איימוס קנדל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איימוס קנדל
Amos Kendall
איימוס קנדל
איימוס קנדל
לידה 16 באוגוסט 1789
דנסטבל, מסצ'וסטס, ארצות הברית
פטירה 12 בנובמבר 1869 (בגיל 80)
וושינגטון די. סי., ארצות הברית
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות גלנווד, וושינגטון די. סי., ארצות הברית
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
המנהל הכללי של דואר ארצות הברית ה־11
1 במאי 1835 – 18 במאי 1840
(5 שנים)
תחת נשיאי ארצות הברית אנדרו ג'קסון
מרטין ואן ביורן

איימוס קנדל (באנגלית: Amos Kendall;‏ 16 באוגוסט 1789 – 12 בנובמבר 1869) היה עורך דין, עיתונאי ופוליטיקאי אמריקאי. הוא עלה לגדולה כעורך הראשי של Argus of Western America, עיתון רב השפעה בפרנקפורט, בירת מדינת קנטקי. קנדל עשה שימוש בעיתון, במיומנויות הכתיבה שלו ובקשריו הפוליטיים הנרחבים שלו, כדי להפוך את המפלגה הדמוקרטית למוקד של עוצמה פוליטית לאומי. כתומך אדוק של אנדרו ג'קסון, כיהן קנדל בתפקיד המנהל הכללי של דואר ארצות הברית בקבינט שלו ובזה של יורשו, מרטין ואן ביורן. הוא היה אחד מהחברים המשפיעים ביותר של "קבינט המטבחון" (אנ') של ג'קסון, קבוצה בלתי רשמית של חברי הקבינט והיועצים שהתוו את מדיניות הממשל.[1] לאחר פרישתו מהפוליטיקה, כתב קנדל את אחת הביוגרפיות הראשונות של ג'קסון, שיצאה לאור ב-1843. הוא השקיע כספים רבים בהמצאתו החדשה של סמואל מורס, הטלגרף. הוא היה אחת הדמויות החשובות במעבר של אמריקה למערכת התקשורת החדשה במאה ה-19.[2]

ראשית חייו

איימוס קנדל נולד בעיירה דנסטבל שבמסצ'וסטס כילדם השישי של זבדי ומולי (לבית דאקין) קנדל.[3] משפחת קנדל הייתה משפחה שהיגרה למסצ'וסטס מאנגליה ב-1640.[4] הם היו בעלי קרקעות בולטים בדנסטבל. בני המשפחה החזיקו בבעלותם את המסבאה שבה נערכו פגישות ואסיפות בחירות בעיירה. מולי קנדל ילדה שישה ילדים נוספים לאחר לידתו של איימוס, אך רק שניים מתוכם הגיעו לגיל שש.

שנתיים לאחר לידתו של איימוס, התמנה אביו כדיאקון של הכנסייה המקומית. המשפחה הייתה משפחה דתית מאוד, וחייה היו קפדניים מאוד.[5] שנותיו הראשונות של איימוס קנדל עברו עליו בעבודה בחווה המשפחתית, שטח אדמה בגודל של 22 אקרים (89 דונם) של קרקע חקלאית. בחווה גודלו בעיקר כבשים ובקר לחלב ומספוא לתזונת הסוסים והשוורים של המשפחה ששימשו לחריש השדות. המשפחה עסקה בגידול תירס, פשתן, חציר, תפוחי אדמה ושיפון. חלק קטן משטח החווה שימש לגידול טבק. איימוס סייע בסיקול סלעים משטחי החווה ובעבודות גידור.[6] הוא היה ילד חולני ורזה, שנטה לסבול מהצטננויות ומכאבי ראש קשים.

קנדל למד בתי הספר הציבוריים במסצ'וסטס ובניו המפשייר בשני חודשי הקיץ מדי שנה והיה קורא נלהב של ספרים ששאל בספריית ההשאלה של דנסטבל, שם לאביו הייתה הזכות לשאול שני ספרים בחודש.[7]

קנדל למד באקדמיית ניו איפסוויץ' שבניו המפשייר במשך כמה שבועות בסתיו 1805 ובבית הספר התיכון שבניו איפסוויץ' במשך חודש אחד בחורף 1806. באפריל 1806 הוא שב ללמוד באקדמיית ניו איפסוויץ', ואת שכר הלימוד שם הוא מימן באמצעות עבודה פיזית. הוא נשאר שם עד הסתיו הבאר ולאחר מכן למד מספר שבועות בדצמבר 1806 בבית הספר הציבורי של דנסטבל.[8] אף על פי שהוא היה רק בן 16, חינוכו של קנדל היה מתקדם מספיק כך שעלה בידו של אביו להשיג עבורו בקיץ 1806 משרת הוראה בבית ספר ברדינג, מסצ'וסטס, ומשרת הוראה נוספת בבית הספר הציבורי של דנסטבל (כיום בתחומי נשואה שבניו המפשייר). באפריל 1807 החל קנדל ללמוד באקדמיית לורנס שבגורטון, מסצ'וסטס. על אף בריאותו הרופפת הוא הרגיש את עצמו מוכן מספיק כדי להתקבל ללימודים בדארטמות' קולג'. הוא התקבל והחל ללמוד שם בספטמבר אותה שנה.[9]

לימודים בקולג'

