אוניות המערכה מסדרת באיירן
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות |
 | |
| אוניית הצי הגרמני הקיסרי "באיירן" | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי | הצי הגרמני הקיסרי |
| דגל הצי |
 |
| סדרה קודמת | אוניות המערכה מסדרת קניג |
| סדרה עוקבת |
אוניות המערכה מסדרת L 20e α (מתוכנן) אוניות המערכה מסדרת שרנהורסט (בפועל) |
| אוניות בסדרה | "באיירן", "באדן", "זקסן", "וירטמברג" |
| ציוני דרך עיקריים | |
| הושקה | 1913–1917 |
| תקופת הפעילות | 1916–1919 (כ־3 שנים) |
| אחריתה | 2 בוטלו, 2 הוטבעו על ידי צוותיהן בסקפה פלו, 21 ביוני 1919 |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | 28,580 טון (סטנדרט) |
| אורך | 180 מטר |
| רוחב | 30 מטר |
| שוקע | 9.39 מטר |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 21 קשרים |
| גודל הצוות | 1,187–1,271 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 9,300 ק"מ במהירות 12 קשר |
| הנעה | טורבינות קיטור בהספק 55,200 כוחות סוס (35 מגה-וואט) |
| צורת הנעה | 3 טורבינות |
| כמות הדלק | 3,400 טון פחם, 620 טון דלק |
| אמצעי לחימה | |
| שריון |
חגורת שריון 170–350 מ"מ צריחי תותחים 350 מ"מ תותחים משניים 170 מ"מ מגדל ניווט 400 מ"מ |
| חימוש |
שמונה תותחים בקוטר 15 אינץ' (380 מ"מ) 16 תותחים בקוטר 5.9 אינץ' (150 מ"מ) 2 תותחים 3.5 אינץ' (88 מ"מ) 5 צינורות טורפדו 24 אינץ' (60 ס"מ) |
אוניות המערכה מסדרת באיירן (בגרמנית: Bayern-Klasse) הייתה סדרה של ארבע אוניות מערכה סופר-דרדנוט שנבנו על ידי הקיסרות הגרמנית (הצי הקיסרי הגרמני). הסדרה כללה את האוניות באיירן, באדן, זקסן ווירטמברג. בניית האוניות החלה זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה; באדן הונחה בשנת 1913, באיירן וזקסן לאחר מכן ב-1914, ווירטמברג, הספינה האחרונה, הונחה ב-1915. רק באיירן ובאדן הושלמו, עקב שינוי סדרי העדיפויות של בניית ספינות ככל שהמלחמה נמשכה. נקבע שצוללות היו בעלות ערך רב יותר למאמץ המלחמתי, ולכן העבודה על ספינות קרב חדשות הואטה ובסופו של דבר הופסקה כליל. כתוצאה מכך, באיירן ובאדן היו ספינות הקרב הגרמניות האחרונות שהושלמו על ידי הצי הקיסרי הגרמני.
באיירן ובאדן נכנסו לשירות בצי ביולי 1916 ומרץ 1917, בהתאמה. זה היה מאוחר מדי עבור כל אחת מהספינות להשתתף בקרב יוטלנד ב-31 במאי וב-1 ביוני 1916. באיירן הוקצתה לכוח הימי שגירש את הצי הרוסי הקיסרי ממפרץ ריגה במהלך מבצע אלביון באוקטובר 1917, אף על פי שהספינה נפגעה קשות על ידי מוקש ונאלצה לסגת לקיל לצורך תיקונים. באדן החליפה את פרידריך דר גרוסה כספינת הדגל של צי הים הפתוח, אך לא השתתפה בקרב.
באיירן ובאדן גם נכלאו בסקפה פלו לאחר שביתת הנשק בנובמבר 1918. קונטר-אדמירל לודוויג פון רויטר, מפקד הצי הגרמני הכלוא, הורה להטביע את ספינותיו ב-21 ביוני 1919; באיירן הוטבעה בהצלחה, אולם השומרים הבריטים הצליחו להעלות לחוף את באדן ולמנוע ממנה לטבוע. הספינה הוצאה כמטרה לירי ב-1921. זקסן ווירטמברג, שתיהן בשלבים שונים של סיום כשהמלחמה הסתיימה, נגרטו לגרוטאות מתכת. באיירן נמשתה ב-1934 ונגרטה בשנה שלאחר מכן.
