גסטון מספרו
גסטון קאמי שארל מַסְפֵּרוֹ (בצרפתית: Gaston Camille Charles Maspero; 23 ביוני 1846 – 30 ביוני 1916) היה אגיפטולוג וארכאולוג צרפתי. שימש במשך שנים רבות כמנהל מחלקת העתיקות המצרית. הוא טבע את המונח "גויי הים" בהתייחסו לקואליציית השבטים שתקפה את מזרח הים התיכון ואת מצרים במאות ה-13 וה-12 לפנה"ס.[1] מספרו חיבר למעלה מ-1,200 מאמרים על מצרים העתיקה.[2]
קורות חייו
מספרו נולד בפריז להורים שמוצאם ממחוז לומברדיה באיטליה. עוד בשנותיו המוקדמות בבית הספר הוא התעניין בהיסטוריה ובכתב החרטומים המצרי. בשנת 1867 בעת לימודיו באקול נורמל סופרייר פגש את האגיפטולוג אוגוסט מארייט. מארייט נתן לו שני טקסטים בכתב חרטומים שהתגלו זמן קצר לפני כן. הטקסטים נחשבו קשים לפיענוח. מספרו פיענח אותן תוך שבועיים. פרסום פיענוח הטקסטים ביסס את מעמדו האקדמי. בשנת 1869 הפך למרצה לשפות מצריות קדומות וארכאולוגיה באוניברסיטה. בשנת 1874 קיבל מינוי בקתדרה על שם ז'אן-פרנסואה שמפוליון בקולז' דה פראנס.
בשנת 1880 נסע למצרים בראש משלחת ארכאולוגית מטעם ממשלת צרפת. משלחת זאת הפכה במשך הזמן למכון הצרפתי לארכאולוגיה מזרחית. מספר חודשים לאחר מכן נפטר מארייט ומספרו החליפו כמנהל מחלקת העתיקות המצרית.
עבודתו הראשונה במצרים הייתה בסקארה תוך שהוא ממשיך את עבודתו של מארייט. בהיותו יותר בלשן מאשר ארכאולוג, העדיף להתרכז בחפירת 5 קברים מתקופת הממלכה הקדומה אשר על גביהם נכתבו טקסטים ארוכים בכתב חרטומים. בחפירות אלה מספרו מצא מעל 4,000 שורות בכתב חרטומים.
במסגרת תפקידו ניהל מספרו מאבק כנגד הברחת עתיקות מצריות מתוך מצרים אשר נעשתה על ידי סוכנים של מוזיאונים גדולים באירופה ובארצות הברית, תיירים ואספנים. הוא הקים ברחבי מצרים רשת של מפקחי עתיקות שתפקידם היה לפקח על עבודת החופרים הזרים ולדווח לו על מעשים בלתי חוקיים. הבעיה העיקרית נוצרה באזור תבאי שהפכה להיות כמקום עיקרי של שוד קברים, זיופים ומעשי מרמה. במסגרת מאבקו שלח מספרו ללוקסור סוכן שהתחפש לתייר עשיר. הסוכן עלה על עקבותיהם של האחים עבד אל-רוסול שעסקו זמן רב בהברחת עתיקות שנחפרו ללא רישיון. הוא אסר את האחים. לאחר עינויים הודה אחד האחים בהברחת עתיקות והסכים להראות את מקור השלל. האח הוביל את עוזרו של מספרו למנהרה בדיר אל-בחרי שאורכה היה 60 מטר והיא הכילה ארונות קבורה ומומיות של פרעוני מצרים הגדולים כגון: רעמסס השני, סתי הראשון, תחותמס השלישי ועוד, סה"כ נמצאו במנהרה למעלה מ-40 מומיות של מלכים. המנהרה הכילה גם ממצאים רבים נוספים. המומיות הועברו לקהיר כדי להגן עליהם מפני שודדים. התגלית הבהירה מדוע קברים רבים בעמק המלכים נמצאו ריקים. הכהנים המצרים כבר בעת העתיקה העבירו את המומיות למקום נידח כהגנה מפני שודדים.[2]
למרות מאבקו במבריחים, מספרו היה אהוד על אוצרי מוזיאונים והאספנים בגלל מדיניותו הפרגמטית אשר אפשרה להם להוציא ממצרים עתיקות אשר הוא לא ייעד להציג במוזיאון המצרי. מדיניות זאת לא נמשכה על ידי המנהלים אחריו. מספרו היה ראשון אשר הנהיג גביית דמי כניסה מתיירים לאתרים ארכאולוגים. הכסף שימש לשימור האתרים.
בשנת 1886 לאחר שעזב את תפקידו כמנהל מחלקת העתיקות, המשיך את עבודתו של מארייט בחפירת הספינקס ליד קהיר. במסגרת החפירה הוא הסיר 20 מטר של חול בניסיון למצוא את פתחי הקברים בספינקס (הוא לא הצליח למצוא את הפתחים והם נמצאו בחפירה מאוחרת יותר). בשנת 1886 חזר לפאריס ועבד שם עד לחזרתו למצרים בשנת 1899, לתפקיד מנהל מחלקת העתיקות המצרית.