בשל העובדה שלא היה יכול להרשות לעצמו סכום של 80 עד 90 דולר לתשלום עבור שכר הלימוד של סמסטר הסתיו וחורף, השיג זבדי קנדל לבנו איימוס משרת הוראה נוספת בבית הספר של דנסטבל. כשהיה הרחק מפיקוחו של אביו, החל קנדל לעסוק במשחקי קלפים, בריקודים ומדי פעם שתה משקאות אלכוהוליים. כשהיה הכסף בידו הוא נכנס ללימודים בדארטמות' במרץ 1808.[10] קנדל התחבר לחיים החברתיים בקולג' והצטרף לאחווה המקומית וכן לחבורה סודית למחצה ללימוד ודיונים שנקראה גימנסיון אדלפון. עם גישה חופשית לספריות של הקולג' ושל החבורה הוא הצליח לשים את ידו על יותר מ-4,000 ספרים (כמות עצומה במונחי התקופה), שרבים מהם נכתבו על ידי סופרים עדכניים ועסקו בנושאים שהוא לא היה יכול ללמוד תחת ההשגחה הקפדנית של אביו. בהמשך אמר קנדל שהחינוך הבלתי פורמלי שהוא רכש באמצעות קריאה ודיונים מחוץ לכיתה הועיל לו יותר מאשר השיעורים הפורמליים בהם השתתף.[11]

את הסמסטר של סתיו וחורף 1808 העביר קנדל בהוראה בניו איפסוויץ' ובמרץ 1809 הוא שב ללימודיו.[12] כאשר אסרה הנהלת הקולג' על שתייה בתחומיו, האשימו בכך הסטודנטים את קנדל, שהפיץ עצומה להפסקת השתייה. הוא הותקף פיזית במספר פעמים וכמה סטודנטים ניסו לפצוע אותו באמצעות השלכת קורות כבדות עליו כאשר הוא יצא מאחד הבניינים. ללא תמיכתם של חברי גימנסיון אדלפון, היה קנדל עוזב את הקולג'. בהמשך הוא הודה שהוא למד שיעור רב ערך מניסיונו זה: לא לנסות לעולם לכפות את ערכיו המוסריים על אחרים.[13] ביולי 1809 הוא הצטרף לחבורה שביצעה את יצירותיו של גאורג פרידריך הנדל והשתתף בקביעות בפעילויותיה. בנובמבר אותה שנה ועד פברואר 1810 הוא שב ללמד באיפסוויץ'.[14]

כששב קנדל לדארטמות' באביב 1810 השתפר מעמדו החברתי שם. הוא לקח חלק במעשה קונדס בו הודהר הבקר של אנשי העיר אל חדר מרתף בקולג'. כאשר הובאו כמה מהסודנטים לבירור משמעתי על המקרה, הגן עליהם קנדל באופן כה יעיל עד שהוסרו מעליהם ההאשמות.[15] כמו רוב תושבי דנסטבל היה קנדל מזוהה עם המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית. לעומת זאת, רוב הסטודנטים בדארטמות' היו מזוהים עם המפלגה הפדרליסטית. כאשר התבקש לשאת נאום בחגיגות יום העצמאות של 1810, הוא סירב בטענה שהפדרליסטים השתלטו על האירוע. כאשר הוא הובך על ידי הרדיקלים מבין הדמוקרטים-רפובליקנים, הוא סירב לקבל את תמיכתם כשהוא הודיע שהוא סבור שהם "צרפתים" מדי, כלומר תומכים בצרפת הקיסרית ולא פטריוטים מספיק. נחישותו לעמוד על דעותיו אך לא להביך את חבריו הרדיקאליים הקנו לו מידה רבה של הערצה מצידם.[16]

בשנתו האחרונה בדארטמות' שהחלה במרץ 1811 הצטרף קנדל לאגודה הספרותית Philoi Euphradias.[17] הוא הצטרף לאחוות פי בטא קפא ונבחר על ידי חברי כתתו כמצטיין מביניהם.[16] ב-27 באוגוסט 1811 סיים קנדל את לימודיו בדארטמות' כמצטיין בכיתתו.[3][18]

לימודי משפטים

זמן קצר לאחר סיום לימודיו בדארטמות', נסע קנדל לגורטון, מסצ'וסטס כדי לחפש משרת הוראה. הוא נפגש עם ויליאם ריצ'רדסון, עורך דין מקומי מכובד, וידיד של אביו. ריצ'רדסון יעץ לקנדל לנטוש את עבודת ההוראה וללמוד משפטים. בספטמבר 1811 הוא היה לעוזר משפטי במשרדו של ריצ'רדסון. בשל העובדה שעוזרו הקודם של ריצ'רדסון לא היה אמור לעזוב עד מרץ 1812, החליט קנדל להתגורר בינתיים בגורטון. כל הגברים הכשירים גופנית בעיר נדרשו להצטרף למיליציה המקומית, וקנדל לא היה להוט לעשות כן מאחר שאביו היה כבר במיליציה. האימונים הצבאיים התישו אותו, הוא התעלף למראה דם, והוא לא היה מסוגל לעמוד בפני כאב פיזי. בסופו של דבר אישר רופא שהוא לא כשיר לבצע את תפקידיו.[19] אך כאשר אזל כספו, הוא בילה את חורף 1811–1812 בבית הוריו בקריאת ספרי חוק ובביצוע מטלות שגרתיות עבור אביו.[20]

