דייוויד ביטי
 | |
| דייוויד ביטי | |
| לידה |
17 בינואר 1871 ננטוויץ', צ'שייר, אנגליה |
|---|---|
| פטירה |
11 במרץ 1936 (בגיל 65) לונדון, אנגליה |
| השתייכות |
 הצי המלכותי הבריטי |
| תקופת הפעילות | 1884–1927 (כ־43 שנים) |
| דרגה | אדמירל הצי |
| תפקידים בשירות | |
|
מפקד "הצי הגדול" (Grand Fleet) לורד הים הראשון | |
| פעולות ומבצעים | |
| עיטורים | |
|
אביר מפואר (Grand Knight) מסדר האמבט מסדר ההצטיינות אביר הצלב המפואר של מסדר ויקטוריה המלכותי אות השירות המצוין | |
דייוויד ביטי (אנגלית: David Beatty; 17 בינואר 1871 – 11 במרץ 1936), הרוזן ביטי הראשון, אביר מפואר של מסדר האמבט (GCB), היה מפקד הצי הגדול, היחידה העיקרית של הצי המלכותי הבריטי במחצית השנייה של מלחמת העולם הראשונה, ואדמירל הצי של הצי הבריטי (Admiral of the Fleet), הדרגה הבכירה ביותר בצי.
ילדות ותחילת הקריירה הצבאית
ביטי היה הילד השני מבין ארבעה, בנם של דייוויד לונגפלו ביטי וקת'רין (או קתרין) אדית ביטי. שניהם היו במקורם מאירלנד. אביו של ביטי היה קצין בגדוד ההוסרים הרביעי, ושניים מאחיו הלכו בעקבותיו ושירתו בצבא הבריטי; לעומתם, גילה דייוויד הצעיר עניין רב בים והביע את רצונו להצטרף לצי המלכותי. ב-1893 החל בהכנות למבחני הכניסה, ובינואר 1894 עבר את בחינות הקבלה לאוניית אימוני הקצינים בריטניה, שעגנה בדרתמות', במקום העשירי מתוך תשעים ותשעה מועמדים. במשך שתי שנות האימונים נרשמו לביטי עשרים וחמש "עברות קלות" והוא הולקה שלוש פעמים בשל עבירות חמורות יותר. לסיום הקורס, בסוף שנת 1885, הגיעו שלושים ושלושה חניכים, וביטי סיים במקום השמונה עשר מתוכם. הודות להשפעתה של אימו זכה ביטי למינוי על האונייה אה"מ אלכסנדרה, שהייתה אוניית הדגל של אדמירל אלפרד, הדוכס מאדינבורג, מפקד הצי המלכותי בים התיכון.
ב-1889 עזב ביטי את אלכסנדרה ומונה כסגן משנה בקורבטת המפרשים אה"מ רובי, לאימוני ימאות. משם הועבר אל האונייה אה"מ קרוזר (Cruiser). הוא המשיך בשירותו באוניית האימונים אקסלנט, שהייתה בית ספר לתותחנות, שם למד בין השנים 1890–1892, ואז קודם לדרגת סגן. הוא חזר לאונייה רובי, בה שירת עד 1893; לאחר מכן הועבר לאוניית המערכה אה"מ קמפרדאון, בה שירת עד 1895. אחריה שירת באוניית המערכה טרפלגר; ב-1897 קיבל את הפיקוד העצמאי הראשון שלו, על המשחתת ריינג'ר.
ביטי השתתף במלחמה המהדית (1897–1899) בה כבשה בריטניה מחדש את סודאן מידי המורדים המוסלמים שכבשו אותה. הוא נבחר על ידי לורד קיצ'נר, מפקד הצבא הבריטי במלחמה, להיות סגן המפקד של שייטת ספינות התותחים שהשתתפה במלחמה. ביטי פיקד על ספינת תותחים בקרב אומדורמאן שבו הביס הצבא הבריטי את צבא המורדים תבוסה מוחצת. במהלך המלחמה קודם ביטי לדרגת קומנדר, המקבילה לדרגת סגן-אלוף; הוא היה רק בן 27 כאשר זכה לדרגה זו, ובקידום זה דילג על עשרות קצינים ותיקים ממנו.
