אלויזיה סטפינאץ
 | |
| החשמן אלויזיה סטפינאץ (1937) | |
| לידה |
8 במאי 1898 ברזאריץ', ממלכת קרואטיה-סלאבוניה  האימפריה האוסטרו-הונגרית |
|---|---|
| פטירה |
10 בפברואר 1960 (בגיל 61) קראשיץ',  הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה |
| מדינה | ממלכת יוגוסלביה, המדינה העצמאית של קרואטיה, הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה |
| מקום קבורה | קתדרלת זאגרב |
| מקום מגורים | קראשיץ' |
| השכלה | האוניברסיטה האפיפיורית הגרגוריאנית |
| תפקיד | ראש הכנסייה הקתולית בזאגרב |
| תואר | חשמן |
| תקופת כהונה | 1960-1937 |
החשמן ד"ר אָלֹויְזִיֶה ויקטור סְטֶפִּינָאץ (בקרואטית: Alojzije Viktor Stepinac; בלטינית נכתב שמו הפרטי Aloysius (אָלוֹיְסְיוּס); 8 במאי 1898, בְּרֶזָארִיץ', ממלכת קרואטיה-סלאבוניה, האימפריה האוסטרו-הונגרית - 10 בפברואר 1960, קְרָאשִיץ', הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה) היה איש דת קתולי-קרואטי אשר כיהן כחשמן של זאגרב במהלך מלחמת העולם השנייה. אודות פעילותו בתקופת שלטון ממשלת הבובות של האוסטאשה מתנהלת מחלוקת כבדה בין היסטוריונים בני לאומים שונים, והיא נעה בין הוקעתו כמשתף פעולה עם האוסטאשים לבין הוקרתו כמציל חיי יהודים וסרבים.
קורות חייו
ראשית חייו והכתרתו
נולד בכפר בְּרֶזָארִיץ' למשפחת חקלאים אמידה בת 11 נפשות. הוא רכש השכלה יסודית ותיכונית בזאגרב. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא האוסטרו-הונגרי וסיים בהצלחה קורס קצינים. הוא לחם בקרבות החזית האיטלקית, וביולי 1918 נפל בשבי האיטלקים. לאחר המלחמה החל לימודי חקלאות באוניברסיטת זאגרב, אך הפסיקם ושב לבית הוריו לסייע בעבודתם החקלאית.
ב-1924 יצא סטפינאץ ללימודי כמורה ברומא, המשיך ללימודים גבוהים באוניברסיטה האפיפיורית הגרגוריאנית, וב-1930 הוסמך לכמורה. הוא שב לזאגרב והשתלב במנגנון הכנסייה הקתולית. הוא נודע כלאומן, אך לא נטל חלק בפעילות פוליטית גלויה. ב-7 בדצמבר 1937 מונה על ידי האפיפיור פיוס האחד עשר לחשמן של זאגרב, לאחר שקודמו בתפקיד הלך לעולמו.
אירועי מלחמת העולם השנייה
ב-6 באפריל 1941 פלשה גרמניה הנאצית ליוגוסלביה וכבשה אותה תוך ימים אחדים. ב-10 באפריל 1941 נכנסו כוחות גרמניים לזאגרב ועימם עשרות רבות של גולים לאומניים קרואטים שנמלטו מהממלכה בתקופת שלטונה של ממלכת יוגוסלביה. עם הגעתם כוננה המדינה העצמאית של קרואטיה בראשות מנהיג האוסטאשה אנטה פאבליץ'.[1][2] ב-12 באפריל נפגש החשמן סטפינאץ עם סלאבקו קווטרניק, מראשי האוסטאשה, ונשבע אמונים למדינה החדשה, וב-16 באפריל נפגש עם אנטה פאבליץ' והביע את תמיכתו בשלטון החדש. יצוין כי רק ב-17 באפריל נכנעה ממלכת יוגוסלביה באופן רשמי. משטר האוסטאשה היה בעל זיקה מובהקת לכנסייה הקתולית והיא זכתה למעמד מיוחד בקרב ראשי הממשל. סטפינאץ ראה בשלטון החדש הישג לכנסייה הקתולית.[3]
סטפינאץ הביע עמדות נחרצות נגד הכנסייה האורתודוקסית הסרבית ובניה שהתגוררו בזאגרב. בכתביו ציין:
