אמה תלמי

אמה לוין תלמי

תאריך עלייה	1924
סיעה	מפ"ם, המערך
חברת הכנסת 15 באוגוסט 1955 – 17 בנובמבר 1969 (14 שנים) כנסות 3 - 6
תפקידים נוספים סגנית יושב ראש הכנסת ממקימי קיבוץ משמר העמק

אמה לוין-תַלמִי (25 באפריל 1905 – 6 ביוני 2004) הייתה ממקימי קיבוץ משמר העמק, סופרת, חברת הכנסת בשנים 1955–1969 מטעם סיעות מפ"ם והמערך. כיהנה כסגנית יושב ראש הכנסת והייתה חברה בוועדות החינוך, הכלכלה, הכספים והכנסת. עסקה בעיקר בנושאים חברתיים: פעלה למען שוויון זכויות לנשים והטבת מעמדן בזכויות יסוד, חינוך וקידום מגזרים מקופחים ויצאה נגד כפייה דתית.

קורות חייה

נולדה בוורשה בשנת 1905, בתם הבכורה של אשר ויהודית לוין. היו לה ארבעה אחים ואחיות: רחל (1907–1973), חברה בשומר הצעיר שעלתה לארץ ישראל ב-1929 ונמנתה עם מייסדי קיבוץ עין החורש, בו עבדה כגננת והקימה את משפחתה; עמנואל, שעלה לארץ ישראל, הקים בה משפחה ועבד באחד מענפי התעשייה הקלה בתל אביב; יהודה, שנרצח בשואה; והאחות הצעירה ביותר, שרה (1914–1950), שלמדה בסמינר לגננות בוורשה, עבדה בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק, עלתה לארץ ישראל עם השומר הצעיר, הייתה חברה בקיבוץ רמת יוחנן ואחר כך ייסדה בגבעתיים גן ילדים ניסויי. היא נפטרה כשכרעה ללדת את בנה השני בגיל 36, והשאירה אחריה בעל ושני ילדים.

אשר ויהודית לוין עלו לארץ ישראל בשנת 1935 והתיישבו בתל אביב. אשר לוין עבד כמנהל חשבונות ובזמנו החופשי כתב ופרסם שלושה ספרים בעברית. גדלה בבית יהודי חם וליברלי. למדה בבית ספר פולני-יהודי. כשהייתה בת חמש עשרה הצטרפה לשומר הצעיר והייתה פעילה בשורות התנועה. ב-1924, והיא בת 19, עלתה לבדה לארץ ישראל. באופן מודע נמנעה מעבודה במקצועות נשיים מסורתיים, ועם השנים צברה ניסיון בקשת רחבה של עיסוקים: חקלאות, בניין וסלילת כבישים. כתוצאה מכך לעיתים קרובות מצאה עצמה מובטלת, חולה ובמצב של תת-תזונה. אחרי זמן מה מצאה לבסוף עבודה בגן ילדים בין חיפה ואזור אחוזה, וגרה בצריף שהיה שייך לגן.

ב-1927, לאחר שלוש שנים של עצמאות כלכלית, הצטרפה לקיבוץ ד' של השומר הצעיר, שהתאחד עם קיבוץ ב' של עפולה וביחד הפכו לקיבוץ משמר העמק. הייתה הגננת של הילדים הראשונים בקיבוץ ואספה סיפורים מהגן בספר שכותרתו "אנחנו". עם הזמן נוספו לו סיפורים נוספים וכותרתו שונתה ל"פורים באלול". כפעילה בחיי הקיבוץ השתתפה בהכנות למגוון אירועים שהתקיימו בו ודאגה לרווחת החברים והחברות. ב-1931 נסעה לפולין בשליחות מטעם התנועה, שם פגשה לראשונה את מאיר יודקס תלמי, חבר קיבוץ עין שמר. ב-1934 נישאו והוא הצטרף אליה למשמר העמק. עם נישואיהם הוסיפה את שם משפחתו לשמה. נולדו להם שלושה בנים: יגאל (ב-1934), יהודה (ב-1940) ובנימין (ב-1946).

כתביה וכתיבתה

ב-1922, בגיל 17, החלה לכתוב ולפרסם סיפורים, תחילה בפולנית ולאחר מכן בעברית. בשלהי שנות ה-20 ובשנות ה-30 הופיעו סיפוריה בכתב העת של השומר הצעיר שיצא לאור בוורשה, והחל מ-1931 פורסמו גם בעיתונים בארץ ישראל, בעיתונים דבר, משמר, דבר הפועלת ובעיתוני ילדים. כתבה גם לביטאון הקיבוץ שלה, ידיעות משמר העמק. פרסמה רשימות רבות בכתב העת של הקיבוץ הארצי, הדים, אותו גם ערכה במשך שנים רבות. שימשה גם כעורכת משמר העמק במערכה, שראה אור לאחר מלחמת העצמאות.