תכנון
עבודת התכנון על הסדרה החלה כבר בשנת 1910, תוך התייחסות רבה לחימוש הכלים החדשים. התברר כי ציים אחרים עוברים לתותחים גדולים מ-30.5 סנטימטרים (12 אינץ'), וכך גם אוניית המערכה הגרמנית הבאה תצטרך לשלב תותחים גדולים יותר. מחלקת הנשק הציעה תותחי 32 סנטימטרים (12.6 אינץ'), אבל במהלך פגישה ב-11 במאי 1910, אדמירל אלפרד פון טירפיץ, מזכיר המדינה של משרד הצי הקיסרי (גר'), החליט כי אילוצים תקציביים מונעים אימוץ של כלי נשק גדולים יותר. בשנה שלאחר מכן, לאחר משבר אגאדיר, טירפיץ אימץ במהירות סערה ציבורית על המעורבות הבריטית במשבר כדי ללחוץ על הרייכסטאג להקצאת כספים נוספים לצי. זה סיפק את הפתח לספינות קרב חזקות יותר, אז טירפיץ דרש כספים עבור ספינות חמושות בתותחי 34 סנטימטרים (13.4 אינץ') באמצע 1911.
באוגוסט אותה שנה, צוות התכנון הכין מחקרים עבור ספינות חמושות בתותחי 35 סנטימטרים (13.8 אינץ'), 38 סנטימטרים (15 אינץ'), ו-40 סנטימטרים (15.7 אינץ'); תותחי ה-40 ס"מ הוגדרו כמקסימום, שכן ההנחה (שגויה) הייתה שלא ניתן לבנות תותחים בריטיים מחורקים גדולים מזה. במהלך פגישה בחודש שלאחר מכן, התכנונים המועדפים היו ספינה חמושה בעשרה תותחי 35 ס"מ בחמישה צריחים או שמונה תותחי 40 ס"מ בארבעה צריחים. מחלקת הנשק תמכה באונייה חמושה בתותחי 35 ס"מ, וציינה כי יהיה לה סיכוי גדול יותר ב-25% לפגוע במטרה שלה. טירפיץ בירר לגבי סוללה מעורבת של צריחים תאומים ומשולשים, אך לאחר בחינת צריחי התותחים של הדרדנוטים האוסטרו-הונגריים מסדרת טגטהוף, נקבע כי לצריחי התותחים המשולשים עדיין יש יותר מדי בעיות. בין הליקויים הללו היו הגברת המשקל, הפחתת אספקת התחמושת וקצב האש, ואובדן כושר הלחימה אם אחד הצריחים הושבת.
מחקרי תכנון העלו שהאוניות עם תותחי ה-35 ס"מ יהיו בעלות הֶדְחֶק בסביבות (28,540 טון ארוך; 31,970 טון קצר) ועלות בסביבות 59.7 מיליון מארק, בעוד האוניות עם תותחי ה-40 ס"מ יעלו בערך 60 מיליון מארק ויהיו בעלות הדחק של 28,250 טונה מטרית (27,800 טונות ארוכות), אך שתי הספינות הללו נחשבו יקרות מדי. מחלקת הבנייה הציעה אונייה בהדחק של 28,100 טונה מטרית (27,700 טונות ארוכות) חמושה בשמונה תותחי 38 ס"מ, מה שהוזיל את העלות ל-57.5 מיליון מארק לכל כלי שיט. תכנון זה אומץ כבסיס לסדרה הבאה של אוניית מערכה ב-26 בספטמבר, וההחלטה לאמץ את תותחי ה-38 ס"מ התקבלה רשמית ב-6 בינואר 1912. העבודה נמשכה על התכנון עד 1912, וכללה פיתוח נוסף של פריסת השריון שאומצה בסדרת קניג הקודמת. האוניות תוכננו במקור להיות חמושים בשמונה תותחי 8.8 סנטימטרים (3.5 אינץ') נגד מטוסים, אף על פי שהם לא הושלמו עם אף תותח. מכיוון שפיתוח מנועי דיזל התברר כבעייתי, צוות התכנון אימץ טורבינות קיטור מסורתיות עבור הספינות, אם כי קיוו שעד שהאונייה השלישי בסדרה תהיה מוכנה להתחיל בבנייה, מנועי דיזל אמינים יהיו זמינים.