הוראה אצל משפחת קליי

בסתיו 1813 הודיע ריצ'רדסון על עזיבתו את גורטון. אף על פי שהוא הציע להבטיח לקנדל את משרת העוזר המשפטי אצל עורך הדין שאליו הוא העביר את משרדו, קנדל דחה את ההצעה.[21] הוא החליט שלאור השפל הכלכלי שהשפיע על ניו אינגלנד ולאור עזיבת פטרונו, יהיה זה הזמן המתאים לעזוב את מסצ'וסטס.[22] הוא החליט לעבר לוושינגטון די. סי. וב-2 במרץ 1814 הוא הגיע לעיר.[23] ריצ'רדסון, שנבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית, הפגיש אותו עם פוליטיקאים רבים, והוא נשכר על ידי הסנאטור ג'סי בלדסו מקנטקי, כדי לשמש כמורה לילדיו בלקסינגטון. ב-9 במרץ הוא יצא מוושינגטון, נסע בכרכרה לפיטסבורג, ומשם הפליג בספינת נהר במורד נהר אוהיו לסינסינטי. משם הוא הלך ברגל מרחק של 137 קילומטרים ללקסינגטון והגיע לעיר ב-12 באפריל.[24][25]

קנדל טען שבהגיעו ללקסינגטון, רמז לו הסנאטור בלדסו שהוא לא זקוק יותר לשירותיו.[26] על פי מקורות אחרים, משפחת בלדסו לא ידעה על החלטתו של הסנאטור לשכור את קנדל כמורה לילדים וסירבה להכניסו לביתם.[27] קנדל הזועם החליט שאינו רוצה יותר קשר עם בלדסו. ב-27 באפריל הוא פגש את ג'ון ווטקינס, אחיו-למחצה הצעיר של הנרי קליי, יושב ראש בית הנבחרים של ארצות הברית רב ההשפעה.[28] ווטקינס, סטודנט למשפטים, נהג לפקוד את אותה מסבאה שקנדל פקד אותה, ועד מהרה הוא הציג אותו בפני רעייתו של קליי, לוקרישיה. כמשפחה של שבעה ילדים שהוריהם נעדרו לעיתים תכופות מאחוזת קליי, אשלנד, נזקקו בני הזוג קליי נואשות לאדם שיוכל לעזור לשמור על הסדר ולשמש כמורה לילדיהם. לוקרישיה קליי הציעה לקנדל חדר, ארוחות, גישה לספרייתו הגדולה של בעלה, ומשכורת של 300 דולר לשנה (כמעט פי שלושה מהשכר שהובטח לו על ידי בלדסו).[29] קנדל הסכים להצעה בהתלהבות וב-5 במאי החל בעבודתו אצל משפחת קליי.[30]

קנדל בילה שנה אחת בלבד בלימוד ילדי משפחת קנדל. תאודור בן ה-12 הפגין התקפי זעם אלימים ואיים על חייו של אחד העבדים בסכין, מקרה שבישר את הכרזת אי-השפיות שלו ב-1833. תומאס בן ה-11 סבל גם הוא מהתקפי זעם קיצוניים ולעיתים קרובות הטיח עלבונות בקנדל (גם הוא סבל מדיכאון בבגרותו). שני הנערים לא הפגינו שום עניין בלימודים ולוקרישיה קליי גמרה אומר לפעול למען ריסונם. אט אט החל קנדל להשפיע לטובה על ילדי משפחת קליי והם החלו להשתפר בלימודיהם ובהתנהגותם.[31][32] בנוסף, לקרישיה קליי הקנתה לקנדל מיומנויות חברתיות רבות שעליהן הוא לא גדל: כיצד להתהלך בביטחון, כיצד להיכנס לחדר באופן מרשים, כיצד לנהל שיחת חולין, וכיצד לרקוד בצורה טובה יותר.[32] אף על פי שהוא נותר מסורבל מבחינה חברתית בשל ביישנותו, הצליח קנדל להרשים רבים בזכות חינוכו, בינתו, ונטייתו לקריאה ולכתיבת שירה.

הקמת משרד עורכי דין

בהיותו נחוש בדעתו לא לפתח קריירת הוראה ארוכת טווח, הגיש קנדל בקשה לקבלת רישיון לעסוק בעריכת דין בקנטקי. ב-12 באוקטובר 1814 הוא נסע לבירת המדינה פרנקפורט כדי להיבחן בפני בית המשפט לערעורים של קנטקי. הוא ביקש ממייג'ור ויליאם ברי, שעמו הוא עשה חלק מהדרך מפנסילבניה לקנטקי, להציגו בפני השופטים, אך ברי לא הופיע בסופו של דבר. לאחר מכן הוא ביקש מהעורך דין המקומי, רוברט ויקליף, להציג אותו, אך גם אותו לא עלה בידו לאתר. לפיכך הציג קנדל את עצמו בפני השופטים ובילה כשעה באותו לילה בבחינה. הוא המשיך להיבחן למחרת בבוקר. קנדל ביצע שגיאות כה רבות במבחן, שרבות מהן היו בתשובות לשאלות פשוטות, עד שהוא חשש שלא יעלה בידו להשיג את רישיון עריכת הדין. בצהרי היום הגיעו ברי וויקליף ושוחחו בפרטיות עם השופטים הבוחנים, ובאחר הצהריים של אותו יום הוענק לקנדל רישיון עריכת הדין.[33] ב-21 במרץ 1815 הוא הושבע רשמית.[34] ב-29 באפריל הוא התפטר ממשרתו אצל משפחת קליי.[35]