ספרה לעת אהלים (1949) היה הרומן הראשון שכתבה אישה בחברה הקיבוצית והופיע במקביל לרומנים הראשונים שכתבו גברים. היא עצמה הגדירה אותו כ"פרקי קיבוץ", שכן כוונתה הייתה לתעד: "הרגשתי שזה מה שהקיבוץ ביקש ממני; לא ביקשו ממש, אבל ידעתי שזה התבקש. חייתי את הסיפורים שסיפרו לי החברים", אמרה בראיון לשולה קשת. "אני הייתי בין היחידים שידעו עברית ולכן עלי הוטלה המשימה. לא קראתי לספר 'רומן' אלא 'פרקי קיבוץ'. זהו תיעוד, רציתי שידעו איך זה התחיל". לעת אהלים מתאפיין בחדשנות סגנונית ובנוי מסצנות קצרות, מעין תמונות מומחזות מתוך מרקם החיים של חבורת סוללי הכבישים. הכתיבה פרגמנטרית, ולכאורה אפשר לראות בה אחת מן הטכניקות המתאימות לתיעוד, מעין אלבום תמונות קבוצתי שמקפיא לרגע תמונות-תמונות. שפתה הייתה מתובלת בביטויים שמקורם ביידיש, רוסית, ערבית וספניולית.

רשימות במחברתה, ששימשה אותה כהכנה לכתיבת הרומן, ונמצאת בארכיון האישי של לוין-תלמי בגבעת-חביבה, מעידות על סטיות מן התיעוד לצורך הבניה ספרותית-בדיונית שהונחתה בין היתר משיקולים אידאולוגיים-פמיניסטיים. להבדיל מיצירות של גברים, החליטה להעמיד במרכזן בעיקר נשים. אך היא לא הסתפקה במהפך אחד – העמדת נשים במרכז העלילה החלוצית – היא הציעה עיצוב אלטרנטיבי גם לדמויות של כמה מהגברים. להבדיל מדימויו ההירואי של החלוץ, הופיעה ביצירתה, לצד דמויות חזקות של גברים, גם גלריה מגוונת של גברים כמו-נשיים. ברומן שלה טשטשה את גבולות הסטריאוטיפים של הגברי והנשי, של החלוץ והחלוצה, ואת חלוקת התפקידים המסורתית בין המינים: היא העניקה לכמה מדמויות הנשים תכונות כמו עוז רוח ותושיה, ולכמה מהגברים תכונות שבאופן מסורתי נחשבות לתכונות של נשים, כמו רכות. בתוך כך יצרה עולם בו גברים ונשים היו בשר ודם, שהתמודדו באופנים שונים עם המשימה החלוצית. אופיה של ההתמודדות היה תלוי באדם, ולא בהשתייכות המגדרית. ככלל, מרחב הפעולה ברומן הוא גברי, והנשים נאבקו במרחב זה על הזדמנות שווה להשתתף בעבודות של הגברים ונלחמו נגד הסטריאוטיפ של האשה כחלשה. בד בבד, לעת אהלים מבטא גם את המפגש הדיאלקטי שבין שתי התודעות: התודעה הקולקטיבית, שמזדהה עם ההחלטה להעביר את גידול הילדים לרשות הכלל, והתודעה הנשית שאינה מסוגלת להשלים עם הפקעת ייעודה של האשה לידי הכלל.

הספרים בין גבולות (1944) ותיל על הדנייסטר (1945) הוקדשו לתיעוד פרקי חייהם של יהודי דרום רוסיה בתקופת השואה ומאבקם בעזרתם של שליחים שנשלחו מארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה. היו אלה בין היצירות הראשונות בארץ שהתייחסו לנושא השואה. ספרים נוספים שכתבה הם בנשור העלווה (1981), שמעון יורין וחבריו: אדם באפילה (1985), ספרי הילדים עמוד חשמל במבוכה (1941) ופורים באלול (1954).

