תקנות המגורשים
| תקנות | |
|---|---|
|
תקנות המגורשים (מכונות גם: תקנות חכמי קסטיליה; תקנות פאס), הן תקנות קהילתיות בנושאים ציבוריים, אשר תוקנו במרוקו בעיקר בעיר פאס, על ידי חכמים שמוצאם מספרד ונמנו על קהילות המגורשים במרוקו.
התקנות תוקנו משנת ה'רנ"ד, 1492 - כשנתיים לאחר גירוש ספרד, ועד לשנת ה'תרפ"ט 1929. בתחילה הן נוצרו על ידי רבנים ופרנסים יוצאי ספרד ובהמשך על ידי רבנים ופרנסים שהשתייכו לקהילות המגורשים שהתקיימו במקביל לקהילות התושבים.
התקנות היוו קודקס שהכתיב את פעילות המשפט הדתי ואת סדרי החיים של רוב הקהילות היהודיות במרוקו, החל מתקופת הגירוש ועד לימינו. בשל כך, הן זכו לפרשנות נרחבת של חכמי מרוקו.
החל מערב הקמת המדינה, עת הועלתה שאלת יישומו של המשפט העברי במדינת ישראל, זכו תקנות המגורשים להתעניינות מחודשת מצד רבנים, משפטנים ואנשי אקדמיה העוסקים בחקר המשפט עברי, מפני שהתקנות משמשות דוגמה חשובה לחקיקה הלכתית רלוונטית.
רקע היסטורי
ערכים מורחבים – גירוש ספרד, יהדות מרוקו
עם גירוש ספרד (1492) וגירוש פורטוגל (1497), הגיעו גלי הגירה של יהודים מחצי האי האיברי למרוקו. המפגש בין יהודי ספרד לבין יהודי מרוקו פילג את האוכלוסייה היהודית לשניים: תושבים (המכונים גם: "מוסתערבים") - אלה אשר התגוררו במשך דורות במרוקו, והמגורשים. שתי הקבוצות היו שונות בשפתן ובמנהגיהן - בין היתר בתפילות, בדיני שחיטה, ובדיני אישות. לעיתים פרצו מחלוקות בין התושבים והמגורשים, אך בהמשך נחלשו גבולות חלוקה זו והקבוצות השתלבו אחת עם השנייה.
תקנות המגורשים
בחייהם החדשים במרוקו נתקלו המגורשים בשאלות הלכתיות רבות, חלקן התעוררו בעקבות ההבדלים ההלכתיים שהיו בינם לבין יהודי מרוקו, וחלקן בעקבות גירוש ספרד, למשל: ירושה כשחלק מן היורשים אינם במרוקו, חידוש כתובה לאשה שאבדה כתובתה בעקבות הגירוש, או בעל שנחלה ואשתו יכולה להעגן בעקבות יבם שאינו במרוקו. במטרה לפתור את השאלות ההלכתיות, התקינו חכמי ופרנסי המגורשים בפאס תקנות.
תקנות אלו ביססו את קהילות המגורשים במרוקו ואיחדו אותן. התקנות מכונות בדרך כלל "תקנות המגורשים", אך לעיתים הן מכונות: "תקנות המגורשים מקאשטילייא" (כנראה בגלל שמוצאם של רוב חכמי המגורשים בפאס מקסטליה), ו"תקנות פאס".
התקנות מונות כמאה והן מקיפות את ענייני הציבור.
בשנת 1698 נערך לראשונה על ידי רבי יעקב אבן צור (יעב"ץ) "ספר התקנות של פאס", המאגד את תקנות המגורשים מתקופת הגירוש ועד לזמן המחבר (שלהי המאה ה-17).
התקנת התקנות החלה כבר משנת ה'רנ"ד (1492) - כשנתיים לאחר גירוש ספרד, ועד לשנת ה'תרפ"ט (1929). תחילה על ידי מגורשי ספרד, ולאחר מכן על ידי צאצאיהם, או על ידי מי שהשתייך לקהילותיהם.
החל משנת ה'תש"ז פורסמו במרוקו תקנות חדשות על ידי הרבנים שנמנו על מועצת הרבנים של מרוקו, כהמשך למורשת התקנת התקנות.
שפת התקנות
תחילה דיברו המגורשים בפאס ובמקומות אחרים בשפת הלדינו, אותה הם דיברו בספרד, ולכן נוסח התקנות בעשורים הראשונים לגירוש נכתב בשפה זו. עם השנים נשכחה הלדינו מהיהודים שברוב שטחה של מרוקו (למעט קהילות: תטואן, טנג'יר, סאוטה ומלייה שהיו לימים בשליטה ספרדית) ובעקבות כך הוסיף המדפיס הראשון של התקנות, רבי אברהם אנקווה (המאה ה-19), את תרגומו לתקנות בשפה העברית, לצד המקור בלדינו. חכם נוסף שתרגם את התקנות היה רבי רפאל משה אלבז (המאה ה-19), שאף חיבר ספר המתמצת את התקנות.
מנושאי התקנות
להלן מספר דוגמאות של תקנות לפי נושאים בתקנות:
כשרות
- ערך מורחב – פולמוס הנפיחה
אחד ממוקדי החיכוך החריפים בין התושבים למגורשים היה המחלוקת שהתגלעה בעניין נפיחת הריאה, המגורשים התירו והתושבים אסרו. בין חכמי התושבים היה רבי חיים גאגין אשר תיעד את המחלוקת בספר מיוחד שהקדיש לכך "עץ חיים". בשנת ה'רפ"ו תיקנו המגורשים תקנה המתירה את נפיחת הריאה.