בהאמינו שלא יעלה בידו לפתוח משרד לעריכת דין בלקסינגטון, החליט קנדל לעבור לעיר סמוכה. הוא בדק אפשרויות לעבור לריצ'מונד, ניקולאסוויל, ג'ורג'טאון וורסייז, ובסופו של דבר, ב-10 במאי 1815 הוא השתקע בג'ורג'טאון.[36] ב-3 ביוני נכח קנדל בפגישה של המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית בביתו של חבר בית הנבחרים של ארצות הברית, ריצ'רד ג'ונסון. ג'ונסון התרשם עמוקות מאיכות כתיבתו של קנדל והציע לו לרכוש ממנו את העיתון הרפובליקני-דמוקרטי המקומי "ג'ורג'טאון מינרווה" (Georgetown Minerva). קנדל דחה את ההצעה, אך הסכים לשמש כעורך הראשי של העיתון.[37]

נישואים ומשפחה

ביישנותו של קנדל הייתה בולטת, בין השאר בשל העובדה שהוא לא קיבל חינוך לגינונים חברתיים בילדותו ובנעוריו. הוא לא השתתף באופן פעיל באירועים חברתיים עד שעבר לגרוטון ב-1811.

ב-1 באוקטובר 1818 נשא קנדל לאישה את מרי בולארד וולפוק מלואיוויל. לזוג נולדו ארבעה ילדים, מרי אן (נולדה ב-1820), וולד מת, אדלה (נולדה ב-1822), וויליאם זבדי (נולד ב-1823). רעייתו מרי נפטרה ב-13 באוקטובר 1823.[38]

ב-5 בינואר 1826 נשא קנדל לאישה את ג'יין קייל בת ה-17 מג'ורג'טאון. לזוג נולדו ארבעה בנים ושבע בנות.[39]

קריירה עיתונאית

בספטמבר 1815 הסכים קנדל לרכוש את מחצית הבעלות על "ג'ורג'טאון מינרווה". ג'ונסון אפשר לו לשם על עלות הרכישה, סכום של 1,000 דולר, בתשלומים שווים במשך חמש שנים, ללא ריבית. קנדל גם הסכים לרכוש את תפקיד מנהל הדואר של העיר ממי שהחזיק את התפקיד עבור 720 דולר במשך ארבע שנים, זאת מתוך תקווה שתפקיד זה ייתן לו גישה מועדפת לחדשות. לזמן קצר הוא גם התחייב למשרת ניהול ושקל השקעה בעסקת קרקעות, אך נסוג משתי ההצעות. עד מהרה הוא למד לדעת שג'ונסון משכן את החצי שלו בעסק לגיסו, רוברט וורד, ומכר 800 דולר מתוך שטר החוב של קנדל לאחיו, ג'יימס ג'ונסון. לאחר שהוחלפו ביניהם מכתבים זועמים, ביטל ג'יימס ג'ונסון את החוב של קנדל, לקח את הבעלות על המינרווה והסכים לתת לקנדל לערוך עיתון חדש שהוא ייסד, "ג'ורג'טאון פטריוט" (Georgetown Patriot).[40] את העיתון הזה הוא החל לערוך ב-1816, ובאוקטובר אותה שנה הוא עבר לפרנקפורט והיה לבעלים והעורך הראשי של העיתון "ארגוס של מערב אמריקה" (Argus of Western America).[27]

קבינט המטבחון

ב-1829 מונה קנדל לתפקיד המבקר של מחלקת האוצר של ארצות הברית.[41] בשנה שלאחר מכן הצליחו תומכיו של אנדרו ג'קסון להשיג את התמיכה בעיתון "וושינגטון גלוב" (Washington Globe). העיתון היה לעיתון הבית של ממשל ג'קסון וקנדל הביא לוושינגטון די. סי. את אחיינו של ג'קסון, פרנסיס פרסטון בלייר (אנ') כדי שישמש כעורכו הראשי של העיתון.[42] יחד עם אנשים כמו בלייר, דאף גרין (אנ'), אייזק היל (אנ'), וויליאם ברקלי לואיס (אנ'), היה קנדל לחבר במטבחון הקבינט (Kitchen Cabinet) של ג'קסון. במשך הזמן הוא היה לבולט ביותר מבין חברי המטבחון. אפשר לומר שהייתה לו יותר השפעה על ג'קסון בהשוואה לכל חבר קבינט אחר או חבר מטבחון אחר.[43] קנדל לקח רבים מרעיונותיו של ג'קסון בנוגע לממשל ולמדיניות לאומית והפך אותם להצהרות ממשלתיות רשמיות מלומדות ומבריקות ולמאמרים בעיתונות. אלו פורסמו בגלוב ובעיתונים אחרים, והעלו את קרנו של ג'קסון כאינטלקטואל.[42] קנדל גם ניסח את רוב תוכנן של חמש ההצהרות השנתיות של ג'קסון לקונגרס ואת הצהרתו בה הוא הטיל וטו על חידוש הזיכיון של הבנק השני של ארצות הברית (אנ') ב-1832.[27]