במהלך הכתיבה קיבלה בין היתר חוות דעת מהמשוררת לאה גולדברג. בארכיון האישי של לוין-תלמי מצוי מכתב בכתב ידה של גולדברג שנשלח אליה ב-14 בספטמבר 1952, וזו לשונו:

אמה היקרה, קראתי את ספרך וכבר שלחתיו לך ואני מקווה שהגיע. דעתי היא, שאחרי איבוד [הכוונה: עיבוד] מסוים אפשר להפוך את הסיפורים הללו לסיפורים רבי עניין, אבל – וכאן ודאי חילוקי הדעות בינינו – אני סבורה, כי אלה הם סיפורים לגדולים על ילדים ולא סיפורים בשביל ילדים. מעניינת בהם לא העלילה, אלא מה שאת רואה בילד, בילד מיוחד זה שגדל בקיבוץ, וכיצד את מקשיבה לשפתו ומוסרת אותה. יש ספר מסוג זה של ירה אימבר על ילדים ואכן אנשים מבוגרים קוראים אותו בחפץ לב. לפיכך סבורה אני שהוא מתאים יותר לסדרה לכל מאשר לסדרה שלנו "אנקורים". לא דיברתי עדיין עם מ. אמיתי בעניין זה, אך יש לי הרושם שגם הוא נתרשם בדומה לכך. על כל פנים אחרי הפגישה אתו נכתוב לך יחד. הרבה ברכות ושלום לך, אני מקווה שתקבלי את עמדתי כדבר הוקרה.
שלך, לאה.
נ.ב. אני חוזרת לת"א וכתובתי רח' ארנון 15.

רשימת ספריה

• אנחנו: מספורי הגן (הוצא על ידי ההנהגה העליונה להסתדרות השומר הצעיר העולמית), ורשה: הקואופרטיב השומרי המרכזי, 1937.
• אמה לווין, בין גבולות, מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, תש"ד.
• תיל על הדניסטר, מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1945.
• א' לוין-תלמי, לעת אהלים: פרקי קיבוץ, מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1949.
• אמה לוין-תלמי, פורים באלול, מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1954.
• אמה תלמי, בנשור העלווה, תל אביב: ספרית פועלים, תשמ"א-1981.
• אמה תלמי, שמעון יורין וחבריו: אדם באפילה, תל אביב: ספרית פועלים, תשמ"ה-1985.

על הקיבוץ

במחברותיה האישיות אשר בארכיון השומר הצעיר בגבעת חביבה מצויות רשימות-רשימות בהן תיעדה לוין-תלמי את סיפוריהם האישיים של החברים והחברות, שתיארו בפניה את סיפוריהם המשפחתיים ואת תלאותיהם בדרכם לארץ-ישראל. כמו כן מופיעות במחברותיה הערות על החברים ועצות שנתנה להם, למשל: "חיים אסתר – בין השטין שמעתי קריאה 'תעזרו לי'. תנו לי יד, הרי כולנו רוצים דבר אחד, למה לא נלך יחד"? או: "יהודה – תאמין יותר באנשים... חותך את הענף שאתה יושב עליו על ידי חיפוש פרטים. הסינתזה נחוצה לך, יותר מדי אנליזה. דבריך האחרונים מעידים על התקדמות, התפתחות.. כך גם לאריה. מתי תצליחו? כשלא תדחו חברים כך תקרבו". ועוד: "זאב: קיבלת קומפלימנטים שונים. איש התאוריה. חי בקיבוץ שיצרת לך בעיני הרוח. ואתה בא ושואל 'מה לא עשיתי ודרשתם ממני'? אתה מעמיד עצמך תלוי בדרישת החברה. תדרוש – אעשה. אני עסוק, תדפוק החברה בדלת, תזכיר לי שאני חבר בה, אני מוכן..." בנוסף, תיארה את קשיי ההסתגלות של החברים והחברות לחיים בקיבוץ: "החברה הזאת מיוחדת במינה. כרוכה במשברים ולבטים [ה]מעכבים את ההתפתחות הטבעית. מהי הסיבה? הבחורים והבחורות? כן. כחלק מהבעיה הכללית. חוסר יחסי חיבה הדדיים... כתוצאה של דבר אחד יסודי: תוצאה של טמפו שונה של הסתגלות... אלה עוד ראשם בדניה, בעבר, אלה כבר צועדים בקיבוץ. אלה גרמנית מדברים – אלה כבר חושבים עברית. אלה על התנועה כדרך חיים ואלה עוד חוסר אמון... והיה ניגוד. ואפילו כיום יש בינינו חברים, אשר משליכים את כל יהבם על הצד ששמו בית. אם אמצא כאן בית, ביתי – זה יקבע. מובן לי הדבר, מוקדם עזבתם את הבית. נחוץ לכם בית. מוקדם עזבתם – בחור ובחורה. ליצור בית. זה כמובן מובן לי, אבל לא כל החברים יכולים להשלים רק עם בית. אמנם יכול להיות לי בעיר טוב, בצבא טוב, אבל זה יהיה בית צר, שאין לו חלון לעולם. להשקפת עולם...".

