אמנויות לחימה הודיות
אמנויות לחימה הודיות (סאנסקריט: דהאנורוודה. דהאנוס - קשת וודה - ידע, בספרות הפוראנית "מדע הקשת") הן אמנויות לחימה שהתפתחו בתת היבשת ההודית. ישנן תאוריות העוסקות בשאלה כיצד אמנויות אלה התפתחו אך אין הסכמה בקרב החוקרים. ישנן מסורות דתיות, המגדירות אותן כחלק מהמתנות שאברהם שלח עם מגורשיו למזרח וכלל בהם לוחמות. כבר במיתוסים ההודים העתיקים מופיעים סיפורי עם על אלילים וגיבורים שנלחמו בשיטות שונות. אמנויות לחימה אלה השפיעו על חלק נכבד מעולם אמנויות הלחימה, (עד כדי כך שנחשבת כהארץ שממנה יצאו כלל אמנויות הלחימה) בין השאר על סין, הפיליפינים ויש הטוענים גם על הפנקרטיון היווני[דרוש מקור].
סקירה כללית של אמנויות הלחימה בהודו
אמנויות לחימה הודיות הן רבות ומגוונות וחלו בהן שינויים בעיקר לפי האזור והזמן שבו אמנות הלחימה צצה. אך אפשר לחלק את הסגנונות לשם התחלה בתור סגנונות דרומיים וסגנונות צפוניים. למשל כמה מאמנויות הלחימה העתיקות באו מצפון הודו למשל: קבדי, טאנג-טה וגאטקה. מדרום הודו באות אמנויות לחימה כמו, קוטו ואריסאי ווארמה קאלאי שפותחו במדינת טאמיל כמו גם קאלאריפאיאטו ואדיטהאדה שפותחו במדינת קארלה. קיימת גם היאבקות הודית שנקראת מאלאיודהה בצפון הודו ומאליותהאם בדרום הודו. חלק מהשיטות העתיקות יותר שימשו גם במערכת הקאסטות של ההינדואיזם בקאסטה של הקשאטריה (המעמד הלוחם). שיטות אלו מכילות קרב בידיים ריקות כמו גם קרב חמוש. בנוסף שיטות אלו מכילות אלמנטים פסבדו מדעיים רוחניים כמו מדיטציות והכשרה מנטלית.
החשיבות של אמנויות הלחימה ההודיות ניכרת בהרבה מקדשים שבהם יש פסלים של אלים ולוחמים שונים במגוון תנוחות מלחמה. התאוריות הרוחניות כמו יוגה, איורוודה וטנטרה משלבות טכניקות כמו: קונדליני, פרנה, נאדים (מרידיאנים) צ'אקרות ומארמם (נקודות לחץ. מקביל לדים מאק הסיני וקיושו ג'וטסו היפני).
היסטוריה
עת עתיקה (לפני גופטה)
המהאבהארטה מתאר קרב בין ארג'ונה לקרנה ואת הטכניקות שבהן הם השתמשו באותו קרב שכוללים בין היתר חרבות, קשתות, עצים, אבנים ואגרופים. עוד קרב ללא כלי נשק במהאבראטה מתאר שני לוחמים נלחמים עם אגרופים קפוצים, בעיטות, מכות אצבעות ברכיות ונגיחות. סיפורים על קרישנה מתארים מצבים בהם הוא השתתף בקרבות היאבקות והשתמש בברכיות לחזה, אגרופים לראש, משיכה בשיער וחניקות. בגלל דיווחים כאלה סווינת' (2002) הגיע למסקנה שפרסים וכפיפות תורגלו על ידי מתאבקים הודים בתקופה הפרה-קלאסית.
במאה ה-3 לפני הספירה בקירוב פאנטאג'לי כתב את סוטרות היוגה שלימדו איך לרכז את כל תשומת הלב על נקודות שנמצאות בתוך הגוף. שיטת מדיטציה זאת אומצה ושומשה יותר מאוחר באמנויות הלחימה, כמו גם מודרות (סימני ידיים) שנלקחו מאסכולת היוגהקארה בבודהיזם, ותנועות אצבע מריקודי נאטה.