המנהל הכללי של הדואר

ב-1 במאי 1835 מונה קנדל על ידי הנשיא אנדרו ג'קסון לתפקיד המנהל הכללי של דואר ארצות הברית. במהלך כהונתו בתפקיד זה הוא פעל לחיסול השחיתות במחלקת הדואר.[27] הוא גם תמרן את פעולות מחלקת הדואר כך שעיתוני המערב, שנטו לתמוך בג'קסון, יישלחו מהר יותר ויקבלו שירות טוב יותר בהשוואה לעיתוני המזרח. על אף שלא היה לו כל בסיס חוקי לפעולה זו, הוא גם איפשר לפקידי הדואר בדרום העמוק לסרב לשלוח ספרות הנוגעת לביטול העבדות.[42] הוא המשיך לכהן בתפקיד המנהל הכללי של הדואר גם תחת הנשיא הבא, מרטין ואן ביורן. קנדל סבל מבריאות רופפת.[44] לפיכך הוא הגיש את התפטרותו החל מה-18 במאי 1840.[45] הנשיא לשעבר,ג'ון קווינסי אדמס, שהיה יריב פוליטי מושבע הן של ג'קסון והן של ואן ביורן, התוודה ביומנו בדצמבר 1840 שהוא האמין ששני הנשיאים היו "במשך 12 שנים כלים בידיו של איימוס קנדל, המוח השולט בממשלותיהם".[46] בקיץ ובסתיו 1840 כתב קנדל בהרחבה בעיתון "וושינגטון אקסטרה גלוב" (Washington Extra Globe) כדי להגביר את סיכוייו לבחירתו מחדש של ואן ביורן לנשיאות.[27]

ג'קסון היה מעוניין בינתיים למצוא מישהו שיכתוב את הביוגרפיה שלו. בסופו של דבר נפלה החלטתו על קנדל, שלקח על עצמו את המשימה.[47] מתוך 15 הכרכים של הביוגרפיה שתוכננו, כתב קנדל שבעה כרכים שכל אחד מהם הכיל כ-30 עמודים ולאחר מכן נטש את המיזם. החלק שפורסם מכיל את חייו של ג'קסון עד לתום מלחמות האינדיאנים ב-1814.

לאחר פרישתו

קשיים פיננסיים

לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים החל קנדל להוציא לאור שני עיתונים בוושינגטון, אך הם נסגרו זמן קצר לאחר מכן.[42] במהלך שנות ה-40 היה קנדל נתון למספר לא מועט של תביעות משפטיות מצדם של זכייני דואר שתבעו אותו על נזקים שנגרמו להם על מעשי התמרון שלו כאשר כיהן כמנהל הדואר. כאשר כיהן קנדל בתפקיד, הוא נחל הפסד במסגרת החלטה של בית המשפט העליון. הוא סירב לכבד הסכם למשלוח דואר שנחתם על ידי קודמו בתפקיד, אף על פי שהקונגרס העביר חקיקה שחייבה אותו לעשות כן. קנדל טען שהחקיקה הייתה מנוגדת לחוקה. בפסק דין משנת 1838 בית המשפט העליון פסק בניגוד לדעתו.[48] אך בתביעה שהוגשה ב-1845, קבע בית המשפט שקנדל לא היה אחראי לכך באופן אישי וחסך ממנו את האפשרות של מאסר עקב אי תשלום חוב.[27]

במקביל להתנהלות התיקים המשפטיים, מצבו הפיננסי של קנדל התערער. שני העיתונים שבבעלותו רשמו הפסדים גבוהים וערך הקרקעות בקנטקי שהיו בבעלותו ירד באופן משמעותי. ב-1841 הוא רכש חווה בשטח של 102 אקרים (410 דונם) בצפון-מזרח וושינגטון בסכום של 9,000 דולר כדי שתשמש לו כמקור להכנסה, וקרא לה קנדל גרין. ב-1838 הוא שכר מעון של עשרה חדרים בשם ג'קסון היל ששכן במקום בו שוכן כיום הגן הזואולוגי הלאומי. באוקטובר 1841 הוא נאלץ לוותר על מעון זה ולעבור עם משפחתו לבית הבלתי גמור בקנדל גרין.

ב-1843 שב קנדל באי רצון לעסוק בעריכת דין, וייצג יחידים וגופים שהגישו תביעות נגד ממשלת ארצות הברית. בין אלו נמנו אנשי הצ'רוקי המערביים.

השותפות עם סמואל מורס

במרץ 1845 שכרו סמואל מורס ואלפרד וייל (אנ') את קנדל כדי שישמש כמנהל העסקי שלהם. קנדל קיבל עמלה בשיעור של 10% על כל אישור פטנט שעלה בידו להשיג עבורם. חודשיים לאחר מכן ייסד קנדל את "חברת הטלגרף המגנטי" (Magnetic Telegraph Company) שהייתה הבעלים והמפעילה של קו הטלגרף בין וושינגטון לניו יורק, קו הטלגרף הראשון בארצות הברית בבעלות פרטית. תוך שבע שנים קושרה גם בוסטון לניו יורק והוקמה רשת קווי טלגרף נרחבת בין ניו יורק לאולבני ודרכה לערים בכל רחבי אוהיו ולאורך נהר המיסיסיפי. ניו אורלינס קושרה גם היא לוושינגטון.