על נשים בקיבוץ

ב-24 ביולי 1942 כתבה על עבודת הנשים בקיבוץ: "ובכן, בפעם הראשונה בתולדות משמר העמק תשתתפנה גם חברות בחי"ש [חיל השדה של ארגון ה"הגנה"]... צריך בגיל צעיר לתבוע זכויות שוות, אחר כך יהיה עוד יותר קשה... אתם צריכים להראות שאפשרית היא עבודת משותפת כאן. הייתה לי ביום זה הרגשת חג... ובכן, אף רגע לא להחמיץ, לשחרר את שתי הבנות [מעבודה במטבח]... מי יעבוד במקום שלמית רבע יום במטבח? ...מצאתי את עלי... המוכן אתה להחליף את שלמית במטבח? ואני בטוחה שיעקם את האף. אילו הצעתי לו להחליף את שלמית בחי"ש – חשבתי – היה עושה זאת ברצון יתר. החברים שלנו – אחדים מהם – חושבים, כי פחיתות כבוד היא להם העבודה הזו. יש מוכנים כמעט לשביתה (געואלט! שביתה בקיבוץ!) למען הימנע מעבודה שם". ועוד כתבה: "חינוך אידיאי הוא ערובה להמשך... כולם שווים בפני הקיבוץ: הפלח, הרפתן, המורה, השר והשליח לתנועה והלולנית – הכל שווים! הגענו לשוויון בין עבודת כפיים ועבודת רוח. עוד שלב של שוויון למרות השוני. הקיבוץ ביטל את מודד אמידותו של האדם. שוויון כלכלי וחברתי מוחלט". לוין-תלמי מתארת את "הקיבוץ כתא החברה העתידה... דרך המובילה לציונות חלוצית ולסוציאליזם מהפכני".

על חיי התרבות והרוח בקיבוץ

בארכיון נמצא גם ראיון עמה, שכותרתו: "חגים ראשונים", בו תיארה את הימים הראשונים בקיבוץ הנבנה ואת דאגת החברים לחיי התרבות והרוח של דור ההמשך: "היו שנים ושעות – בהם חיינו היו קשים, אפילו קשים מאוד. עם זאת היו חגיגה מתמשכת. פתאום חבורת צעירים, פתאום חופש מסמכות הורים, מורים, דעת קהל (מה יגידו?!), פתאום מרחבים ואוהלים, לא חומות ומחנק, כי אם אויר מלוא לוגמיך. פתאום החופש ליצור את חייך כרצונך... הבדיחה הקלאסית אומרת, כי ביד אחת אחזנו בפטיש, בו הלמנו על אבנים מטומטמות, וביד השנייה חיבקנו ספר חכם (מרקס, פרויד...). כך אמנם היה, אבל... לא בו זמנית. היו ימים רבים ללא עבודה, ואז קראנו, התווכחנו, יצרנו חוגי לימוד, נגינה, שירה וכו'. והיו גם ימי תעסוקה – בבניין, בכביש, בפיצוץ סלעים, במעדר ובבלמינה. אבל נכון: תמיד היה הספר בן-דרך. אמרתי – חגיגה מתמשכת. וכגודל החגיגה גודל האכזבה: מחבריך, מעצמך, מהדלות התרבותית סביב... באין דפוס לשבת, לחגים, באין חברת ילדים גדולה, התמקדו החיים התרבותיים בספרים, בשיחות, בנגינה בצוותא, בחיבור פזמונים, במקהלה, בהצגה. היה גם עיתון פנימי. כאן [במשמר העמק] קראתי את "סיפור הגן" הראשון שכתבתיו, בעקבות ההצגה הראשונה שהצגנו לילדים... צריך לתת לילדים משהו חג, משהו שונה – ומה פשוט יותר מאשר להזין דמיון במסגרת חגינו היהודים, לתת ביטוי ליום שבת? כאשר סביבם בקיבוץ, לא היה ייחוד לחגים או ליום שבת... החגים הראשונים שנחוגו היו חנוכה – וגם פורים". בחנוכה הודגשה גבורת המכבים: "לא היה מחסור בנסים, נפלאות, קסמים. הנס לא היה יתום כי אף פעם לא הוזכר עושהו-מולידהו. והיה חג. מצפוננו החילוני לא הוטרד בימים ההם". בין השורות מצוי גם חומר עיוני רב הכתוב בכתב ידה, בנושאים שונים, כגון: מושג המלחמה, סוציאליזם, קארל מרקס והמניפסט הקומוניסטי. אולי לימדה את חברי הקיבוץ או השומר הצעיר, ואולי העמיקה בנושאים אלה בעצמה.

