תנועת האספרנטו
תנועת האספרנטו או אספרנטיזם, היא תנועה חברתית, שמטרתה להפיץ ולהגביר את השימוש בשפת האספרנטו ברחבי העולם. קהילת דוברי השפה, שנהגתה על ידי לודוויג זמנהוף בסוף המאה ה-19 במטרה שתשמש שפת עזר בינלאומית שתאפשר תקשורת בין דוברי שפות שונות על בסיס נייטרלי ושוויוני, מתייחסת לעצמה לא אחת באמצעות המושג 'תנועה'. אספרנטיסטים נוהגים לפנות זה לזה בכינוי הידידותי samideano - כלומר 'שותף לרעיון'.
על אף שלתנועה מטרה מיידית משותפת, להגביר את השימוש בשפה, לאורך השנים התקיימו ויכוחים ותפיסות שונות באשר למטרה הסופית שלה, לכיווני התפתחותה ולאסטרטגיות בהן עליה לנקוט.
האידיאל הפנימי
רבים בתנועת האספרנטו רואים בשפה רק כלי להגשמת 'האידיאל הפנימי' (La Interna Ideo), שנתבע במילותיו של זמנהוף עצמו ב-1912: "להפיל את החומות בין עמים, על יסוד של שפה נייטרלית, ולהרגיל את האנושות כך שכל אחד ממנה יראה בזולתו רק אדם ואח". רבים רואים ברעיון 'האידיאל הפנימי', כמו גם בהפצת תפיסת ההומארניסמו של זמנהוף וקידום השלום וההבנה ההדדית בעולם, את מטרתה המהותית של תנועת האספרנטו.
הוויכוח על המטרה הסופית של התנועה
Finvenkismo - החתירה לניצחון הסופי
אחת המטרות המסורתיות של תנועת האספרנטו הוא ה'ניצחון הסופי' (La Fina Venko) - כלומר אימוצה כשפה הבינלאומית השלטת, המשמשת לתקשורת בין בני עמים שונים, בין מדינות שונות ובמוסדות הבינלאומיים, וכשפה שנייה לחלקים ניכרים מהאנושות. משמעה של תפיסה זו היא למעשה מאבק להחליף את השפות הבינלאומיות הקיימות כגון צרפתית ואנגלית, שהן בעלות אוריינטציה לאומית ואינן נייטרליות - ולהחליפן בשפת האספרנטו שהיא שפה נייטרלית, ופשוטה יותר ללמידה.
בקונגרס האספרנטו השישי שנערך בוושינגטון בשנת 1910 אמר זמנהוף עצמו: "הניצחון הסופי אליו אנחנו מכוונים - ייתכן שיושג בשתי דרכים. באמצעות מאמציהם של אינדיווידואלים, כלומר באמצעות תנועת המונים או באמצעות צו ממשלתי. קל יותר להאמין שמטרתנו תושג בדרך הראשונה, כיוון שבדרך זו, הדרך הנוכחית שלנו, ממשלות העולם יבואו אלינו עם ברכתן כפי שהן נוהגות לעשות - רק כשהעבודה כבר נעשתה"[1].
תומכי רעיון הניצחון הסופי נחלקו גם בהמשך בין שתי האסטרטגיות להשגתו. הדרך האחת בה צידד כאמור זמנהוף הייתה 'מלמטה למעלה' (גישה המכונה באספרנטו Desubismo): אנשים פרטיים ויוזמות פרטיות שיסחפו את המוני העמים השונים, ולא מלמעלה מכוחן של הממשלות. הגישה הנגדית, 'מלמעלה למטה' (באספרנטו: Desuperismo) גורסת כי יש למקד את הפעולה בגיוס תמיכתן של הממשלות אשר יכניסו את השפה לתוכניות הלימוד, יתקצבו את פעילות התנועה וכן לפעול במוסדות הבינלאומיים כמו האו"ם במטרה להפוך את השפה לשפה רשמית של ההתנהלות הדיפולמטית בין מדינות.
הגישה הדוגלת בניצחון הסופי של האספרנטו נחשבת עד היום לגישה השלטת בתנועה בכלל ובאגודת האספרנטו העולמית בפרט, כשרבים דוגלים בשילוב שתי האסטרטגיות להשגתה: הן פעולות להגדלת התנועה בשטח, והן הפעלת לובי לקידום ההכרה הרשמית של המוסדות הבינלאומיים והממשלות.