ביטי זכה לתהילה נוספת כאשר נטל חלק בדיכוי מרד הבוקסרים בסין (1900). הוא היה מוצב על אוניית המערכה בארפלור (Barfleur) בבסיס הבריטי בסין, ויחד עם הצוות היה חלק מהחטיבה הבריטית שלחמה במורדים הסיניים, ביבשה. במהלך הקרב על טיינג'ין נפצע פעמיים בזרועו, וכהערכה לאומץ ליבו קודם שוב בדרגה, ועלה לדרגת קפטיין, אלוף-משנה. הוא היה בן 29 בלבד, והיה הקצין הצעיר ביותר בצי הבריטי לזכות בדרגה זו. הגיל הממוצע באותה תקופה לקצינים בדרגה זו היה 43.
קצין בכיר
בשנת 1900 נישא ביטי לאת'ל פילד טרי (Ethel Field Tree), בתו היחידה הגרושה של איל העסקים האמריקני, מרשל פילד, בעל רשת חנויות הכלבו המפורסמת. את'ל ירשה את הונו הרב של אביה, והדבר איפשר לביטי חירות כלכלית, שלרוב עמיתיו הקצינים לא הייתה. מסופר שכאשר הייתה כוונה לנקוט נגד ביטי צעדים משמעתיים עקב גרימת נזק לאחד ממנועי האוניות שעליהן פיקד (משום שאימץ את המנוע יתר על המידה) אמרה את'ל: "מה? להעמיד למשפט צבאי את דייוויד שלי? אני אקנה להם אונייה חדשה". אשתו של ביטי רכשה עבורו יאכטה מונעת בקיטור, בית בלונדון ובתים ואחוזות בכפר. הזוג חי בקרב החברה הגבוהה, ואף סעד לעיתים עם המלך. עם זאת, ביטי גילה גם כמה וכמה חסרונות אצל אשתו; היא הייתה נוירוטית, וגרמה לביטי ייסורים נפשיים קשים. ביטי היה אדם אינטליגנטי ומנהיג מלידה, אך מחויבותיו החברתיות, יחד עם אופיו הסוער, מנעו ממנו להפוך לאידיאל המפקד הבריטי: קר, שקול ומחושב, כפי שהיה עמיתו ומפקדו בעתיד, ג'ון ג'ליקו, או יריבו במלחמת העולם הראשונה, פרנץ פון היפר הגרמני. ביטי היה אדם ראוותני, ונהג ללבוש מדים לא תקניים ובהם ששה כפתורים בלבד במקום שמונת הכפתורים התקניים. הוא תמיד נהג לחבוש את כובעו בזווית, ומראהו הקרין שובבות ומעט חוצפה.
בין 1900 ל-1902 עדיין התאושש ביטי מפציעתו, ולכן ניתן לו הפיקוד על אוניית המערכה המיושנת אה"מ דיוק אוף וולינגטון, שהייתה אוניית קו מונעת במפרשים וקיטור, ועגנה דרך קבע בפורטסמות', כבסיס צף. באוגוסט 1902 הוכרז ביטי ככשיר לשירות בים, ומונה כמפקד בשורה של הסיירות: אה"מ ג'ונו, אה"מ ארוגנט (Arrogant) ולאחריהן אה"מ ספוק (Suffolk). ב-1906 מונה ביטי כיועץ הימי למועצת הצבא. ב-1908 קיבל ביטי את הפיקוד על אוניית המערכה אה"מ קווין (Queen).
ב-1 בינואר 1910 קודם ביטי לדרגת אדמירל משנה (Rear Admiral, דרגה המקבילה לתת-אלוף). ביטי היה כשבועיים לפני יום הולדתו ה-39, ובכך היה לאדמירל הצעיר ביותר בצי הבריטי מאז הוריישו נלסון (למעט בני משפחת המלוכה).
