שקד מצוי

שקד מצוי
מיון מדעי
ממלכה:	צומח
מערכה:	בעלי פרחים
מחלקה:	דו-פסיגיים
סדרה:	ורדנאים
משפחה:	ורדיים
סוג:	פרונוס
תת־סוג:	שקד
מין:	שקד מצוי
שם מדעי
	Prunus dulcis

המונח "שקד" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו שקד (פירושונים).

שָׁקֵד מָצוּי (שם מדעי: Prunus dulcis) הוא מין של עץ המשתייך למשפחת הוורדיים. הוא ממוין בסוג פרונוס ובתת הסוג Amygdalus יחד עם האפרסק.

שם

השם Prunus amygdalus מקורו בצירוף השמי "אם גדולה" או השומרי ama.gal (באותה משמעות), ומתייחס ככל הנראה להיותו של השקד ייצוג לאמא אדמה.

השם "שקד" משמעו "צופה", בשל פריחתו המוקדמת הצופה את האביב (משמעות המתבטאת גם במקרא).^[1] במקרא מופיע גם השם "לוז" (בראשית, ל', ל"ז), ששרד גם בערבית במשמעות "שקד".^[2]

מאפיינים

השקד הוא עץ קטן, קומתו אינה עולה בדרך כלל על ארבעה מטרים. לעומת זאת יש לו שורשים עמוקים, ולפיכך הוא יכול לגדול היטב גם באזורים שהגשמים מעטים בהם.

עלי השקד נושרים בחודש ינואר והפרחים מקדימים לפרוח עם בוא החורף. בשנים קרות במיוחד עלולה הפריחה להתאחר. הפרחים נפתחים לפני ניצני העלים. טרפיהם של עלי השקד מוארכים וגם פטוטרותיהם ארוכות. הפרחים לבנים, לעיתים ורדרדים ומפרישים צוף. הבשלת הפירות חלה זמן רב לאחר הפריחה, כשישה חודשים ואף יותר מכך.

הפרי הוא בית גלעין שעיר. החלק הנאכל העיקרי הוא הזרע, אך לעיתים אוכלים את הפרי הצעיר בשלמותו, כאשר יש לו עדיין ציפה ירוקה וחמצמצה, והקליפה שמתחתיה עוד לא התקשחה. הזרעים של שקדי הבר הם מרים, ומכילים אמיגדאלין, המתפרק ויוצר ציאניד. הציאניד הוא רעל, ולפיכך אכילת כמות מרובה של שקדים מרים מסוכנת. הזנים התרבותיים מכילים כמות קטנה בהרבה של חומר זה ולפיכך יש להם טעם מתוק יותר. זרעי השקד התרבותי מכילים כמויות גדולות של שומן, חלבון, ויטמינים ומינרלים, ולכן יש להם ערך תזונתי רב.

חקלאות ומוצרים

העץ מתחיל להניב כבר בגיל 4–5 שנים, אך מגיע למלוא תנובתו רק בגיל כ-10 שנים.^[3] עץ השקד המתורבת רגיש למזיקים רבים ודורש שימוש נרחב בחומרי הדברה, ועל כן שילובו בגינות נוי אינו פשוט. שקד תרבותי בדרך כלל מגדלים בשיטה של הרכבה. בעבר השתמשו בשקדי הבר ככנה עליהם הרכיבו שקד תרבותי. עם נטישת הכרמים חוזרת הכנה המרה ומשתלטת על הרוכב. כיום קיימים זנים מתורבתים ספציפיים המשמשים ככנה, במקום שקד הבר.

תפוקת השקדים העולמית ב-2021 הייתה כ-1.76 מיליון טון, מהם מעל 1.4 מיליון טון בארצות הברית, כשאחריה האיחוד האירופי (145 אלף טון) ואוסטרליה (127 אלף טון).^[4] מדינות נוספות עם גידולי שקדים משמעותיים הן איראן, מרוקו, איטליה, סוריה וטורקיה. בשנת 2021 היבואניות הגדולות ביותר של שקדים היו הודו, ספרד, גרמניה וסין.