המילה "קאלארי" (שדה קרב, זירת קרב) מוזכרת בספרות הסאנגאם (גוף טקסטים ספרותי טאמילי) מהמאה השנייה לפני הספירה. בספרות טאמילית אחרת כמו אקאנאנורו ופוראנאנורו מתוארות אמנויות הלחימה העתיקות של הטאמילים ואספקטים שלהם כמו קרב אחד על אחד ושימוש בחניתות, חרבות, מגנים, חץ וקשת וסילאמבאם (כלי נשק).
אזכורים לאמנויות לחימה נמצאים גם בטקסטים הבודהיסטים המוקדמים. למשל, סוטרת הלוטוס מספרת על מאנג'וסרי (נזיר בודהיסטי) שעסק בלחימה. אותה סוטרה גם מחלקת לנושאים טכניקות קרביות כמו נעילת מפרקים, אגרופים, תפיסות וזריקות כמו גם מספרת על אמנות לחימה דמוית ריקוד שנקראת נארה. סוטרה בודהיסטית אחרת בשם הונגיו קיו מתארת תחרות כוח בין חצי אחיו של שאקימוני (הבודהה ההיסטורי) הנסיך נאנדה והדוד שלו דוואדטה. סיפורים אחרים אומרים ששאקימוני היה אלוף בסייף היאבקות וקשתות לפני שהפך לבודהה.
ישנם הסוברים שפלישת אלכסנדר מוקדון להודו במאה ה-4 לפניה"ס הובילה להתפתחות אמנויות הלחימה ההודיות על ידי כך שנפוצו טכניקות הפאנקרטיון באזור. אך תאוריה זאת בת וויכוח. אמני לחימה יפנים כמו טטסו סוזוקי, הירוקאזו קאנאזאווה ומאסוטאסו אויאמה הצביעו על השפעת הפנקרטיון על אמנויות הלחימה ההודיות. גם התאוריות הגורסות שהפנקרטיון השפיע על יסוד אמנויות הלחימה בהודו או תאוריות שטוענות ההפך לא הוכחו.
התקופה הקלאסית (המאה השלישית עד המאה התשיעית)
כמו הענפים האחרים של הספרות בסאנסקריט, חיבורים על אמנויות לחימה הפכו ליותר שיטתיים במהלך המילניום הראשון לספירת הנוצרים. עדויות צבאיות מאימפריית גופטה מזכירים מעל 130 סוגי כלי נשק שונים. הקאמה סוטרה שנכתבה על ידי וואטסיאיאנה הפצירה בנשים להתאמן בכלי נשק שונים באופן קבוע.
בסושרוטה סאמהיטה נכתב על 107 נקודות בגוף מתוכן 64 נטענו כקטלניות אם הכו בהן כראוי עם אגרוף או מקל. הטקסט של סושרוטה היווה את הבסיס לרפואה ההודית איורוודה שבאותה תקופה תורגלה לצד אמנויות הלחימה, במיוחד אלה עם הדגש על נקודות לחץ כמו ווארמה קאלאי. עם מספר התייחסויות לנקודות לחץ בוודות ובמיתוסים ההודיים נראה שהלוחמים ההודיים של התקופה ידעו והתאמנו על הגנה והתקפה של נקודות לחץ.
אמנויות לחימה לא היו כלי רק בידי קאסטת הלוחמים, אף על פי שהם השתמשו בהן יותר מאחרים. הטקסט מהמאה ה-8 קוואלאימאלה שנכתב על ידי אודיוטאנאסורי העיד על טכניקות קרב שנלמדו במוסדות החינוך גאטיקה וסאלאד שם התאמנו לוחמים מכל רחבי התת-יבשת (במיוחד מבנגאל, דרום הודו ורג'סטן) שלא מקאסטת הקשאטריה בקשתות, מגן וחרב, סכינים, מקלות, חניתות, אגרופים וקרב זוגות (ניודאהם).
המדריך הקדום ביותר ששרד של אמנויות לחימה הודיות הוא האגני פוראנה מהמאה ה-8. המדריך מכיל כמה פרקים עצות והדרכות על טכניקות קרב כמו גם אזכורים של סוטרות קודמות שנכתבו מאות שנים קודם. המדריך גם מתאר איך לשפר את כישוריו של הלוחם ולהרוג אויבים תוך שימוש בשיטות שונות בין אם הוא רוצה להילחם במרכבות, סוסים, פילים או ברגל. שיטות רגליות חולקו לקרב חמוש וללא תחמושת. הקרב החמוש כלל חץ וקשת, חרב, מגן, לאסו, שריון, חץ מתכת, אלה, גרזן,צ'אקרם ותרישולה (קלשון הודי בעל שלוש שיניים). הקרב ללא תחמושת כלל היאבקות, ברכיות בעיטות ואגרופים שונים.