פעילות בכנסת

לוין-תלמי הייתה פעילה שנים רבות במחלקת החברות במפ"ם. החל מ-1955 כיהנה כחברת הכנסת מטעם המפלגה, במשך 14 שנים: מהכנסת השלישית ועד סוף הכנסת השישית (1955-1969). שימשה סגנית יו"ר הכנסת, והייתה חברה בוועדות הכספים, הכלכלה, והחינוך והתרבות של הכנסת. תוארה כ"נציגה לוחמת", וכמי שלא פעם התקשתה לשלוט ברוחה. מנחם בגין כינה אותה "הזמיר של הכנסת". העקרונות שליוו אותה כחברת כנסת בכל נושא שנתנה דעתה עליו היו הומניזם, שוויון, צדק וציונות. היא ראתה קשר ישיר בין כלכלה לחברה לחינוך ובאופן עקבי שילבה בתפקידיה במליאה ובוועדות נקודת מבט חברתית-הומניסטית וחינוכית.

עמדותיה בנושא חקלאות, תעשייה וכלכלה

בלי חקלאות נוספת מדי שנה בשנה אין עתיד לארץ הזאת. בלעדיה אין עליה, אין קליטה, אין עצמאות כלכלית ואין ביטחון.

— אמה תלמי, דברי הכנסת,12.3.1958,ישיבה 432,עמ' 1280.

נושאי החקלאות והתעשייה היה קרוב ללבה, ופעילותה בתחומים אלה התרחשה במקביל להתקדמות התיישבות החקלאית במדינה ופיתוח התעשייה בה. במהלך הכנסת השלישית מתחה ביקורת חריפה על חוק התקציב לשנת 1958/59 שהציג שר האוצר, לוי אשכול, בעיקר לנוכח היוזמה להעביר מתקנים צבאיים לנגב במקום לעודד התיישבות חקלאית ותעשייתית בו. היא ראתה ביישובים אלה תפקיד כפול: הגדלת התוצרת הישראלית ובכך תרומה לכלכלה היצרנית האוטונומית של המדינה, וגם וביסוס הביטחון לאורך הגבולות, שיגביר את הסיכוי לשלום, שיביא לעלייה. על פי גישתה הכלכלית על הממשלה לרכז בידיה את הייבוא אצלה ולחלקו בצורה אחראית. כמו כן, על הממשלה להטיל מס רכוש רק על הרכוש הגדול ולהשתמש בכספים אלה לפיתוח ענפים יצרניים וכאמצעי אשראי לנזקקים. לגבי החקלאות, במקרה של פגעי טבע, על הממשלה להבטיח את פרנסת המתיישבים בכלל והחקלאים. בהתאם, פעלה להלאמת מקורות המים וחלוקתם הצודקת (בעיקר אחרי ימי הבצורת של 1959). במקרים של עודף במוצר מסוים, כדי למנוע צניחת מחירים, הציעה לפתוח בקמפיינים פרסומיים למען צריכת המוצר והטלת חוקים שיחייבו גופים לאומיים כמו הצבא ומערכת החינוך להשתמש במוצר. דוגמה טובה לכך היא המשבר שחל בענף החלב בסוף שנות החמישים, בעקבות עודף המוצר במדינה. בנוסף, כדי להימנע מקריסת יישובים המייצרים את המוצר העודף, המליצה להימנע מיישובים מונוקולטריים, התבססים על משק מסוג אחד.

מבחינה חברתית וחינוכית הגדירה את תפקידו של שר החקלאות גם כ'שר הסבלנות': "עליו לטפח לא רק את המוצר, כי אם גם את המייצר- האדם". ברוח זו, התנגדה להקמת יישובים חקלאיים הומוגנים מבחינת העדה או ארץ המוצא, והזהירה מפני בריחת מוחות מהחקלאות והפיכתה לענף של "מוז'יקים". לשם כך, קראה לעידוד תנועות הנוער החלוציות ופתיחת בתי ספר מקצועיים ברמה גבוהה. בה בעת חזרה ודרשה להורדת יוקר המחיה במדינה ושמה דגש על החקלאים ופועלי התעשייה. בנוסף, פעלה למען "חישמול מהיר" וחיבור לרשת הרכבות של ערי הפיתוח, הכפרים הערבים ויישובי הספר. לגבי החקלאים הערבים, הציגה את הפערים ההולכים וגדלים בין ההכנסה של הערבי לזו של החקלאי היהודי בעוד מספר היהודים בענף הולך ופוחת וקראה לשר האוצר לשנות את המגמה.

עמדותיה בנושא החינוך הפורמלי והבלתי-פורמלי

מה יקבע את הצלחת החינוך מבחינה ממלכתית. לא מספר גומרי הגימנסיות ולא אחוז תעודות הבגרות הם שיקבעו את ההצלחה, כי אם כושרם של בוגריו להביא [...] לעצמאות כלכלית של המדינה.