ב-3 אוקטובר 1899, שנת חזרתו למצרים ארעה רעידת אדמה בכרנך, 11 עמודים באולם העמודים (היפוסטיל) במתחם של אמון-רע קרסו. בעת כהונתו הקודמת ביצע מספרו עבודות שימור באתר. בעקבות רעידת האדמה הקים מספרו צוות שעסק בהקמת העמודים מחדש תחת פיקוח של צוות אגיפטולוגים צרפתיים. לפעולות אלה הייתה התנגדות של כמה רומנטיקנים אשר העדיפו להשאיר את העמודים במצב של קריסה.
בשנות היעדרותו של מספרו ממצרים גדל מאד אוסף המוזיאון המצרי בקהיר. מספרו פעל להרחבת האוסף ולהעברת המוזיאון בשנת 1902 מאזור גיזה לכיכר א-תחריר. הגידול באוסף הביא לגידול בכמות העובדים. אחד העובדים היה הווארד קרטר אשר עבד במוזיאון בגיל 17. בתקופה מאחרת יותר, המליץ מספרו על קרטר בפני לורד קרנארבון כמתאים לנהל את החפירות שהביאו למציאת קברו של תות ענח' אמון. בתקופת ניהולו פעל לקדם את הדפסת הקטלוג של המוזיאון. עד שנת 1909 המוזיאון פרסם 24 כרכים.
מספרו לא העריך נכונה את חשיבותם של ציורי דיוקנאות המומיות מפיום. הארכאולוג פלינדרס פיטרי שלח שישים דיוקנאות למוזיאון המצרי בקהיר. לאחר מכן הוא גילה שמספרו לא העריך את חשיבותם והשאיר אותם בחצר המוזיאון מוזנחים ונתונים לפגעי מזג האויר. כאשר נודע הדבר לפיטרי הוא כעס מאד ודרש אותם בחזרה, והכריח את מספרו לבחור 12 דיוקנאות להצגה במוזיאון ואת יתרת 48 הדיוקנאות להחזיר לו.
פעילותו כמנהל מחלקת העתיקות כללה גם הקמת רשת של מוזיאונים מקומיים ברחבי מצרים במטרה לעודד את המצרים לקחת אחריות רבה יותר על שמירת המורשת שלהם. בשנת 1912 הצליח להעביר במצרים שורת חוקים שטיפלו בבעיית שוד העתיקות.
מספרו פרש מתפקידו כמנהל מחלקת העתיקות המצרית בשנת 1914. ביוני 1916 נפטר ונקבר בבית הקברות מונפרנאס.
מבחר מפרסומיו
- Histoire ancienne des peuples de l'Orient classique – ההיסטוריה העתיקה של עמי המזרח הקלאסי. זהו אחד מפרסומיו הידועים ביותר. הספר פורסם בשלושה כרכים בפארי בין השנים 1897-1895. הספר מציג את ההיסטוריה של המזרח הקרוב מתחילתו ועד תקופת אלכסנדר מוקדון. הכרך הראשון תורגם לעברית בשנת 1897: תולדות עמי המזרח הקדמונים / מאת ג' מספירו; תֻּרגם לעברית על ידי אברהם ליודביפול, בעזרת הפרופיסור יוסף הלוי; על פי המהדורא החדשה היוצאת כעת בפריז בהוספות ושִנוים גדולים מאת המחבר, ורשה: אחיאסף, תרנ"ז.
- Histoire des peuples de l'Orient – ההיסטוריה של עמי המזרח. פורסם בכרך אחד. מהדורה ראשונה בשנת 1875.
- Etudes de mythologie et d'archéologie égyptiennes - מחקרים המיתולוגיה והארכאולוגיה המצרית. פורסם בפאריס בשנת 1893. הספר עסק בדת המצרית העתיקה והכיל אוסף של מאמרים שפורסמו לפני כן בכתבי עת שונים.
- Les inscriptions des pyramides de Saqqarah - ההכתובות מהפירמידות בסאקרה. פורסם בפריס בשנת 1894
- Les momies royales de Deir el-Bahari - המומיות המלכותיות מדיר אל-בחרי. פאריס, 1889.
- L'Archéologie égyptienne – הארכאולוגיה המצרית. פורסם בשנת 1907. לספר יצאו מספר מהדורות נוספות בתרגום לאנגלית. המהדורה הראשונה באנגלית יצאה בשנת 1907 ולוותה בהערותיו של פלינדרס פיטרי.
- Popular Stories of Ancient Egypt - פורסם בשנת 1915. ספר זה כולל תרגום של סיפורים ממצרים העתיקה, ביניהם הסיפורים שהופיעו על גבי פפירוס האריס 500.
בנוסף פרסם מספרו את כתב העת "Bibliothèque égyptologique" שהוקדש למאמריהם של אגיפטולוגים צרפתיים. וכן את השנתון "Annales du service des antiquités de l'Egypte" שהכיל את הפרסומים של החפירות הארכאולוגיות הרישמיות של מחלקת העתיקות במצרים.
קישורים חיצוניים
 |
- רשימת פרסומים של גסטון מספרו בפרויקט גוטנברג
- גסטון מספרו באתר "Dictionary of Art Historians" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ אדם זרטל, סודו של סיסרא - מסע בעקבות גויי הים ושירת דבורה, הוצאת דביר, 2010, עמ' 139.
- ^ 2.0 2.1 בריאן מ' פאגן, ארכאולוגיה כהרפתקה, הוצאת נשיונל ג'אוגרפיק, 1990, ספרית מעריב, עמ' 111.