המימון לכלי השיט הוקצה במסגרת חוק הצי הרביעי, שהתקבל ב-1912. חוק הצי הרביעי הבטיח מימון לשלוש אוניות דרדנוט חדשות, שתי סיירות קלות ותוספת של 15,000 קצינים ואנשים נוספים בשורות הצי לשנת 1912. אוניות הראשה שהושקו ב-1912 היו סיירות המערכה מסדרת דרפלינגר; מימון באיירן ובאדן הוקצה בשנה שלאחר מכן. מימון עבור זקסן הוקצה בתקציב 1914, ואילו וירטמברג מומנה בהערכות המלחמה. האונייה האחרונה פרה-דרדנוט שנותרה מסדרת ורת, הייתה אמורה להיות מוחלפת, כמו גם שתי האוניות הוותיקות מסדרת קייזר פרידריך השלישי, קייזר וילהלם השני וקייזר פרידריך השלישי. באדן הוזמנה כמחליפה של ורת, וירטמברג כמחליפה של קייזר וילהלם השני, וזקסן כמחליפה של קייזר פרידריך השלישי; באיירן נחשבה כתוספת לצי, והוזמנה תחת השם הזמני "T".
מאפיינים כלליים
באיירן ובאדן היו באורך של 179.4 מ' (588 רגל 7 אינץ') בקו המים, ובאורך כולל של 180 מ' (590 רגל 7 אינץ'). זקסן ווירטמברג היו מעט ארוכות יותר: 181.8 מ' (596 רגל 5 אינץ') בקו המים ו-182.4 מ' בסך הכל. לכל ארבע הספינות היה רוחב של 30 מ' (98 רגל 5 אינץ'), והיה להן שוקע של בין 9.3 ל-9.4 מ' (30 רגל 6 אינץ' ו-30 רגל 10 אינץ'). באיירן ובאדן תוכננו להיות עם הדחק של 28,530 טון (28,080 טון ארוך; 31,450 טון קצר) בתפוסה רגילה; בעומס קרבי מלא, הספינות היו בעלות הדחק של עד 32,200 טון (31,700 טון ארוך; 35,500 טון קצר). וירטמברג וזקסן היו מעט כבדות יותר, 28,800 טון בתפוסה רגילה ו-32,500 טון במעמס מלא. הספינות נבנו עם מסגרות פלדה רוחביות ואורכיות, שעליהן היו מרותקים לוחות הספינה החיצוניים. גוף הספינה חולק ל-17 תאים אטומים למים, וכלל תחתית כפולה שנמשכה 88 אחוז מאורך הגוף.
באיירן ובאדן נחשבו כאוניות יוצאות דופן על ידי הצי הגרמני. באיירן ואחיותיה היו יציבות ובעלות תמרון רבה. הספינות סבלו מאובדן מהירות קל בים סוער; כשההגאים חזקים, הספינות איבדו מהירות של עד 62% ונעו מעל 7 מעלות. עם גובה מטאצנטרי של 2.53 מ' (8 רגל 4 אינץ'), גדול מזה של המקבילות הבריטיות שלהם, כלי השיט היו פלטפורמות תותחים יציבות למים הסגורים של הים הצפוני. האוניות של סדרת באיירן כללו צוות סטנדרטי של 42 קצינים ו-1,129 מלחים; כששירתה כספינת דגל של השייטת, נדרשו 14 קצינים ו-86 מלחים נוספים. כלי השיט נשאו כמה כלי שיט קטנים יותר, כולל סירת כלונסאות אחת, שלוש דוברות, שתי סירות משוטים, שתח מפרשיות ושתי סירות.