לוין-תלמי ראתה בחינוך ומכאן בבית הספר גורם מרכזי לעיצוב אורחות חיים וערכים והחברה הישראלית בכלל. ראתה בחינוך זכות יסוד לכל ילד וילדה בישראל, ללא הבדל דת, גזע, מין, מוגבלות זו או אחרת. קידמה שוויון הזדמנויות בחינוך, תוך דגש על שוויון בין מזרחים לאשכנזים ובתוך כך גם בין פריפריה למרכז. פעלה רבות לצמצום פער המעמדות ויוקר המחיה, מתוך תפיסה שטוענת כי "העוני הוא גורם הבורות" - מתוך הנחה שקיום כלכלי בכבוד יאפשר למשפחה לעודד את ילדיה להמשיך ללמוד ולרכוש השכלה, וכך תבוער הבורות ויצטמצם הפער בין המעמדות. בנוסף פעלה לשוויון הזדמנויות בקרב הערבים אזרחי ישראל והעלתה לדיון ציבורי את הפער ההולך וגדל בין הישגי התלמידים הערבים לתלמידים היהודים. חתרה לחינוך חינם מגיל שלוש ולמען הקמת מעונות יום, בעיקר בחברות מוחלשות.

לדעתה, בתי הספר החקלאיים והמקצועיים ותנועות הנוער החלוציות היו סוכנים מרכזיים לפיתוח החברה הישראלית: לטענתה, בכוחם של בתי הספר המקצועיים לצמצם את הנשירה של תלמידים וכפועל יוצא להקטין את מספר העבריינים. היא לא האמינה בפתרון של לימודי ערב כדי לאפשר לתלמידים לעבוד לאורך היום, שכן ללימודים אלה התלמידים מגיעים עייפים אחרי יום עבודה, מה גם שבחלק מהיישובים התאורה לא פעלה באופן סדיר.

באשר למעמד המורים והמורות, העלתה לתודעה את קשיי המורה לנוכח התפתחויות טכנולוגיות מהירות ותדירות, עליית ערך החומריות וניכור חברתי: "לעומת השנים הקודמות התפקיד [של המורה] קשה הרבה יותר. כי באותו עידן שקובע בו ה'מעמד' – אין למורים מעמד בחברה. בעידן שקובע בו העושר – המורה מוכרח 'להתאמץ'. כשגדולות התביעות בעקבות התפתחות המשק והתקדמות הטכנולוגיה, שומה על המורה להקנות הרבה יותר ידיעות, וזה מחייב ומכביד. בעידן שלמשפחה אבדה הרגשת הבית, עמס המורה גם את תפקיד הבית," אמרה בכנסת. היא תמכה בתשלום עבור שעות נוספות, הגבלת מספר התלמידים בכיתה לכעשרים תלמידים ותלמידות והתנגדה ליום לימודים ארוך, שתובע "מאמץ אינטלקטואלי גדול מידי". למען קידום מעמד המורה דרך שיפור מעמדו בדעת הקהל, הציעה לארגן מפגשים של המורה עם הציבור, בין אם פנים מול פנים ובין אם דרך 'קול ישראל'. תמכה בהקצאת משאבים רבים למוסדות להכשרת מורים ומורות, בעיקר לסמינרים שתאמו את גישתה האידאולוגית, שהייתה ציונית סוציאליסטית. כמו כן הדגישה את חשיבות הסטאז' במקצוע וקראה להחיל את חוק ההתיישנות על עבירות של אדם המבקש ללמוד חינוך.

מבחינת תוכניות הלימודים, האמינה שצריך לחנך את התלמידים להקביל בין צורכיהם כבני אדם לצורכי המדינה, וראתה בלימודי חקלאות חלק חשוב. בנוסף, פעלה לשינוי תוכניות הלימודים בהיסטוריה ובמחשבת ישראל לשם הדגשת החזון הציוני והחלוצי, תוך התנגדות לציביון הדתי, שלדבריה "נדחק מבין הסדקים אל התודעה". החל מהכנסת החמישית קידמה תיקון לחוק חינוך ממלכתי שביקש להחזיר את זרם החינוך החלוצי (זרם העובדים), שיחנך לחלוציות, עבודה וסוציאליזם בנוסף לזרמים הכללי, הדתי ואגודת ישראל.

במקביל, פעלה למען תנועות הנוער, בעיקר החלוציות: תחילה כדי לאפשר להן לחזור ולהיכנס לתוך בתי הספר ו'קול ישראל' ואחר כך למען שוויון צודק בחלוקת התקציב בין התנועות השונות: בעיקר התלוננה על התקציבים הגבוהים של תנועת הצופים לעומת האחרות. מבחינתה, היוו תנועות תוספת חינוכית הכרחית לחינוך בבית הספר ובמשפחה. "תנועת הנוער קולטת את הילד, משקמת את אישיותו, מקנה לו ערכי עבודה", אמרה בכנסת ב-1965.

