנית)
• וסילה אלכסנדרי - ביוגרפיה (ברומנית)
• התקופה של אלכסנדרי (ברומנית)
• אלכסנדרי - אבני דרך (ברומנית)
• מאמר הספד, הצפירה, 16 באוקטובר 1890

הערות שוליים

ערך מומלץ