מכונות
באיירן ובאדן צוידו באחד-עשר דוודי שולץ-ת'ורניקרופט המופעלים על ידי פחם ושלושה דוודי שולץ-תורניקרופט המופעלים על ידי נפט בתשעה חדרי דוודים. שלוש סטים של טורבינות פרסונס הניעו צירים בעלי שלושה להבים בקוטר 3.87 מ' (12.7 רגל). תחנת הכוח של באיירן ובאדן תוכננה לפעול בהספק של 34,521 כוח סוס (25,742 קילוואט) במהירות של 265 סיבובים לדקה; בניסויים השיגו הספינות 55,201 כ"ס (41,163 קילוואט) ו-55,505 כ"ס (41,390 קילוואט), בהתאמה. שתי האוניות היו מסוגלות למהירות מרבית של 22 קשרים (41 קמ"ש). שתי האוניות הראשונות תוכננו לשאת 900 טון (890 טון ארוך; 990 טון קצר) של פחם ו-200 טון (200 טון ארוך; 220 טון קצר) של נפט, אם כי השימוש בחללים נוספים בגוף הספינה הגדיל את הבונקר הכולל ל-3,400 טון (3,300 טון ארוך; 3,700 טונות קצר) של פחם ו-620 טון (610 טון ארוך; 680 טונות קצר) של נפט. זה איפשר טווח של 5,000 מיילים ימיים (9,300 ק"מ) במהירות של 12 קשר (22 קמ"ש). ב-15 קשר (28 קמ"ש), הטווח ירד ל-4,485 מיילים ימיים (8,306 ק"מ), ב-17 קשר (31 קמ"ש) הטווח ירד ל-3,740 מיילים ימיים (6,930 ק"מ), ובמהירות של 21.5 קשר (39.8 קמ"ש) הספינות יכלו להפליג לטווח של 2,390 מיילים ימיים בלבד (4,430 ק"מ). הספינות נשאו שמונה גנרטורים של דיזל; אלה סיפקו לכל ספינה סך של 2,400 קילוואט חשמל ב-220 וולט.
זקסן ווירטמברג נועדו להיות מהירות יותר בקשר אחד מצמד האוניות המוקדמות יותר. וירטמברג קיבלה מכונות חזקות יותר שייצרו 47,343 כוח סוס (35,304 קילוואט) למהירות מתוכננת של 22 קשר. בזקסן מנוע דיזל MAN המפיק 11,836 כ"ס (8,826 קילוואט) הניע את הציר המרכזי, בעוד שטורבינות קיטור הניעו את הצירים החיצוניים, אך מנוע הדיזל לא היה מוכן בסוף המלחמה, והוא הושלם רק בשנת 1919 לבדיקה על ידי ועדת הבקרה של בעלות הברית הימית. תחנת הכוח המשולבת הפיקה 53,261 כ"ס (39,717 קילוואט) עבור מהירות מתוכננת של 22.5 קשר.
חימוש
אוניות המערכה מסדרת באיירן היו חמושות בסוללה ראשית של שמונה תותחי 38 ס"מ (15 אינץ') SK L/45 בארבעה צריחי תותחים תאומים Drh LC/1913. צריחים אלו אפשרו להנמיך את התותחים ל-8 מעלות ולהגביה ל-16 מעלות. היה צריך להחזיר את התותחים ל-2.5 מעלות כדי לטעון אותם מחדש. תושבות התותחים של באיירן שונו מאוחר יותר כדי לאפשר הגבהה של עד 20 מעלות, אם כי השינויים הפחיתו את ההנמכה ל-5 מעלות. כפי שהוגדר במקור, לתותחים היה טווח מקסימלי של 20,250 מטרים (66,440 רגל), אבל התותחים של באיירן המעודכנים יכלו להגיע ל 23,200 מטרים (76,100 רגל). כל צריח היה מצויד במד טווח סטריאו. הסוללה הראשית סופקה עם סך של 720 פגזים או 90 פגזים לכל תותח; אלה היו 750 קילוגרם (1,650 ליברות) פגזים שהיו קלים עבור תותחים בקליבר שלהם. הקצאת הפגזים חולקה בין גרסאות חודרי שריון וגרסאות נפיצות, עם 60 מהראשונות ו-30 מהאחרונות. בטווח של 20,000 מטרים (66,000 רגל), הפגזים חודרי השריון יכלו לחדור עד 336 מילימטרים (13.2 אינץ') של לוח פלדה. לתותחים היה קצב אש של סביב פגז אחד כל 38 שניות. מהירות הלוע הייתה 805 מטר לשנייה (2,640 רגל לשנייה).