לביטי הוצע להיות סגן מפקד צי האוקיינוס האטלנטי, אך הוא סירב להצעה וביקש לקבל תפקיד בצי הבית (Home fleet, הצי המגן על בריטניה עצמה). ביטי היה כוכב עולה בשמי הצי הבריטי, ללא דאגות כלכליות ועם תמיכה מסוימת ממשפחת המלוכה, חש ביטחון רב יותר מקצינים אחרים בבואו להציב רצון משלו ולעמוד על דעתו. ואולם, ראשי האדמירליות הבריטית לא התלהבו מרצונו של ביטי, והוא כמעט שפוטר מן הצי; המשרה בצי האטלנטי הייתה נכבדת בהרבה מזו של צי הבית, ורצונו של ביטי בתפקיד סמוך יותר לביתו לא התקבל באהדה. ביטי היה כעת לאחר קרוב לשנתיים שבהן היה ללא תפקיד, ועל פי נוהלי האדמירליות קצין שבמשך שנתיים לא היה בתפקיד כלשהו, מפוטר אוטומטית מן הצי.
הקריירה של ביטי ניצלה בזכות פגישתו עם הלורד הראשון של הימיה, וינסטון צ'רצ'יל. צ'רצ'יל הכיר את ביטי מקרב אומדורמן, שם היה צ'רצ'יל קצין פרשים. סיפור שאמיתות מוטלת בספק מתאר את המפגש ביניהם: ביטי נכנס למשרדו של צ'רצ'יל. זה האחרון העיר לו: "אתה נראה צעיר מכדי להיות אדמירל". ביטי השיב מניה וביה: "ואתה נראה צעיר מכדי להיות לורד ראשון" (צ'רצ'יל היה בן 38 בלבד). כך או כך, ביטי נתמנה על ידי צ'רצ'יל להיות מזכירו האישי, בניגוד לדעתו של לורד הים הראשון, סר ארתור וילסון.
ב-1 במרץ 1916 זכה ביטי לדרגת תת-אדמירל (Vice Admiral, אלוף), והתמנה למפקד שייטת סיירות המערכה הראשונה. תפקיד זה היה אחד התפקידים היוקרתיים והנחשקים ביותר בצי: השייטת כללה את האוניות המודרניות ביותר בצי, ונועדה לתפקידים מלהיבים ומלאי עניין. ואולם, ביטי לא מיהר לקבל את תפקידו החדש, מכיוון שלא רצה לקטוע את חופשתו במונטה קרלו שבה שהה כאשר קיבל את ההודעה. כאשר קיבל את הפיקוד, ניסח ביטי את הוראות הקבע שלו לרבי החובל של האוניות שבפיקודו, הוראות קבע שביטאו את רוחו ואת תפיסתו הפיקודית:
כדי שיצליחו, על רבי החובל להיות בעלי יוזמה, תושיה ונחישות, ועליהם לא לחשוש מלקבל על עצמם אחריות, במיוחד בזמן מלחמה... ככלל, ההנחיות (של האדמירל) יהיו בעלות אופי כוללני, כדי למנוע התערבות בשיפוטם ויוזמתם של רבי החובל... האדמירל סומך על רבי החובל שיעשו את השימוש בכל המידע שברשותם כדי להבין במהירות ככל האפשר את המצב ולצפות את רצונו, תוך שימוש בשיקול הדעת שלהם כדי לקבוע כיצד יש לנהוג במצבים לא צפויים...
גישה זו הייתה שונה מהגישה הכללית של הצי הבריטי באותה תקופה, אשר גרסה פיקוח צמוד של האדמירל על כל הנעשה בצי.