העמלות שקיבל על רישום הפטנטים, מכירת חברת הטלגרף המגנטי ל"חברת הטלגרף האמריקאית" (כיום וסטרן יוניון) ב-1859, והשקעות נוספות בתחום, החזירו לקנדל את עושרו.[1]

ייסוד אוניברסיטת גאלדט

ב-1857 היה קנדל שותף לייסוד המוסד החינוכי שלימים הפך לאוניברסיטת גאלדט ללקויי שמיעה. פלאט ה. סקינר הביא לוושינגטון 20 ילדים לקויי שמיעה כדי לסייע לגיוס כספים עבור פתיחת המוסד החינוכי. קנדל שימש כחבר ועד בית הספר, וכאשר בית משפט הוציא 15 ילדים מחסותו של סקינר בשל התעללות, הועברו חמשת הילדים הנותרים, כולם יתומים מניו יורק, לחסותו של קנדל. קנדל הקים את בית הספר שנקרא על שמו ותרם את ביתו ושטח של שני אקרים (8 דונם) מתוך הקרקע של קנדל גרין לשימוש בית הספר. בפברואר 1857, בדירבונו של קנדל, העביר הקונגרס חקיקה שהעניקה לבית הספר זיכיון כ"מוסד קולומביה לחינוך חרשים, אילמים ועיוורים". שלושה חודשים לאחר מכן שכר קנדל את אדוארד מיינר גאלדט (אנ') כמנהל הראשון של המוסד, בעוד שקנדל עצמו שימש כנשיא מועצת המנהלים שלו.

משיקולים שונים השתכנע קנדל שבית הספר לילדים הוא רק שלב ראשון למען אוכלוסיית המוגבלים, ושיש צורך להקים קולג' שיעניק תארים אקדמאים עבורם. הרעיון הבשיל במשך כשנה, ובתחילה התנגד לו קנדל, אך גאלדט עמד על כך ובאפריל 1864 העביר הקונגרס חקיקה להפיכתו של מוסד קולומביה ל"קולג' הלאומי לחרשים-אילמים". בית הספר קנדל המשיך להיות יחידה בתוך הקולג' וב-1865 הקצה הקונגרס תקציב לרכישת 14 אקרים (57 דונם) משטחי קנדל גרין כדי להקים את הקמפוס של הקולג' החדש ולבניית בנייניו.

פעילות דתית

בשנת לימודיו השנייה בדארטמות' החל קנדל לפקפק באמונתו הדתית. במהלך נסיעה לוורמונט בספטמבר 1809 למפגש עם קרובי משפחה, הוא השתתף בפעילות של כנסיית "חניכי הנוצרי" (Disciples of Christ) ונדהם לראות שבטקסיהם הדתיים לא רק שהשתתפו נשים, אלא שהטקסים גם היו טעונים מאוד מבחינה רגשית.[15] בתקופת מגוריו בגורטון בסתיו 1811 הוא דחה את האמונות הקתולית והאוניטריאניסטית, אך הוא נמשך מאוד לדרשות מלאות החיות של כומר הקהילה אדוארד ג'ורג' גריפין.[49] בתקופת מגוריו בלקסינגטון הוא נכח בתפילות בכנסיות המתודיסטיות, אך מצא שהן רעשניות ומליציות מדי.[50]

בהמשך אמר קנדל שהוא המיר את דתו לבפטיזם זמן קצר לאחר שהשתקע בקנטקי, אף על פי שהוא לא השתייך באופן רשמי לשום קהילה בפטיסטית עד 1865.

בשנותיו האחרונות נעשה קנדל אדוק יותר באמונתו והקדיש את זמנו ללימודים דתיים. במאי 1862, לאחר שמספר חברים בכנסייה הבפטיסטית השלישית של וושינגטון סולקו מקהילתם בשל נטייה פרוגרסיבית מדי, הם ייסדו חודש לאחר מכן את הכנסייה הבפטיסטית של הפרשים (Calvary Baptist Church (Washington, D.C.)). אף על פי שקנדל לא היה חבר בקהילה, הוא רחש הערכה רבה לכומר שלהם והציע תרומה של 90,000 דולר לבניית משכן לקהילה. הקהילה בנתה מבנה מפואר שעלות בנייתו הייתה 115,000 דולר ובמאי 1865 התקבל קנדל כחבר בה. ביוני 1866 פתחה הכנסייה את שעריה ובאותה עת מונה קנדל כדיאקון הראשי שלה. אך לאחר שנה וחצי עלה הבניין באש. כדי להשלים את הסכום של 50,000 הדולרים שהתקבלו מחברת הביטוח, תרם קנדל 15,000 דולר לשיקום הבניין.

קנדל גם תרם לרכישת קרקע לבניית קפלה נוספת בוושינגטון. הקפלה הוקדשה ב-21 בנובמבר 1869, תשעה ימים לאחר פטירתו והיא נקראה קפלת קנדל. במהלך השנים גדל באופן משמעותי מספר החברים בכנסיית הפרשים, והוקמה כנסייה נוספת. הקהילה הנפרדת הוקמה ב-1891 ונקראה הכנסייה הבפטיסטית על שם קנדל.

מותו

בקיץ 1869 חלה קנדל במחלה במערכת העיכול וסבל מנדודי שינה. ב-2 באוגוסט הוא נסע לניו יורק לביקור אצל אחיינו, שם הוא נפל למשכב, ככל הנראה כתוצאה מהצטננות, אך ב-14 באוגוסט, כאשר הוא שב לוושינגטון, הוא היה כבר היה מרותק למיטתו. בעוד שרעייתו התכוננה למעבר לביתם החדש, התגורר קנדל בביתו של חתנו רוברט פוקס. שלושה שבועות לאחר מכן, כשהוא עדיין היה מרותק למיטתו, עבר קנדל לבית החדש.[51] קנדל לא היה מסוגל לאכול וסבל מכאבים עזים. הוא טען שהוא סבל מ"קדחת רגזנית" (bilious fever), אך ככל הנראה הוא לקה בסרטן הכבד ובסרטן הקיבה. הכאבים היו כה עזים, עד שקנדל שקל להתאבד ונשאר מרותק למיטתו עד ליומו האחרון.