בדיקות לאחר המלחמה שנערכו על ידי הצי המלכותי הבריטי הראו כי התותחים על באדן יכלו להיות מוכנים לירות שוב 23 שניות לאחר הירי; זה היה מהיר יותר משמעותית מבני דורם הבריטים, אוניות המערכה מסדרת קווין אליזבת, שלקח להם 36 שניות בין מטח למטח. בעוד שהתותחים הגרמניים היו מהירים יותר לטעינה מחדש, הפקחים הבריטים מצאו שאמצעי הזהירות הגרמניים נגד רשף נחותים באופן משמעותי מאלה שאומצו על ידי הצי המלכותי לאחר 1917, אם כי זה התאזן במידה מסוימת על ידי מארזי נחושת של חומר הנפץ ההודף. הרבה פחות רגיש לפיצוצי רשף מהקורדיט הבריטי עם שקיות משי. התותחים שנבנו עבור אוניות המערכה זקסן ווירטמברג שימשו כתותחי מצור ארוכי טווח וכבדים בחזית המערבית, כתותחי חוף בצרפת הכבושה ובבלגיה, וכמה כתותחי רכבת; תותחים אלו כונו לנגר מקס.
האוניות היו חמושות גם בסוללה משנית של 16 תותחי 15 סנטימטרים (5.9 אינץ') SK L/45 מהירי ירי, כל אחד מהם מותקן בברבטה משוריינת בצד הסיפון העליון. תותחים אלו נועדו להגנה מפני סירות טורפדו, וסופקו עם סך של 2,240 פגזים. התותחים יכלו לתקוף מטרות עד 13,500 מטרים (44,300 רגל), ולאחר שיפורים ב-1915, טווחם הורחב ל-16,800 מטרים (55,100 רגל). לתותחים היה קצב אש מתמשך של 5 עד 7 פגזים לדקה. הפגזים היו במשקל 45.3 ק"ג (99.8 פאונד), והועמסו עם 13.7 ק"ג (31.2 פאונד) מטען דחף RPC/12 במחסנית פליז. התותחים ירו במהירות לוע של 835 מטר לשנייה. התותחים היו צפויים לירות בסביבות 1,400 פגזים לפני שיהיה צורך להחליפם. באיירן ובאדן היו מצוידים גם בזוג של תותחי נ"מ 8.8 סנטימטרים (3.5 אינץ') SK L/45, שסופקו עם 800 פגזים. התותחים הוצבו בתושבות MPL C/13, שאפשרו הנמכה עד 10 מעלות והגבהה עד 70 מעלות. תותחים אלו ירו פגזים של 9 ק"ג (19.8 פאונד), והיו להם תקרה יעילה של 9,150 מטרים (30,020 רגל) ב-70 מעלות.
כמקובל באוניות הראשה של התקופה, אוניות המערכה מסדרת באיירן היו חמושות בחמישה צינורות טורפדו 60 ס"מ (24 אינץ') שקועים. צינור אחד הותקן בחרטום ושניים בכל צד רוחב. בסך הכל נישאו 20 טורפדות לכל אונייה. כאשר גם באיירן ובאדן פגעו במוקשים ב-1917, הנזק שנגרם חשף חולשות מבניות שנגרמו על ידי צינורות הטורפדו ומשתי הספינות הוסרו הצינורות הצדדיים. הטורפדו היו מסוג H8, שהיו באורך 9 מטרים (30 רגל) ונשאו 210 ק"ג (463 פאונד) ראש נפץ הקסניט. לטרפדות היה טווח של 8,000 מטרים (8,700 יארד) כאשר מוגדר במהירות של 35 קשר (65 קמ"ש; 40 מייל לשעה); במהירות מופחתת של 28 קשר (52 קמ"ש; 32 מייל לשעה), הטווח גדל באופן משמעותי ל-15,000 מטרים (16,000 יארד).
שריון
אוניות הסדרה היו מוגנות בשריון פלדה מוצק של קרופ, כפי שהיה התקן עבור ספינות מלחמה גרמניות של התקופה. הייתה להם חגורת שריון בעובי של 350 מילימטרים (14 אינץ') במצודה המרכזית של האונייה, שבה היו ממוקמים החלקים החשובים ביותר של האונייה. זה כלל את מחסני התחמושת ואת חללי המכונות. החגורה צומצמה באזורים פחות קריטיים, ל-200 מילימטרים (7.9 אינץ') מקדימה ו-170 מילימטרים (6.7 אינץ') מאחור. החרטום והירכתיים כלל לא היו מוגנים בשריון. מחיצת טורפדו בעובי 50 מילימטרים (2 אינץ') עברה לאורך הגוף, כמה מטרים מאחורי החגורה הראשית. הסיפון המשוריין הראשי היה בעובי 60 מילימטרים (2.4 אינץ') ברוב המקומות, אם כי עובי הקטעים שכיסו את האזורים החשובים יותר של הספינה הוגדל ל-100 מילימטרים (3.9 אינץ').