מלחמת העולם הראשונה
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היה ביטי האדמירל הנערץ והאהוב ביותר בבריטניה. הוא נתפס בציבור כנלסון חדש - אגרסיבי, נועז, יוזם, ולא כבול במגבלות מיושנות. דמותו של ביטי הודפסה על מיליוני גלויות שנחטפו בכל רחבי בריטניה. בקרב מפרץ הלגולנד, הקרב הימי הראשון במלחמה, שנערך כחודשיים לאחר תחילתה (28 באוגוסט 1914), התערב ביטי בקרב מבולבל שנערך בין משחתות וסיירות משני הצדדים, ואוניותיו הצליחו להטביע 3 סיירות קלות, שתי ספינות טורפדו, ומשחתת אחת; כמו כן נפגעו קשות שלוש משחתות וסיירת קלה אחת, ועוד שתי סיירות קלות נפגעו באורח בינוני. מן הצד הבריטי היו האבדות קלות בהרבה: סיירת קלה אחת שנפגעה קשות. בקרב הימי הבא שהתחולל בין הציים, קרב שרטון דוגר, הצליח ביטי להפתיע את יריבו, פרנץ פון היפר, בעקבות מידע מודיעיני שהועבר אליו (התשדורות הגרמניות פוענחו כבר מתחילת המלחמה על ידי חדר 40 באדמירליות). בקרב שהתחולל הצליחו הבריטים להטביע את הסיירת המשוריינת בליכר. ואולם, חוסר מזל וטעויות בריטיות מנעו מביטי להגיע להשמדה מלאה של שייטת סיירות המערכה הגרמניות.
הקרב הגדול ביותר במלחמה (ואחד הגדולים בהיסטוריה) ניטש בין הצי הגרמני ("צי הים הפתוח", Hochseeflotte) לבין הצי הבריטי ("הצי הגדול", The Grand Fleet) ב-31 במאי 1916, עד לשעות הבוקר של היום שלמחרת. השלב הראשון של הקרב היה קרב בין ביטי למקבילו הגרמני, פרנץ פון היפר. בשלב זה של הקרב איבד ביטי שתיים מסיירות המערכה שלו, שנפגעו מאש גרמנית והתפוצצו, כנראה בשל טיפול לא נכון בתחמושת על סיפונן. מסופר שכאשר היה נדמה לביטי שאונייה שלישית התפוצצה, הוא פלט: "נראה שיש משהו לא בסדר עם האוניות הארורות שלנו היום" (There seems to be something wrong with our bloody ships today)[1]. היפר משך את ביטי למלכודת, אל תותחיו של הצי הגרמני העיקרי, בפיקודו של ריינהרד שר, ואולם ביטי הצליח לפנות ולמשוך את כל הכוח הגרמני לקרב עם הצי הבריטי העיקרי, בפיקודו של ג'ליקו.
תוצאות הקרב לא היו חד משמעיות. הבריטים איבדו פי שלושה מלחים וקצינים מאשר הגרמנים, ואיבדו אוניות בהדחק כולל של פי שניים מהאבדות הגרמניות. ואולם, הצי הגרמני נכשל במשימתו, ולא הצליח לפרוץ את המצור הימי שהטילה בריטניה. לאחר הקרב לא יצא יותר הצי הגרמני לקרב משמעותי נגד הבריטים.
לאחר הקרב נתפס ג'ליקו כמי שהחמיץ הזדמנות חד פעמית, החמצה בלתי נסלחת. הוא הועבר להיות לורד הים הראשון, מפקד הצי אך ללא פיקוד פעיל. ביטי ירש את מקומו והועלה לדרגת אדמירל. הוא היה בן 45 בלבד.
כמפקד צי הים הגדול קיבל ביטי את כניעת הצי הגרמני בנובמבר 1918. על פי ההסכם, אוניות הצי הגרמני היו אמורות להפליג למפרץ פירת' (Firth of forth), שם ייכנעו לביטי, ומשם יפליגו לסקפה פלו, מעגנו של הצי הגדול, שם תהיינה בהסגר עד סיום שיחות השלום. במקום לנהוג ברוחב לב כלפי המובסים, השפיל ביטי את נציגי הגרמנים ונהג כלפיהם באדנות. הוא אמר לאנשיו: "אל תשכחו שהאויב הוא חיה מתועבת", וערך את כל מפגן הכניעה בדרך שתשפיל את הגרמנים. הגרמנים מעולם לא סלחו לביטי על יחסו זה, וכאשר הלך לעולמו התעלמו הגרמנים מכך לגמרי. מפקד הצי הגרמני בעת פטירתו של ביטי, אריך רדר, סירב להשתתף בהלוייתו למרות שהשתתף בזו של ג'ליקו, ושלח רק את הנספח הימי.