איימוס קנדל פנטר בשחר ה-12 בנובמבר 1869 בביתו החדש, מעון סטיקני, שבוושינגטון. הוא נטמן בבית הקברות גלנווד שבעיר.

בצוואתו הורה קנדל לרכוש בכספי עזבונו קרקע לבניית קפלה נוספת לכנסיית הפרשים הבפטיסטית. הוא גם ציווה להקים קרן מלגות באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. המלגות הוענקו לסטודנט תושב וושינגטון שהגיע לציונים הגבוהים ביותר בבחינות הכניסה לאוניברסיטה.

על שמו של קנדל נקראו מחוז באילינוי והעיירה קנדל שבמדינת ניו יורק.[52] על שמו קרויה גם העיר קנדלוויל שבאינדיאנה.[53]

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איימוס קנדל בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 O'Brien, Steven; McGuire, Paula; McPherson, James M.; and Gerstle, Gary. American Political Leaders: From Colonial Times to the Present. Santa Barbara, Calif.: ABC-CLIO, 1991, p. 230.
  2. ^ Howe, Daniel Walker. What Hath God Wrought: The Transformation of America, 1815-1848. New York: Oxford University Press, 2007, p. 496.
  3. ^ 3.0 3.1 Davis, William T. Bench and Bar of the Commonwealth of Massachusetts. Boston: The Boston History Company, 1895, p. 181.
  4. ^ Kendall, Amos. Autobiography of Amos Kendall. William Stickney, ed. Boston: Lee and Shepard, 1872, p. 1.
  5. ^ Kendall, Amos. Autobiography of Amos Kendall. William Stickney, ed. Boston: Lee and Shepard, 1872, pp. 2-3.
  6. ^ Kendall, Amos. Autobiography of Amos Kendall. William Stickney, ed. Boston: Lee and Shepard, 1872, pp. 1-2.
  7. ^ Kendall, Amos. Autobiography of Amos Kendall. William Stickney, ed. Boston: Lee and Shepard, 1872, pp. 3-4.
  8. ^ Kendall, Amos. Autobiography of Amos Kendall. William Stickney, ed. Boston: Lee and Shepard, 1872, pp. 12-14.
  9. ^ Kendall, Amos. Autobiography of Amos Kendall. William Stickney, ed. Boston: Lee and Shepard, 1872, pp. 14-15.
  10. ^ Cole, Donald B. A Jackson Man: Amos Kendall and the Rise of American Democracy. Baton Rouge, La.: Louisiana State University Press, 2004, pp. 18-21.
  11. ^ Cole, Donald B. A Jackson Man: Amos Kendall and the Rise of American Democracy. Baton Rouge, La.: Louisiana State University Press, 2004, pp. 22-23.
  12. ^ Cole, Donald B. A Jackson Man: Amos Kendall and the Rise of American Democracy. Baton Rouge, La.: Louisiana State University Press, 2004, p. 24.
  13. ^ Cole, Donald B. A Jackson Man: Amos Kendall and the Rise of American Democracy. Baton Rouge, La.: Louisiana State University Press, 2004, pp. 24-25.
  14. ^ Kendall, Amos. Autobiography of Amos Kendall. William Stickney, ed. Boston: Lee and Shepard, 1872, pp. 30-31.
  15. ^ 15.0 15.1 Cole, Donald B. A Jackson Man: Amos Kendall and the Rise of American Democracy. Baton Rouge, La.: Louisiana State University Press, 2004, p. 25.
  16. ^ 16.0 16.1 Cole, Donald B. A Jackson Man: Amos Kendall and the Rise of American Democracy. Baton Rouge, La.: Louisiana State University Press, 2004, p. 26.
  17. ^ Kendall, Amos. Autobiography of Amos Kendall. William Stickney, ed. Boston: Lee and Shepard, 1872, p. 46.
  18. ^ Kendall, Amos. Autobiography of Amos Kendall. William Stickney, ed. Boston: Lee and Shepard, 1872, pp. 65-68.
  19. ^ Cole, Donald B. A Jackson Man: Amos Kendall and the Rise of American Democracy. Baton Rouge, La.: Louisiana State University Press, 2004, pp. 29-30.
  20. ^ Cole, Donald B. A Jackson Man: Amos Kendall and the Rise of American Democracy. Baton Rouge, La.: Louisiana State University Press, 2004, pp. 27-28.
  21. ^ Cole, Donald B. A Jackson Man: Amos Kendall and the Rise of American Democracy. Baton Rouge, La.: Louisiana State University Press, 2004, p. 30.
  22. ^ Kendall, Amos. Autobiography of Amos Kendall. William Stickney, ed. Boston: Lee and Shepard, 1872, p. 86.
  23. ^ Kendall, Amos. Autobiography of Amos Kendall. William Stickney, ed. Boston: Lee and Shepard, 1872, p. 95.
  24. ^ Cole, Donald B. A Jackson Man: Amos Kendall and the Rise of American Democracy. Baton Rouge, La.: Louisiana State University Press, 2004, pp. 37-40.
  25. ^ Kendall, Amos. Autobiography of Amos Kendall. William Stickney, ed. Boston: Lee and Shepard, 1872, p. 109.
  26. ^ Kendall, Amos. Autobiography of Amos Kendall. William Stickney, ed. Boston: Lee and Shepard, 1872, p. 112.
  27. ^ 27.0 27.1 27.2 27.3 27.4 27.5 Kleber, John E., ed. The Kentucky Encyclopedia. Lexington, Ky.: University Press of Kentucky, 1992, p. 486.
  28. ^ Kendall, Amos. Autobiography of Amos Kendall. William Stickney, ed. Boston: Lee and Shepard, 1872, p. 113.
  29. ^ Heidler, David Stephen and Heidler, Jeanne T. Henry Clay: The Essential American. New York: Random House, 2010, p. 120.
  30. ^ Kendall, Amos. Autobiography of Amos Kendall. William Stickney, ed. Boston: Lee and Shepard, 1872, p. 115.
  31. ^ Cole, Donald B. A Jackson Man: Amos Kendall and the Rise of American Democracy. Baton Rouge, La.: Louisiana State University Press, 2004, p. 44.
  32. ^ 32.0 32.1 Heidler, David Stephen and Heidler, Jeanne T. Henry Clay: The Essential American. New York: Random House, 2010, p. 121.
  33. ^ Kendall, Amos. Autobiography of Amos Kendall. William Stickney, ed. Boston: Lee and Shepard, 1872, pp. 129-131.
  34. ^ Kendall, Amos. Autobiography of Amos Kendall. William Stickney, ed. Boston: Lee and Shepard, 1872, p. 140.
  35. ^ Kendall, Amos. Autobiography of Amos Kendall. William Stickney, ed. Boston: Lee and Shepard, 1872, p. 142.
  36. ^ Kendall, Amos. Autobiography of Amos Kendall. William Stickney, ed. Boston: Lee and Shepard, 1872, pp. 142-145.
  37. ^ Kendall, Amos. Autobiography of Amos Kendall. William Stickney, ed. Boston: Lee and Shepard, 1872, p. 147.
  38. ^ Our Family Tree
  39. ^ Amos Kendall - NNDB
  40. ^ Cole, Donald B. A Jackson Man: Amos Kendall and the Rise of American Democracy. Baton Rouge, La.: Louisiana State University Press, 2004, pp. 51-53.
  41. ^ Fred F. Endres, Public relations in the Jackson White House, Autumn 1976.
  42. ^ 42.0 42.1 42.2 42.3 Vaughn, Stephen L. "Kendall, Amos." In Encyclopedia of American Journalism. New York: CRC Press, 2007, pp. 240-241.
  43. ^ Amos Kendall of the Kitchen Cabinet, January 23, 2018
  44. ^ Kendall, Amos. Autobiography of Amos Kendall. William Stickney, ed. Boston: Lee and Shepard, 1872, p. 434.
  45. ^ Dodge, Andrew R. Biographical Directory of the United States Congress: 1774-2005. Washington, D.C.: U.S. Government Printing Office, 2005, p. 7.
  46. ^ Adams, John Quincy. Memoirs of John Quincy Adams, Comprising Portions of His Diary from 1795 to 1848. Vol. 10. Charles Francis Adams, ed. New York: AMS Press, 1970. (Originally published 1874-1877.), p. 366.
  47. ^ Amos Kendall, Life of Andrew Jackson: Private, Military, and Civil, Harper, 1843.
  48. ^ Hall, Kermit L. and Ely, Jr., James W. The Oxford Companion to the Supreme Court of the United States. New York: Oxford University Press, 2011, p. 555.
  49. ^ Cole, Donald B. A Jackson Man: Amos Kendall and the Rise of American Democracy. Baton Rouge, La.: Louisiana State University Press, 2004, p. 29.
  50. ^ Cole, Donald B. A Jackson Man: Amos Kendall and the Rise of American Democracy. Baton Rouge, La.: Louisiana State University Press, 2004, p. 43.
  51. ^ Stickney, William, ed. "Death" and "Funeral". In Autobiography of Amos Kendall. By Amos Kendall. Boston: Lee and Shepard, 1872, p. 684-685.
  52. ^ Gannett, Henry (1905). The Origin of Certain Place Names in the United States. Govt. Print. Off. pp. 173.
  53. ^ Noble County - KENDALLVILLE PROFILE