”הקרואטים והסרבים הם שני עולמות נפרדים, שני קטבים אשר לעולם לא יתקרבו זה לזה... השסע הפרבוסלאבי הוא הקללה הגדולה ביותר של אירופה, אף יותר מהפרוטסטנטית. הוא חסר עקרונות מוסר וחוקים, ואין בו כל חוש צדק ולא יושר-מידות.”[4]
מעריכים שכ-240,000 סרבים אולצו בהנחייתו להמיר את דתם מנצרות אורתודוקסית לקתולית. עד סוף 1941 נעצרו וגורשו מרבית יהודי זאגרב למחנות ריכוז ומהם למחנות השמדה. במהלך אירועים אלו לא הביעה הכנסייה הקתולית והעומד בראשה כל התנגדות או מחאה לפעולות שהתבצעו. יתרה מכך, אנשי כמורה בדרגים נמוכים כגון מירוסלאב פיליפוביץ' נטלו חלק פעיל במנגנון ההשמדה של האוסטאשים בידיעה ברורה של ראשי הכנסייה על מעשיהם. בפברואר 1942 מונה שטורמבאנפיהרר הנס הלם לאחראי על גירוש היהודים שנותרו באזור קרואטיה. באוגוסט 1942 בוצעה אקציה נוספת בזאגרב, ובה נעצרו יהודים שנמלטו מהאקציה הראשונה ומצאו מחבוא בדירות מסתור ובכפרים סביב זאגרב. העצורים הובלו בטרנספורטים ישירות לאושוויץ ולדכאו. במרץ 1943 בוצעה האקציה האחרונה בזאגרב ובמהלכה נעצרו וגורשו לאושוויץ אחרוני היהודים ובכללם הרב הראשי שלום פרייברגר.[5] באמצע 1943, לאחר השלמת הגירושים ורציחתם של מרבית יהודי זאגרב, גינה החשמן סטפינאץ רשמית רצח יהודים, סרבים ובני רומה. ככל שהתגברו הסימנים לתבוסת גרמניה במלחמה כך גברו הגינויים מצד ראשי הכנסייה על מעשי האוסטאשה.[6][7]
מנגד, עולה כי החשמן סטפינאץ וראשי הכנסייה פעלו לעזור למספר יהודים מקרב קהילת זאגרב עימם עמדו בקשרים אישיים וכן ליהודים מומרים ובני נישואי תערובת.[6] כמו כן קיימים מקורות המציינים שהחשמן סטפינאץ הציל 56 קשישים יהודים שהתגוררו בבית האבות ע"ש לאלוסלאב שוורץ בזאגרב.[8][9] עוד עולה כי הרב הראשי ליהודי זאגרב שלום פרייברגר מצא מחסה בביתו של החשמן סטפינאץ לתקופה מסוימת. בתקופה זו נעשה ניסיון על ידי הסוכנות היהודית להציל ילדים יהודים מאירופה ולהעלותם לארץ ישראל. לילדי זאגרב הוקצו 50 סרטיפיקטים. במועד זה כבר היו מרבית ילדי הקהילה במחנות ריכוז. הרב שלום פרייברגר, שעמד בקשרים אישיים עם החשמן סטפינאץ, נעזר בו ובראשי קהילות יהודיות מחוץ ליוגוסלביה ובכלל זה ועדת העזרה וההצלה בבודפשט. לאחר מאמצים קדחתניים אותרו 11 ילדים ובני נוער ובכללם בנו יחידו של הרב, רובן פרייברגר, והועברו להונגריה ולטורקיה ומשם עלו חלקם לארץ ישראל המנדטורית.[2][10][11]
ההיסטוריון מנחם שלח גורס כי סטפינאץ נכשל כישלון מוסרי ומעשי לא משום שהוא תמך בפועל ברצח יהודים, אלא משום שהיה פסיבי ולא נקט עמדה נחרצת נגד המעשים השונים ובכלל זה מעשי זוועה שבוצעו על ידי כמרי הכנסייה שהוא עמד בראשה. בחלק מהמקרים פסח על שני הסעיפים: מחד הצדיק את פעולות משטר האוסטאשה בפני ראשי הכנסייה ברומא, ומאידך גינה אותם בפורומים אחרים. שלח גורס כי סטפינאץ היה "האדם הלא נכון, במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון".[12]
משפטו ואחריתו