מגדל הקונינג הקדמי היה מוגן בשריון כבד: הדפנות היו בעובי400 מילימטרים (16 אינץ') והגג היה בעובי 170 מ"מ. מגדל הקונינג האחורי היה משוריין פחות טוב; הצדדים שלו היו רק בעובי 170 מ"מ והגג היה מכוסה ב 80 מילימטרים (3.1 אינץ') של לוח שריון. גם צריחי תותחי הסוללה הראשיים היו משוריינים בכבדות: צידי הצריח היו בעובי 350 מ"מ והגגות היו בעובי 200 מ"מ. תותחי ה-15 ס"מ היו עם ציפוי שריון בעובי 170 מ"מ על הקזמטים; התותחים עצמם היו מוגנים בעובי 80 מ"מ להגנה על הצוותים שלהם מרסיסי פגזים.
בנייה
.jpg)
הסדרה תוכננה לכלול ארבע אוניות. באיירן נבנתה על ידי Howaldtswerke בקיל בבנייה מספר 590; היא הונחה ב-1913, הושקה ב-18 בפברואר 1915 והושלמה ב-15 ביולי 1916. באדן נבנתה על ידי מספנות Schichau בדנציג, בבנייה מס' 913. הספינה הושקה ב-30 באוקטובר 1915 והוכנסה לצי ב-14 במרץ 1917. זקסן הושקה במספנות Germaniawerft בקיל, בבנייה מס' 210. היא הושקה ב-21 בנובמבר 1916, אך לא הושלמה. לזקסן נותרו 9 חודשים מהסיום. וירטמברג נבנתה על ידי מספנות AG Vulcan בהמבורג בבנייה מספר 19. היא הושקה ב-20 ביוני 1917, אך גם היא לא הושלמה ובוטלה ב-1921. בזמן הביטול, וירטמברג הייתה כ-12 חודשים מהסיום.
אוניות הסדרה
| שם האונייה | המספנה | על שם | הנחת השדרית | הושקה | כניסתה לשירות | גורל |
|---|---|---|---|---|---|---|
| באיירן | Howaldtswerke, קיל | בוואריה | 22 בדצמבר 1913 | 18 בפברואר 1915 | 15 ביולי 1916 | הוטבעה בסקפה פלו, 21 ביוני 1919 |
| באדן | Schichau-Werke, דנציג | באדן | 20 בדצמבר 1913 | 30 באוקטובר 1915 | 14 במרץ 1917 | הוטבעה כמטרה, אוגוסט 1921 |
| זקסן | Germaniawerft, קיל | סקסוניה | 15 באפריל 1914 | 21 בנובמבר 1916 | בוטלה לפני השלמת הבנייה, נגרטה ב-1921 | |
| וירטמברג | AG Vulcan, המבורג | וירטמברג | 4 בינואר 1915 | 20 ביוני 1917 | ||
היסטוריית שירות
גיחת הצי של 18–19 באוגוסט 1916
במהלך גיחת הצי ב-18–19 באוגוסט 1916, קבוצת הסיור הראשונה, שהייתה כוח הסיור של שייטת הקרב של צי הים הפתוח ובפיקודו של אדמירל פרנץ פון היפר, הייתה אמורה להפציץ את עיירת החוף סנדרלנד בניסיון למשוך ולהשמיד את הצי של ביטי. מכיוון שמולטקה ופון דר טאן היו שתי סיירות המערכה הגרמניות היחידות שנותרו עדיין במצב קרבי לאחר קרב יוטלנד, שלוש דרדנוטים הוקצו ליחידה למבצע: באיירן, ושתי אוניות מסדרת קניג מארקגראף וגרוסר קורפירסט. אדמירל שר ושאר צי הים הפתוח, עם 15 דרדנוטים משלו, השתרכו מאחור וסיפקו מחסה. הבריטים היו מודעים לתוכניות הגרמניות והוציאו את הצי הגדול לפגוש אותן. עד השעה 14:35, שר הוזהר מפני התקרבות הצי הגדול, ולא היה מוכן לפגוש את כל הצי הגדול רק 11 שבועות לאחר הקרב הצמוד בעליל ביוטלנד, הפך את כוחותיו ונסוג לנמלים גרמניים.
