נתיב הו צ'י מין

נתיב הו צ'י מין הוא נתיב יבשתי, שעבר מהרפובליקה הדמוקרטית של וייטנאם (צפון וייטנאם) לדרום וייטנאם דרך לאוס וקמבודיה.

במלחמת וייטנאם שימש הנתיב כציר לוגיסטי משמעותי לטובת ההתקפות על דרום וייטנאם והכוחות האמריקאים^[1]. משך המסע לדרום קוצר בעזרת הנתיב משישה חודשים לשבוע. הנתיב קרוי על שם מייסד ומנהיג צפון וייטנאם, הו צ'י מין.

השם ניתן על ידי ארצות הברית. ככל הנראה מקור השם הגיע ממלחמת הודו-סין, שם היה ציר לוגיסטי ימי של הוייטמין שנקרא "נתיב הו צ'י מין", זמן קצר לאחר שנת 1960, עם התפתחות הנתיב הנוכחי, סוכנות התקשורת הצרפתית (AFP) הודיעה שנפתח נתיב מצפון לדרום, שכונה La Piste de Hồ Chí Minh " הנתיב עבר ברובו בלאוס. כונה על ידי הקומוניסטים: דרך האספקה האסטרטגית Trường Sơn (ường Trường Sơn), על שם השם הווייטנאמי של הרי הרכס האנמיטי במרכז וייטנאם. הקומוניסטים הגדירו את השביל כמערב טרנג סון (לאוס)) או מזרח טרנג סון (וייטנאם). לפי ההיסטוריה הרשמית של הסוכנות לביטחון לאומי, מערכת השבילים הייתה "אחד ההישגים הגדולים של ההנדסה הצבאית של המאה העשרים." השביל הצליח לספק לכוחות הלוחמים בדרום ביעילות, הישג צבאי שאין שני לו, אף על פי שהיה האתר ההפצצה האינטנסיבי ביותר בהיסטוריה, עם פצצות שנפלו בממוצע כל שבע דקות^[^{דרוש מקור]}.

מקורות השביל

חלקים ממה שהפך לשביל היו קיימים במשך מאות שנים שבילים רגילים פרימיטיביים שאפשרו סחר. האזור דרכו התפתלה המערכת היה מהאתגרים ביותר בדרום מזרח אסיה: אזור מיושב בדלילות של הרים גבוהים בגוב 500–2400 מטר בגובה, ג'ונגל ויערות גשם טרופיים צפופים. במלחמה הודו סין הראשונה, המסלולים נקראו "הצעדה דרומה", "הצעדה המזרחית", "הצעדה המערבית" ו"צעדת הצפון " במהלך המלחמה הראשונה שמר וייט מין על תקשורת ולוגיסטיקה בין הצפון לדרום על ידי הרחבת מערכת השבילים, וכינה את המסלולים "קו האספקה חוצה מערב" (פעל בדרום וייטנאם, קמבודיה ותאילנד) ו"קישור טרנס-אינדוצינה "(פעל בצפון וייטנאם, לאוס, ותאילנד)