לאחר המלחמה
ב-1919 עלה ביטי לדרגת אדמירל הצי, וזכה לתואר אצולה, רוזן. הוא מונה לתפקיד הלורד הראשון של הצי, ושימש בו עד 1927. זו הייתה תקופה קשה עבור הצי המלכותי. לא היה לצי המלכותי יריב משמעותי, עם היעלמו של הצי הגרמני; ובאמנת וושינגטון שנחתמה ב-1922 הוסכם על יחס קבוע שיישמר בין שלושת הציים הגדולים בעולם, צי ארצות הברית, הצי המלכותי והצי הקיסרי היפני; היחס שהוסכם עליו היה 5 (ארצות הברית):5 (בריטניה):3 (יפן). איטליה וצרפת הסכימו גם הן להגבלת הציים שלהן על פי יחס קבוע, שאיפשר להן ציים קטנים יותר. הדבר הביא לכך שבריטניה נאלצה להוציא משירות מספר רב של אוניות, והצי קטן באופן משמעותי. תוצאה נוספת של הסכם זה היה עלבונה של יפן; כמדינה שהייתה בעלת ברית של בריטניה מאז 1900, לא ראו היפנים בעין יפה את ההתייחסות אליהם כאל כוח ימי מדרג שני, והיחסים בין שתי המדינות החלו להידרדר מאותה שנה והלאה. בשנות השלושים החלה ארצות הברית להגדיל את הצי שלה, ובריטניה איבדה את עליונותה הימית.
מעבר להתמודדות הדיפלומטית במישור הבינלאומי, נאלץ ביטי להתמודד גם עם קיצוצים מבית. צ'רצ'יל, כעת שר האוצר, רצה בקיצוצים נרחבים; למרות שבתחילת המאה תמך צ'רצ'יל בהגדלת הצי, הרי שכעת לא היה לבריטניה אויב נראה לעין, ולא הייתה סיבה לממן צי גדול ויקר. ביטי ניבא שיפן תהיה אויב בעתיד, אך נבואתו לא התקבלה אז. הוויכוח נמשך עד פרישתו של ביטי, ובהסכם ימי נוסף, אמנת לונדון הראשונה, שנחתם ב-1930, הוטלו הגבלות גם על מספר הסיירות של כל צי.
הוויכוח על יוטלנד
קרב יוטלנד נתפס בציבור הבריטי, מיד לאחר שנודעו בציבור תוצאותיו, כתבוסה; דעת הקהל הבריטי ציפתה לקרב טרפלגר חדש, שבו יושמד האויב, ומשהתברר שאבדות הבריטים היו גדולות בהרבה, הייתה האכזבה רבה. ג'ליקו, מפקד הצי, נתפס כאחראי לכישלון, ואילו ביטי נחשב כמי שהוביל לניצחון שהוחמץ בשל טעויות של ג'ליקו. זאת, למרות העובדה שהאבדות העיקריות היו בשייטת של ביטי. עם הזמן הלך והסתבר, שלמרות האבדות הבריטיות לא הצליחו הגרמנים לפרוץ את המצור הבריטי, ותדמית הקרב הלכה והשתנתה. ואולם, הוויכוח על האחריות להחמצת האפשרות לניצחון בקרב היה רק בתחילתו.