Raŭmismo
גישה אחרת שנפוצה בתנועה האספרנטיסטית היא הגישה הדוחה את עצם רעיון הניצחון הסופי. גישה זו נוסחה בשנת 1980 בקונגרס הנוער האספרנטו בעיר ראומה בפינלנד, במסמך המכונה 'מניפסט ראומה', אשר דחה את מטרותיה ההיסטוריות של תנועת האספרנטו להפוך את השפה לשפה בינלאומית רשמית כלל עולמית. הראומיסטים מציעים מטרות חלופיות לתנועה - הפצת השפה ככלי עזר ללימוד שפות בכלל, כלי לתקשורת שוויונית בין אנשים שונים וסוג חדש של תרבות בינלאומית. קבוצה זו מגדירה את קהילת האספרנטו כ'קהילת מיעוט שפתית וזהותית נבחרת המפוזרת בתפוצות' בעלת זכות להגדרה עצמית המבוססת על חופש ההתאגדות. מתפיסה זו צמחה גם תנועת 'האזרחות האספרנטית' (Esperanta Civito) המבקשת למסד את קהילת הדוברים כ'סובייקט חסר טריטוריה המוכר על ידי המשפט הבינלאומי'[2].
עמדות נוספות
גם בקרב אלו שאינם דוחים את רעיון הניצחון הסופי כליל, ישנם רבים הסבורים כי כיום הוא אינו נראה לעין, ועל כן על התנועה להתמקד בהעשרת היצע תרבות האספרנטו, חיזוק קהילות האספרנטו המקומיות והעולמיות והגדלת מספר הדוברים של השפה, תוך חשיפתה לציבורים הולכים ומתרחבים. בין היתר עולה הדרישה ליצירת יותר ויותר תוכן באספרנטו - שאיננו עוסק רק בשפה עצמה ובקהילת דובריה - כגון יצירת קהילות עניין וקהילות מקצועיות בנושאים שונים המשתמשים בשפה. תומכי גישה זו עוסקים בין היתר בשאלה כיצד ניתן למדוד את הצלחת השפה ואת מספר דובריה והיקף השימוש בה.
עמדה נוספת הנשמעת לעיתים בקהילת האספרנטו, היא הגישה על פיה בעת הנוכחית הישגים משמעותיים לתנועה אינם אפשריים, ונחוץ רק 'לשמור על הגחלת' ועל עצם של השפה השפה והתנועה לימים בהם האנושות תהיה מוכנה יותר לקלוט את הרעיון של שפה אוניברסלית נייטרלית.
ישנם גם גורמים בקהילת האספרנטו שאינם נלהבים מגדילתה, ומעדיפים שתישאר בגודלה הנוכחי על מנת שתשמור על אופייה ה'משפחתי'.
ארגונים
תנועת האספרנטו הוא שם גג לפעילות לקידום השפה והשימוש בה - בין אם תחת מסגרת ארגונית ממוסדת ובין אם לאו. עם זאת, ישנם מספר ארגונים גדולים ומרכזיים שמקובל להתייחס אליהם כאל איבריה המרכזיים של התנועה כגון אגודת האספרנטו העולמית, ארגון הנוער האספרנטיסטי הכלל עולמי, והאקדמיה לאספרנטו - לצד שורה ארוכה של התארגנויות מקומיות, אגודות לאומיות, ואגודות ספרותיות ומקצועיות שונות.
שאלת אופן וטיב הארגון בתנועת האספרנטו העולמית היוותה כשלעצמה אבן מחלוקת לאורך השנים. בימיה הראשונים של התנועה התארגנו מועדונים ואגודות מקומיות ולאומיות, שלא היו מאורגנות בארגון עולמי משותף. הקטור הודלר ואספרנטיסים אחרים סברו כי יש לארגן את התנועה על בסיס ארגון מרכזי אוניברסלי, שהחברות בו היא אישית, שיהא אחראי על יצירת פעילות מקומית והפצת התנועה. עמדה זו אשר הובילה להקמת אגודת האספרנטו העולמית. נתקלה בראשית ימי התנועה בהתנגדות של האגודות הלאומיות והמקומיות.
בהמשך התאחדו האגודות הלאומיות עם אגודת האספרנטו העולמית - וכיום ניתן להיות חבר בה באמצעות חברות אישית או כחלק מארגון לאומי חבר. עם זאת, עם זאת, בארגון האספרנטו הסוציאליסטי SAT השתמרה התפיסה של חברות אישית בארגון שלא על פי אזור או מדינת מוצא, בלבד.
סמלים
כתנועה חברתית, לתנועת האספרנטו גם סמלים כגון הצבע הירוק המסמל את התקווה והכוכב הירוק שחמש זרועותיו מסמלות את חמש יבשות העולם המרכיבים את דגל האספרנטו, וכן המנון תנועת האספרנטו - La Espero (התקווה). סמל נוסף של תנועת האספרנטו הוא 'סמל היובל' שעוצב בימי המלחמה הקרה המורכב מהאות E בכתיב לטיני והאות Э הקירילית - האותיות הראשונות של שם השפה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ נאומו של זמנהוף בקונגרס האספרנטו העולמי השישי בוושינגטון, 15 באוגוסט 1910 (באספרנטו)
- ^ Giorgio Silfer - Epicentro de la raŭmisma skismo, Kontakto, numero 295 (2020:1) (באספרנטו)
30529352תנועת האספרנטו