האגני פוראנה מחלק את אמנויות הלחימה לחמישה חלקים.
- יאנטרה מוקטה (נשק משוגר, כמו רצועות שונות או חץ וקשת).
- פאני מוקטה (נשקי הנפה וזריקה כמו הצלצל)
- מוקטה סאנדהאריטה או מוקטהמוקטה (נשק שיכול לשמש לזריקה או להכאה כמו החנית)
- הסטה סאסטרה או אמוקטה (נשק שלא נפרד מידי הלוחם כמו חרב)
- בהאו יודהה (ללא תחמושת)
דו-קרב עם חץ וקשת היה נחשב כדו-קרב הכי אצילי וגברי. שני לו במעלה היה דו-קרב עם חנית. השלישי במעלה היה דו-קרב עם חרב שנחשבה ככלי נשק שאינו יאה לגבר. הרביעי במעלה היה דו-קרב לא חמוש שנחשב לאפשרות הגרועה ביותר. לפי האגני פוראנה רק ברהאמין היה יכול להיות מורה או אמן לחימה. עוד אומר האגני פוראנה, אנשים ממעמד הלוחמים או אנשים ממעמד הוואישאייא (שיכולים לעסוק במגוון מקצועות) צריכים ללמוד ממעמד הברהאמינים, לעומת זאת אנשים ממעמד החוואים האמנים או העובדים לא יכולים לקחת לעצמם מורה.
ב-630 בערך המלך נאראסימהאבארמאן משושלת פאלאווה הקים עשרות פסלי גרניט המתארים לוחמים לא חמושים מנטרלים לוחמים חמושים. יכול להיות שפסלים אלה הראו גרסה מוקדמת של ווארמה עדי, אמנות לחימה דראווידית.
ימי הביניים (מהמאה ה-11 עד המאה ה-15)
החיבור המוקדם ביותר המתאר את הטכניקות של מאלא יודהה נקרא ה"מאלא פוראנה" (המאה ה-13). סיגנונות עתיקים נוספים כמו ווארמה קאלאי וקאלאריפייאטו התפתחו לצורתם הנוכחית במאה ה-11 בזמן תקופת המלחמה הממושכת בין שושלת הצ'רה לשושלת הצ'ולה.
קיימים אזכורים אחרים לאמנויות הלחימה בטקסטים הודיים שונים בימי הביניים. לדוגמה קאמאנטאקיה ניטיסארה, ניטיוואקיאמארטה שחובר על ידי סומהדווה סורי, יוקטיקאלפאטארו שחובר על ידי המלך בוג'ה, ומאנאסולאסה שחובר על ידי המלך סומסווארה השלישי. קיים גם טקסט בשם דהאנורוודה סאמהיטה שחובר באמצע המאה ה-14 איש בשם ברהאט סארנגדאהרה פאדהאטי.
תקופת השושלת המוגולית (1526 עד 1857 לספירה)
לאחר רצף ניצחונות, השליט המוסלמי באבור השליט סדר מוגולי במאה ה-16. המוגולים התאמנו בהודו באמנויות לחימה כמו היאבקות וירי בחץ וקשת. המוגולים שילבו בין היאבקות טורקית ומונגולית והמאלא יודהה ההודי וכך יצרו את סגנון התפיסה שנקרא פלוואני שנשאר פופולרי עד היום בייחוד אצל המוסלמים. המורשת הכי בולטת כנראה של המוגולים היא הצגת אמנות לחימה שמושפעת מהפרסים בשם טאלוואר שנקראת על שם חרב הסקימיטאר. אף על פי שלהבים מעוקמים היו נפוצים בהודו מאז ימי קדם, הקאנדה בעל המבנה הישר וכפולת הקצוות הייתה פופולרית יותר עד תקופתו של באבור.
הטקסט המכונה ההאוסאנאסה דאהנורוודה סאנקאלאנאם שמתוארך לחלקה השני של המאה ה-16 נאסף תחת חסותו של אכבר. קיים גם טקסט הנקרא דהאנורוודה סאמהיטה שמתוארך למאה השבע עשרה שמיוחס לואסיסטהא.