לאחר המלחמה הוכן באדמירליות דין וחשבון על קרב יוטלנד, עבור לורד הים הראשון. ואולם, לפני פרסום הדו"ח קיבל ביטי את התפקיד, והוא הורה מיד לעשות תיקונים שונים בדו"ח. מחברי הדו"ח לא הסכימו לעשות תיקונים אלו, ולכן הורה ביטי להשמיד את הדו"ח ופרסם דו"ח חלופי, שהיה ביקורתי מאד כלפי ג'ליקו. פרסום הדו"ח עורר ביקורת עזה וויכוח ציבורי, וספרים רבים התפרסמו בתמיכה באחד מן הצדדים בוויכוח. ביטי ותומכיו ביקרו את זהירותו הרבה של ג'ליקו בהפעלת הצי הגדול; תומכיו של ג'ליקו ציינו שהוא שמר על כוחו של הצי, וזו הייתה מטרתו העיקרית; מה גם, שכל הטקטיקות שבהן נקט בקרב נידונו לפני הקרב, וכל הנוגעים בדבר הסכימו עליהן.
מבקריו של ביטי הצביעו על כמה וכמה טעויות שעשה במהלך הקרב:
- לשייטת סיירות המערכה של ביטי צורפה שייטת של אוניות מערכה, שכללה את אוניות המערכה החדישות והחזקות בעולם באותה עת. ואולם, ביטי לא הקפיד שאוניות המערכה יהיו קרובות אליו, ובעת הקרב מול סיירות המערכה של היפר היו אוניות המערכה מחוץ לקרב במשך רוב הזמן, ובכך החמיץ ביטי הזדמנות ליצור מאזן כוחות שיכריע לטובתו.
- תותחי אוניותיו של ביטי היו בעלי טווח גדול מזה של הגרמנים, ולפיכך יכול היה ביטי לפתוח באש על האויב מבלי שזה יוכל להשיב. ואולם, ביטי החמיץ יתרון זה והקרב החל כאשר הגרמנים היו בטווח הירי היעיל שלהם על הבריטים; מעבר לכך, ביטי נתן את הפקודה לפתוח באש מאוחר, ואוניותיו לא היו במבנה המתאים לפני שהגרמנים פתחו באש. כתוצאה מכך, השיגו הגרמנים פגיעות טובות באוניותיו של ביטי בשלב הראשון של הקרב.
- הדיווח והאיתות מאונייתו של ביטי היו גרועים; האיתותים לא הועברו בזמן, ולא בצורה נכונה.
- רמת התותחנות באוניותיו של ביטי הייתה ירודה. ביטי העדיף לשים את הדגש על ירי מהיר ולא על דיוק, ולכן השיגו אוניותיו שיעור פגיעה נמוך. רוב הפגיעות בסיירות המערכה הגרמניות היו מידי אוניות המערכה הבריטיות, בהמשך הקרב.
- ביטי נכשל בתפקידו כמפקד כוחות הסיור של הצי הגדול; הוא לא העביר לג'ליקו את המידע שהיה דרוש לו כדי להיערך בצורה הנכונה לקראת ההתנגשות עם הצי הגרמני. ג'ליקו אמנם נערך באופן הנכון, אך זאת הודות למידע שהושג מסיירות שהיו בקרבת מקום.
ימיו האחרונים
ביטי חי בשארית ימיו בליסטיירשייר, במרכז אנגליה. הוא נפטר לאחר שהצטנן כשהיה אחד מנושאי הארון בהלוייתו של ג'ליקו. הוא היה חולה עוד לפני כן, ורופאיו המליצו לו שלא יצא מביתו, אך הוא אמר: "מה יגידו בצי אם לא אהיה בהלוויתו של ג'ליקו?". ביטי ביקש להיקבר ליד אשתו, אך נקבר בקתדרלת סנט פול.
פרוטומה של ביטי מוצבת בכיכר טרפלגר, לצד פרוטומות של ג'ליקו ושל אנדרו קניגהם, אדמירל הצי בעת מלחמת העולם השנייה.
לביטי היו שני בנים, פיטר ודייוויד. דייוויד פילד ביטי היה חבר בית הנבחרים הבריטי מטעם המפלגה השמרנית הבריטית. כאשר נפטר אביו, ירש את תואר האצולה שלו, ועבר לבית הלורדים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
25535231דייוויד ביטי