המנהלים הכלליים של מחלקת הדואר של ארצות הברית ושל שירות הדואר של ארצות הברית
הקונגרס הקונטיננטלי
(1789-1775) 		פרנקלין • בצ'י • האזרד החותם של מחלקת הדואר של ארצות הברית
מחלקת הדואר
מחוץ לקבינט
(1829-1789) 		אוזגוד • פיקרינג • האברשאם • גדעון גריינג'ר • מגז • מקלין
כחבר הקבינט
(1971-1829) 		ברי • קנדל • נילס • פרנסיס גריינג'ר • ויקליף • ג'ונסון • קולמר • הול • האברד • קמפבל • ארון בראון • הולט • קינג • בלייר • דניסון • רנדל • קרסוול • מרשל • ג'וול • טיינר • קיי • מיינרד • ג'יימס • האו • גרשם • האטון • וילאס • דיקינסון • ואנאמייקר • ביסל • וילסון • גריי • סמית' • פיין • ויין • קורטליו • וון לנגרקה מאייר • היצ'קוק • ברלסון • הייז • וורק • ניו • וולטר פולגר בראון • פארלי • ווקר • האנגן • דונלדסון • סאמרפילד • דיי • גרונוסקי • אובריאן • ווטסון • בלונט
שירות הדואר
(1971 ואילך) 		בלונט • קלסן • ביילר • בולגר • קרלין • קייסי • טיש • פרנק • רניין • הנדרסון • פוטר • דונהו • ברנן • דג'וי
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30991007איימוס קנדל

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=איימוס_קנדל&oldid=1599852"