העת החדשה (1857 עד להווה)
אמנויות הלחימה ההודיות עברו תקופה של הדרדרות כאשר הגיעו הרובים להודו והנשק החם הנייד נכנס לתמונה במיוחד אחרי שהקולוניאליסטים הבריטים ביססו את שלטונם באופן מלא. השלטון הבריטי ארגן צורת שלטון שהייתה יותר מוכרת לו על ידי כך שהביא לאזור מוסדות מאורגנים יותר כגון משטרה, צבא ומוסדות ממשלה. כל אלה כולל הצורך ברובים הפחיתו את הצורך באימוני הלחימה המסורתיים שהיו נתמכים על ידי קאסטות מסויומות. הממשלה הבריטית באזור החרימה את אמנות הלחימה קאלאריפייאטו ב-1804 כתוצאה מסדרת מרידות שהתרחשו. במשך הזמן ההוא אמנויות הלחימה נדחקו לאזורי הכפרים. ההתעניינות של הציבור ההודי בקאלאריפייאטו התחדשה ב-1920 בטליצ'רי כחלק מהתעניינות חוזרת באמנויות המסורתיות בדרום הודו שאפיינה את מורת הרוח ההולכת וגוברת כנגד הקולוניאליזם הבריטי. מאז אותה תקופה החלה התענינות מחודשת בסגנונות אחרים כמו סילאמבאם בטאמיל וטאנג טה במאניפור.
חלוקה גאוגרפית: דרום וצפון
כתחומים אחרים של התרבות ההודית, גם אמנויות הלחימה יכולות להתחלק לצפוניות ודרומיות או אינדו אריות מול דרווידיות. צפון הודו הייתה חשופה לתרבות הפרסית בזמן השלטון המוגולי ואילו דרום הודו שימרה את המסורת הימי ביניימית ההודית.
בנוסף לכך, ישנם אמנויות לחימה אינדיווידואליות משום שהן משתייכות לקאסטה הלוחמת או לשבט בודד.
הודו הדרומית
אמנויות לחימה שגרתיות בדרום הודו הן קאלאריפאיאטו ווארמה עדי שהתפתחו לצורתן הנוכחית החל מהמאה ה-11 בזמן מלחמה ארוכה בין שושלת צ'רה לשושלת צ'ולה. למשל, אמנות הלחימה המסורתית של סרי לנקה היא אנגאמפורה.
ההתענינות המחודשת בקאלאריפאיאטו החלה ב-1920 בטליצ'רי כחלק מגל הגילוי מחדש של האמנויות המסורתיות בהודו הדרומית גל שאופיין כחלק מההתקוממות נגד ההתיישבות הבריטית.
הודו הצפונית
אמנות לחימה נפוצה באזור היא פהלוואני סוג של ההיאבקות הודית שנוצרה מהתאבקות פרסית בשם ווארזש -א פההלאוואני בזמן התקופה המוגולית. גאטקה היא סגנון של סאסטראווידיה שמשויכת לסיקים באזור פונג'אב בעיקר. טאנג טה היא אמנות לחימה שבה משתמשים בהרבה כלי נשק ותחמושת המשויכים לקבוצה אתנית בצפון-מזרח הודו העונה לשם מייטיי.
היאבקות הודית
המונח בסנסקריט להיאבקות הוא מאלא יודהה. היום המונח מוצמד להיאבקות מסורתית בדרום הודו. לעומת זאת היאבקות בצפון הודו נשלטת על ידי פהלוואני שמקורה נמצא באזור שהיום הוא איראן. בנוסף ישנם גם סגנונות בודדים כמו מוקנה ממניפור והיאבקות אינבואנית ממיזורם.
כלי נשק
מגוון גדול של כלי נשק משומש באמנויות הלחימה הדרום אסיאתיות, חלק מכלי הנשק מאמנויות לחימה אלו לא נמצא בשום מקום אחר. לפי מחברו של הספר "אמנות המלחמה בהודו העתיקה" פ.ס. צ'אקרוואטי, צבאות השתמשו בנשק רגיל כמו לת'י - חניתות עם חוד מעץ או ממתכת, חרבות, חזרן מצופה, מגנים ממתכת או מעץ, גרזנים, וקשתות ארוכות וקצרות עוד מתקופת אלכסנדר מוקדון.
קישורים חיצוניים