גידור פרצות בשמירת המצוות
- לבוש ההולם את מידת הצניעות (ה'שע"ח).
- בדיקת תפילין ומזוזות על ידי הסופרים הראשיים (ה'תנ"ג).
- בדיקת סכין השחיטה והריאה תיעשה על ידי שני שוחטים (ה'תס"ח).
מוסר
- מלווה אינו רשאי להטיל לווה נשוי במאסר על מנת שיפרע את חובו (ה'ש"ה).
חינוך הבנים
- על בתי הדין לפטור מלמדי תינוקות ממסים (ה'ת"נ).
- הדיינים יבחנו את מלמדי התינוקות האם יודעים וראויים הם ללמד (ה'תס"ח)
- איסור להוציא את ילדים הפחותים מגיל מצוות מבתי החינוך על מנת ללמדם מלאכה (ה'תפ"א)
הערמה
- בשנת ה'שס"ג תוקנו שלוש תקנות נגד מערימים בעסקי ממונות.
מיסים
- עיצומים נגד הנעזר בגויים כדי להפטר מן המס (ה'שס"ח).
- פטור תלמידי חכמים ממסים (ה'תס"ג).
- פרוצדורות שונות בעניין אופן חלוקת היטלי המס והערכת גובהו.
קיום חיי הקהילה
- תקנות שונות הדנות במינוי נגידי הקהילות (ה'רנ"ז).
- החרמת הפונה לערכאות (ה'שס"ג).
- נגד ריבוי התכשיטים כי "עיני העניים רואות וכלות" (ה'שס"ד).
- החרמת המוכר יין או שכר משום שהדבר מסכן את הקהילה (ה'שס"ג).
- נגד קיום סעודות רהבתניות בימי שמחה (ה'שע"ח).
- בעקבות עוני מקומי – הגבלת סכום התרומות לעניי ארץ ישראל (ה'תל"ז).
אישות
- הקידושין ייעשו בנוכחות של לפחות עשרה אנשים (ה'רנ"ד).
- קידושין שייעשו בנוכחות פחות מעשרה יופקעו.
- חולה ללא ילדים חייב לתת גט לאשתו, כדי למנוע עיגון יבמה (ה'רנ"ד - אז רבים מהיבמים לא היו מצויים במרוקו, כתוצאה מהפיזור שהביא גירוש ספרד).
- המתגרשת בגט זה, תזכה בירושת בעלה כאלמנה ולא כגרושה – על מנת למנוע ממנה הפסד כספי.
- כתובה כמנהג המגורשים הכוללת תנאי הכתובה האוסר פוליגמיה ושלא יסע לחו"ל ללא רשות אשתו.[1]
ממחברי התקנות
רבנים:
- רבי אברהם אדרוטיל (ה'רפ"ו)
- רבי נחמן אבן סונבאל (בתקנות ה'ש"ה – ה'שי"א).
- רבי אברהם עוזיאל (ה'שכ"ג – ה'שכ"ח).
- רבי בנימין נהון (ה'של"ה – ה'שד"מ).
- רבי יוסף אלמושנינו (ה'ש"מ - ה'שנ"ח).
- רבי יוסף בן עמרם (ה'שמ"ה – ה'שנ"א).
- רבי יהודה עוזיאל (ה'שנ"ב – ה'שס"ג).
- רבי אהרן אבן חיים (ה'שס"ג והלאה).
- רבי יצחק אבן זמרה (כנ"ל).
- רבי וידאל הצרפתי (כנ"ל).
- רבי יעקב ישראל חאגיז (כנ"ל).
- רבי שמואל אבן חביב (השס"ג).
- רבי סעדיה אבן רבוח (ה'שס"ד – ה'שס"ו).
- רבי שמואל אבן דנאן (ה'שס"ז – ה'שפ"ב).
- רבי שאול סירירו (ה'שפ"ב – ה'תט"ו).
- רבי סעדיה אבן דנאן (השני) (ה'תט"ז – ה'ת"מ).
- רבי יהודה בן יוסף עוזיאל (ה'ת"מ – ה'תמ"ט).
- רבי וידאל הצרפתי (השלישי) (ה'ת"ל – ה'תס"ד).
נגידים:
- יעקב רותי (משנת ה'ש"י והלאה).
- רבי אברהם רותי (משנת ה'שכ"ח).
- יעקב גיקאטילייא (ה'שנ"ח).
- דוד אבן זמירו (ה'שנ"א).
- משה רותי (ה'שנ"ח).
- אברהם בן שמול (ה'תמ"ח- ה'ת"ס).
ראו גם
מקור וקריאה נוספת
- אברהם בן מרדכי אנקאווא, כרם חמר חלק ב, באתר היברובוקס
- מורי עמאר, הרב חיים בנטוב, "מבוא", תקנות חכמי פאס, מכון אהבת שלום, תשע"ג.
הערות שוליים
- ^ אודות מנהג זה מוסר רבי יהודה בן עטר כי רוב קהילות מרוקו מצייתות למנהג המגורשים, למעט תפילאלת ואגפיה, וחלק מהמשפחות במרקש. ראו: אברהם אנקאווא כרם חמר חלק ב סימן קמב (ליוורנו תרל"א).