מבצע אלביון
ערך מורחב – מבצע אלביון
בתחילת ספטמבר 1917, לאחר הכיבוש הגרמני של נמל ריגה הרוסי, החליט הצי הגרמני לפנות את כוחות הצי הרוסי שעדיין החזיקו במפרץ ריגה. לשם כך, הפיקוד העליון של הצי הקיסרי הגרמני (גר') תכנן מבצע לתפיסת האיים הבלטים אסל, במיוחד את סוללות התותחים הרוסיות בחצי האי סורבה. ב-18 בספטמבר ניתנה הפקודה למבצע משותף של הצבא והצי לכיבוש איי אסל ומון; המרכיב הימי העיקרי כלל את ספינת הדגל, סיירת המערכה מולטקה, יחד עם שייטת אוניות המערכה השלישית של צי הים הפתוח. הפלגה החמישית כללה את ארבעת האוניות מסדרת קניג, ובשלב זה תוגברה עם באיירן. הפלגה השישית כללה חמש אוניות מערכה מסדרת קייזר. יחד עם 9 סיירות קלות, 3 שייטות סירות טורפדו ועשרות ספינות לוחמת מוקשים, כל הכוח מנה כ-300 ספינות, ונתמך על ידי למעלה מ-100 מטוסים ו-6 צפלינים. כוח הפלישה הסתכם בכ-24,600 קצינים ומלחים. מול הגרמנים עמדו אוניות המערכה הפרה-דרדנוט הרוסיות הישנות סלאבה וצסארביץ', הסיירות המשוריינות באיאן, אדמירל מקארוב דיאנה, 26 משחתות, וכמה סירות טורפדו וסירות תותחים. חיל המצב באסל מנה כ-14,000 איש.
המבצע החל ב-12 באוקטובר, כאשר מולטקה, באיירן, וקניג החלו לירות על סוללות החוף הרוסיות במפרץ טגה. במקביל, קייזר ירתה על הסוללות בחצי האי סורבה; המטרה הייתה לאבטח את התעלה בין איי מון לאי דגו, אשר יחסום את נתיב המילוט היחיד של הספינות הרוסיות במפרץ. האוניות גרוסר קורפירסט ובאיירן פגעו במוקשים תוך כדי תמרון לעמדות ההפגזה שלהם; הנזק לראשונה היה מינימלי, והאונייה נותרה בפעולה. באיירן ניזוקה קשות, והתיקונים הזמניים התבררו כלא יעילים. היה צורך לגרור את הספינה לקיל לצורך תיקונים; ההפלגה חזרה ארכה 19 ימים.
גיחת הצי של 23–24 באפריל 1918
בסוף 1917 החל צי הים הפתוח לבצע פשיטות נגד שיירות עם כלי שיט קלים בים הצפוני בין בריטניה לנורווגיה. ב-17 באוקטובר יירטו הסיירות הקלות הגרמניות ברומר וברמזה שיירה של שתים עשרה ספינות בליווי זוג משחתות והשמידו אותה; רק שלוש אוניות תובלה הצליחו להימלט. ב-12 בדצמבר, ארבע משחתות גרמניות יירטו והשמידו שיירה נוספת של חמש ספינות ושתי משחתות מלוות. זה גרם לאדמירל דייוויד ביטי, המפקד העליון של הצי הגדול, לנתק כמה אוניות מערכה וסיירות מערכה כדי להגן על השיירות בים הצפוני. זה הציג בפני אדמירל שר את ההזדמנות לה חיכה כל המלחמה: ההזדמנות לבודד ולחסל חלק מהצי הגדול.
בשעה 05:00 ב-23 באפריל 1918, כל צי הים הפתוח, כולל באיירן ובאדן, יצא מהנמל מתוך כוונה ליירט את אחת מהשיירות המלווה בכבדות. תעבורת הרדיו האלחוטית צומצמה למינימום כדי למנוע מהבריטים ללמוד על הפעולה. בשעה 05:10 ב-24 באפריל, סיירת המערכה מולטקה סבלה מבעיות מכניות קשות ונאלצה להיגרר בחזרה לווילהלמסהאפן. בשעה 14:10, השיירה עדיין לא אותרה, ולכן שר הפנה את צי הים הפתוח בחזרה לעבר מימי גרמניה. למעשה, לא הפליגה שיירה ב-24 באפריל; המודיעין הימי הגרמני טעה בחישוב תאריך ההפלגה ביום אחד.