יחסה לדת

מה שמקדש את השבת, הרי זו מעט שמחת חיים.

ראתה בנושא השמירה על השבת נקודת תורפה של פנאי רב מדי ושעמום, שעלולים להוביל לפעולות עברייניות בעיקר בקרב בני נוער. פעלה למען הפעלת תחבורה ציבורית בשבת ופתיחת בתי שעשועים. כשהתקשתה להוציא רעיונות אלה אל הפועל, קידמה פעילויות תרבותיות וחברתיות לנוער, הן במסגרת תנועות הנוער והן במסגרת העיריות, "כדי להביא להתעוררות הנפש ופורקן הגוף, הכל לפי הצרכים".

עמדותיה בנושא נישואין ומשפחה

האם רק טקס דתי מגייר? חלוציות- אינה מגיירת? החייאת השממה- אינה מגיירת? נאמנות לישראל ולעם, עבודה למען העם- אינן מגיירות?

— אמה תלמי, דברי הכנסת, 1963.

לפי לוין-תלמי המשפחה מהווה בסיס איתן לבניין המדינה. כחברת כנסת קידמה את נושא הנישואים האזרחיים הציעה תיקונים לחוק נישואין וגירושין: בתי דין רבניים (1953), העלתה את הבעיה של החוק בנוגע לעגונות, נישואי כהן וגרושה ונשואות לגבר חולה נפש. ייחסה למצב החוקי השפעה על הלך רוח חברתי שנותן לגיטימיות מסוימת לבעל לנטוש את אשתו וילדיו, ובתוך כך הדגישה את הרעיון הפמיניסטי לפיו "האישי הוא הפוליטי".

בבואה לקדם נישואים אזרחיים, טענה שתוספת זו לחוק נישואין וגירושין תצמצם את הכפייה המצפונית לחילונים הגרים במדינה ובמקביל תמשוך יותר יהודים לעלות לישראל. מכיוון שסעיפי הנישואים האזרחיים לא אושרו עקב התנגדות הסיעות הדתיות, הביאה לכנסת את 'הצעת חוק בני ישראל', לפיו לא תהיה הבחנה בין יהודים שעלו מצפון אפריקה שזכו להיקרא "בני ישראל" לבין יהודים שעלו מאירופה שנקראו בני ישראל ללא מרכאות. לפני נישואין, אלה בעלי המרכאות היו צריכים לעבור חקירות ארוכות על ידי הרבנות על טיב יהדותם וכשרות הזיווג. לאפליה זו לוין-תלמי התנגדה נחרצות. ביחס לרכוש בני זוג שמתחתנים, הציעה את 'הצעת חוק שיתוף נכסים בין בני-זוג'. החוק בא להגן על הרכוש של כל אחד מבני הזוג בזמן הנישואין ואחריהם. החוק לא עבר לקריאה שנייה, אחרי דיון בוועדה.

בנושא אימוץ ילדים הדגישה את טובת הילד או הילדה. לדעתה, טובת הילד היא אימוץ על ידי זוג (איש ואישה) ולא על ידי יחידים, גם אם המאמץ היחיד הוא קרוב משפחה. כמו כן האמינה כי אין על ההורים המאמצים לדעת מי הם ההורים הביולוגים של ילדם, זאת כדי להקל על חינוכו. כך לא יהיה על ההורים המאמצים להתמודד עם הסתרת מידע מהילד. בהקשר זה, טענה חד משמעית שאין להסתיר מפני הילד את עצם האימוץ. פקידי הסעד אינם יכולים לקבוע מה טובת המאומץ, כיוון שאינם מספיק מעורבים. לכן יש לגלות את האמת בצורה חיובית שתספר כיצד בחרו המאמצים דווקא את הילד שלהם מבין כל האחרים. בנוגע לירושה, פעלה להנחלת כללים בסיסיים לירושה וחלוקת עיזבון. לפיה על הונו של נפטר בעל משפחה, להתחלק חצי למשפחתו וחצי לפי צוואתו. נקודה זו חשובה, כדי להבטיח המשך התנהלות כלכלית של משפחתו של הנפטר. מבחינת בן קיבוץ ערירי שנפטר, פעלה לוין-תלמי לאפשר לקיבוץ לירוש אותו.

עבודת נשים

יש כמה וכמה דברים אשר יכולים לתקן את האחוז העגום של הנשים העובדות בארץ. האם אותה הדאגה הלוהטת למשק הארץ ולשיתופה של האשה בייצור מעניק לה הקלות כל שהן? [...] שום דבר אינו מזיז את הענין מקפאונו.