לאחר תום מלחמת העולם השנייה הוקמה הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה בהנהגת יוסיף ברוז טיטו. החשמן סטפינאץ המשיך לקיים קשרים עם אנשי האוסטאשה, והכנסייה אף סייעה למלט אחדים מהם למדינות דרום אמריקה. סטפינאץ נעצר והועמד לדין בעוון בגידה ושיתוף פעולה עם כובש זר. ב-11 באוקטובר 1946 הורשע בבית משפט מיוחד בליובליאנה בפשעים נגד המדינה ונדון ל-16 שנות מאסר עם עבודות פרך. בין השאר, הורשע סטיפינאץ על כך שסייע לשלטונות ללכוד את הרב שלום פרייברגר ובכך גרם לרציחתו.[13][14][15]
תוצאות המשפט הובילו למחאות בינלאומיות על רקע המלחמה הקרה. האפיפיור פיוס השנים עשר הביע צער ומחאה על המשפט וכך גם שר החוץ של ארצות הברית דין אצ'יסון. נטען שמדובר היה ברדיפה פוליטית. עוד הגיעו מחאות רבות מקרב ראשי כנסיות קתוליות ברחבי העולם.[16] ב-1952 נכלל אלויזיה סטפינאץ ברשימת החשמנים של הוותיקן, ובתגובה ניתקה יוגוסלביה את יחסיה הדיפלומטיים עם מדינת הוותיקן.[17] ב-5 בדצמבר 1951 שוחרר סטפינאץ מכלאו והושם במעצר בית. ב-1960 מת סטפינאץ מפקקת.[18]
ב-1998 הכריז עליו האפיפיור יוחנן פאולוס השני כ""קדוש" מבורך". בקרואטיה נחשב אלויזיה סטפינאץ לגיבור לאומי וסמל ללאומיות הקרואטית. 110 רחובות נושאים את שמו.[19] בקשה להכריז עליו חסיד אומות העולם נדחתה על ידי ארגון יד ושם.[20]
קישורים חיצוניים
- שלום בין בלגראד והוואטיקאן, הצופה, 8 ביולי 1966
- למען אלוקים וקרואטיה, מעריב, 3 בנובמבר 1972
- אלויזיה סטפינאץ, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגרד 1521 - 1942, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, באתר דעת, אוחזר ב-30 במרץ 2014.
- ^ 2.0 2.1 הקהילה היהודית בזאגרב - השואה, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות, הוצאת יד ושם, 1988, עמודים 145-139.
- ^ מנחם שלח (עורך), תולדות השואה - יוגוסלביה, הוצאת יד ושם, ירושלים, 1990, עמודים 281-279.
- ^ מנחם שלח, תולדות השואה-יוגוסלביה, עמוד 279 הערת שוליים 8.
- ^ גירוש יהודי זאגרב-הקהילה האחרונה של יהודי יוגוסלאביה, הצופה, 6 ביוני 1943.
- ^ 6.0 6.1 קרואטיה העצמאית, באתר "יד ושם".
- ^ צבי רותם, דת וכנסיה ביוגוסלוויה החדשה, דבר, 10 בפברואר 1953.
- ^ Dushan Mihalek, מלחינים ומוזיקאים בין קרואטיה לישראל, 2005, באתר vdocuments.site.
- ^ מנחם שלח, תולדות השואה-יוגוסלביה, עמודים 307-306.
- ^ מבוא, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, עמוד 21.
- ^ ראובן ירון, באתר "שירה עובדת".
- ^ מנחם שלח, תולדות השואה-יוגוסלביה, עמוד 284.
- ^ שמעון כהן,"לוח זיכרון בירושלים למעודד הנאצים?" ערוץ 7, 21.08.2019.
- ^ הארכיבישוף הקאתולי ביוגוסלביה הוכרז פושע נגד המדינה, המשקיף, 13 באוקטובר 1946.
- ^ למשפטו של הארכיהגמון סטפינאץ, משמר, 31 באוקטובר 1946.
- ^ סיירוס סולצברגר, ביקור בכלא טיטו אצל הארכיבישוף סטפינאץ, מעריב, 24 בנובמבר 1950.
- ^ טיטו מנתק את יחסיו עם הווטיקאן, מעריב, 18 בדצמבר 1952.
- ^ מת החשמן סטפינאץ, על המשמר, 11 בפברואר 1960.
- ^ Dr. Slaven Letica, If Streets Could Talk. Kad bi ulice imale dar govora, באתר croatia.org (באנגלית).
- ^ Esther Gitman: Hrvati su spasili tisuće Židova, a Stepinac je svetac, באתר vecernji.hr (בקרואטית).