מרד וילהלמסהאפן
באוקטובר 1918 תכנן אדמירל היפר, כעת מפקד כל צי הים הפתוח, לקרב אחרון עם הצי הגדול. אדמירל ריינהרד שר, ראש המטה הימי, אישר את התוכנית ב-27 באוקטובר; המבצע נקבע ל-30. כאשר הצי נצטווה להתאסף בוילהלמסהאפן ב-29 באוקטובר, צוותים עייפים מהמלחמה החלו לעזוב או להפר בגלוי את פקודותיהם. צוותים על סיפון אוניות המערכה קניג, קרונפרינץ, ומארקגראף הפגינו למען השלום. הצוות על סיפון תירינגן היה הראשון למרד בגלוי; גם הלגולנד וקייזרין הצטרפו. עד ערב ה-29 התנופו דגלים אדומים של מהפכה מתרניהם של עשרות ספינות מלחמה בנמל. למרות זאת, היפר החליט לקיים פגישה אחרונה על סיפון הבאדן – ספינת הדגל שלו – לדון במבצע עם בכירי הצי. למחרת בבוקר, היה ברור שהמרד הלך רחוק מכדי לאפשר פעולת צי. בניסיון לדכא את המרד, הוא הורה לאחת משייטות אוניות המערכה לצאת לכיוון קיל. עד ה-5 בנובמבר, דגלים אדומים הונפו בכל ספינת קרב בנמל מלבד קניג, אם כי גם עליה פיקדה מועצת מלחים ב-6 בנובמבר.
גורל
לאחר שביתת הנשק עם גרמניה בנובמבר 1918, רוב צי הים הפתוח היה אמור להיות כלוא בבסיס הצי הבריטי ב-סקפה פלו. באיירן הייתה רשומה כאחת הספינות שיימסרו, אם כי באדן בתחילה לא נכללה ברשימה. במקום זאת, התבקשה סיירת המערכה מקנזן, שהבריטים האמינו שהושלמה. כאשר התברר לבעלות הברית כי מקנזן עדיין בבנייה, באדן הצטוותה להחליף אותה. ב-21 בנובמבר 1918 הפליגו הספינות שייכלאו, בפיקודו של קונטר-אדמירל לודוויג פון רויטר, מבסיסן בגרמניה בפעם האחרונה. הצי נפגש עם הסיירת הקלה אה"מ קרדיף, לפני שפגשה צי אדיר של כ-370 ספינות מלחמה בריטיות, אמריקאיות וצרפתיות למסע לסקפה פלו. באדן הגיעה לסקפה פלו בנפרד ב-14 בדצמבר 1918.
כאשר הספינות נכלאו, הושבתו התותחים שלהם באמצעות הסרת בתי הבליעה שלהם. הצי נותר בשבי במהלך המשא ומתן שהוליד בסופו של דבר את הסכם ורסאי. לרויטר התברר שהבריטים מתכוונים לתפוס את הספינות הגרמניות ב-21 ביוני, שהיה המועד האחרון של חתימת גרמניה על הסכם השלום. כדי למנוע זאת, הוא החליט להטביע את ספינותיו בהזדמנות הראשונה. בבוקר 21 ביוני יצא הצי הבריטי מסקפה פלו כדי לבצע תמרוני אימון; בשעה 11:20 העביר רויטר את הפקודה לספינותיו. באיירן טבעה ב-14:30, אבל באדן הועלתה על שרטון על ידי שומרים בריטיים; היא הייתה אוניית הראשה היחידה שלא הוטבעה. לאחר שהוצפה מחדש ונבדקה ביסודיות, באדן הוצאה כמטרה לירי, לבסוף היא הוטבעה ב-16 באוגוסט 1921 מדרום-מערב לפורטסמות'. באיירן נמשתה לגריטה ב-1 בספטמבר 1934 ופורקה במהלך השנה שלאחר מכן ברוזית'.
זקסן ווירטמברג שלא הושלמו נמחקו מהצי הגרמני על פי תנאי סעיף 186 של אמנת ורסאי. זקסן נמכרה לגריטה ב-1920 למפרקי ספינות בקיל ארסנל. וירטמברג נמכרה בשנה לאחר מכן, ונגרטה בהמבורג.
קישורים חיצוניים
37080684אוניות המערכה מסדרת באיירן