אמה לוין-תלמי, דברי הכנסת, 1963

תמכה ביציאת נשים לעבודה וקידמה התאמה של המשק לצרכיהן. פעלה רבות ב"מועצת הנשים הדמוקרטיות" ובמסגרת זו ביקרה בארצות שונות, בהן ברית המועצות וסין. במסעות עשתה גם בשליחות הכנסת, כחברת משלחות פרלמנטריות, ובשליחות התנועה. בנאום ביום הפועלת הבינלאומי בשנת 1960 אמרה: "לפני מחצית המאה לא הבינו נותני העבודה בארץ ישראל שצעירות יהודיות מבקשות עבודה. לטובתן מנעו ממנה [הכוונה: מהן] פת לחם... כיום לא יתואר משק הארץ ללא עבודת נשים – אם כי אחוז הנשים העובדות בישראל – נמוך יחסית. כיום שוללים מאחוז רציני (84%) של פועלות שכר שווה לעבודה שווה – גם כיום 1960 – בנימוק בשגרתי שזה לטובתן. דווקא האמהות היהודיות בגולה היו מפרנסות את משפחותיהן. הגבר שקד על התורה והתלמוד, דואג לעולם הבא, והאישה דואגת לעולם הזה. ובעולם הזה הכירו אותה, את הסוחרת, את התופרת, את הרוכלת. בעלה היה ידוע כך, כמי ששייך לאשתו".

עם הישגיה נמנה אישורו בקריאה שלישית של חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, 1964, שיזמה יחד עם חברות הכנסת בבה אידלסון, רות הקטין וטובה סנהדראי. חוק זה בא לתקן את אפליית השכר לנשים ולעגן את עקרונות השוויון בתעסוקה. תמכה באיסור לעבודת לילה בנימוק שעבודה בשעות אלה מסכנת את בריאות האישה, אך כדי לאפשר לנשים רבות יותר לצאת לעבוד בשעות היום פעלה להקמת מעונות יום וגני ילדים בצמוד למפעלים. בנוסף, פעלה למען תוספת שכר לאחיות ולמורות, להקלות במס הכנסה לנשים שעובדות בבית וסבסוד חלקי של השכר לעוזרת בית לנשים שעובדות גם מחוץ לבית.

עמדתה בנושא יום הזיכרון לשואה ולגבורה

מרד היהודים הוכיח שהנאצים הם פגיעים. הוא היה מופת, היא היה אחד מתופעות-היסוד של השואה ומאבני-היסוד של מלחמתנו על עצמאות.

ראתה במרד החמוש בגטאות, במיוחד במרד גטו ורשה, גורם מרכזי בתולדות השואה ופעלה לקידום מרכזיותו בהנצחת השואה בארץ. ראתה בפעולות המזוינות במסגרת המרד אמצעי לקידום דימוי היהודי החדש, הריבוני, בעיקר בקרב בני הנוער, וכאמצעי חינוכי חשוב להקניית ערכים.

התנגדה להתיישנות פשעי הנאצים בנימוק כי על פשעים כאלה אין מחילה. לאי ההתיישנות גם הכרח בטחוני, לבל ישחררו מדינות אחרות פושעים נאצים שכלואים אצלן. התנגדה לקשרים בין ישראל לגרמניה, בין אם היו אלה קשרים תרבותיים, או בטחוניים (עסקת הנשק). התנגדה לביקור משלחת אנשי חינוך גרמניים בארץ ולביקורי משלחות ישראליות בגרמניה, ואף הגישה את הצעת חוק בעניין, לפיה "אין דורנו יכול לשאת בידידות יהודית-גרמנית. על כן מביעה הכנסת מורת רוחה על ביקורם של מורים גרמניים בבתי-הספר של ילדי ישראל ומורים ישראליים במוסדות חינוך בגרמניה".

אחרי הכנסת

מיד לאחר פרישתה מהכנסת, שבה אמה תלמי לקיבוץ משמר העמק ולכתיבה. גם בגיל 80 המשיכה לעבוד מדי יום מספר שעות במטבח או בחדר האוכל של קיבוץ. נפטרה בקיץ 2004 והיא בת 99. נטמנה בבית הקברות של קיבוצה.

קישורים חיצוניים

• אסתר כרמל-חכים, אמה תלמי-לוין, נשים על המפה, אתר האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים וחקר המגדר.
• אסתר כרמל-חכים, אמה תלמי, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
• אמה תלמי, באתר הכנסת
• אמה תלמי, באתר כנסת פתוחה
• יבל ברקאי, מוקי צור, אמה לוין-תלמי בת ה-99 הלכה לעולמה, באתר הקיבוץ, 10 ביוני 2004
• הספרים של אמה תלמי, באתר "סימניה"
• אמה תלמי, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• רשימת הפרסומים של אמה תלמי, בקטלוג הספרייה הלאומית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0