מוצרים

מלבד זרעי השקד המשמשים למאכל כמו שהם או כחומר גלם למגוון של מאכלים, משמשים הזרעים גם בתעשיית הקוסמטיקה והתרופות. מוצרי השקדים העיקריים המשמשים בתעשיות השונות הם:

היסטוריה

בעת העתיקה

מקור השקד באזור איראן. העץ תורבת לפני אלפי שנים, והופץ על ידי בני אדם עוד בימי קדם לאורך חופי הים התיכון אל צפון אפריקה ודרום אירופה, ובעת החדשה גם לאזורים אחרים של העולם, בעיקר לקליפורניה ולאוסטרליה. צורת הבר של השקד גדלה בחלקים מהלבנט.

ברירת הסוג המתוק מבין סוגי המר הרבים בטבע סימנה את תחילת תִּרבות השקדים. לא ברור איזה אב פראי של השקד יצר את המין המתורבת, אך המין Prunus fenzliana עשוי להיות האב הקדמון הפראי הסביר ביותר של השקד, בין השאר משום שמקורו באזור ארמניה ומערב אזרבייג'ן, שם כנראה תורבת. מיני שקדי בר גודלו על ידי חקלאים קדומים.

השקד הוא אחד מעצי הפרי המתורבתים הקדומים ביותר, בשל היכולת לגדל שקדים אטרקטיביים מזרעים. לפיכך, למרות שצמח זה לא מתאים לריבוי מנצרים או מייחורים, ניתן היה לגדל אותו עוד לפני גילוי טכניקת ההרכבה. שקדים מתורבתים מתקופת הברונזה הקדומה, נמצאו למשל באתר נומיירה שבעבר הירדן. דוגמה ארכאולוגית לממצא של שקד היא הפרי שנמצא בקברו של תות ענח' אמון במצרים (בערך 1325 לפנה"ס), שכנראה יובא מהלבנט.

השקד נזכר ארבע פעמים בתנ"ך בהקשרים שונים. בשלוש מהן מוזכר עץ השקד בהקשר לשקידתו וחריצותו, בגלל פריחתו המוקדמת והמהירה. מקור שם היישוב לוז הוא במלה "לוז" הנרדפת למלה "שקד",^[2] ובשילוב העדויות לקיום עץ אשרה ביישוב, סביר להניח שעץ האשרה שעמד בבית אל היה עץ שקד.^[5]

חוקרים מציעים קשרים בין מקור מנורת המקדש לעץ השקד.^[6]^[7]

בימי הביניים

מאמר על גידול עצי שקד בספרד מובא בספרו של אבן אל-עוואם מהמאה ה-12.^[8]

בעת החדשה

מבין המדינות האירופיות שעליהן דיווח הגן הבוטני המלכותי אדינבורו כמטפחות שקדים, גרמניה היא הצפונית ביותר, אם כי ניתן למצוא עצי שקד צפונה עד איסלנד.

כיום נהוג לכנות את העץ גם "שקדייה". קרוב לוודאי שזהו חידוש של לוין קיפניס, שהופיע לראשונה בשירו "לשנה טובה, שקדייה" (תרע"ט 1919).^[9] השיר "השקדייה פורחת" הוא שהשריש את השם שקדייה לעץ השקד, שהפך לסמל של ראשית הפריחה בארץ ישראל ^[10]. כיוון שהשקד פורח בסמוך לט"ו בשבט, הפך עץ השקד מאז תחילת ההתיישבות היהודית המחודשת בארץ ישראל לסמלו של החג. פריחתו מרשימה על רקע ראשית הלבלוב הירוק, בעיקר אחרי מספר חודשי שלכת ברוב העצים ועקב כך שהשקד הוא הראשון לפרוח לאחר החורף נגזר ממנו השורש ש.ק.ד. (לשקוד).

שמו של עץ השקד הפך גם למקור לשמות פרטיים, הן לבנים והן לבנות, ולמקור לשמות משפחה נהוגים במדינת ישראל.

בארץ ישראל

בארץ ישראל ניטעו במקומות שונים כרמי שקדים, וגדלים בה גם שקדי בר, בעיקר בחורשים של הגליל, הכרמל, השומרון ויהודה. כיום, כל מיני השקד הם צמחים מוגנים בישראל למעט כרמים נטועים.^[11]

שקד קטן-עלים ושקד רמון

בנוסף לתת-המין הטיפוסי, גדלים בארץ-ישראל עוד שני תת-מינים של השקד המצוי - שָׁקֵד קְטַן-עָלִים ושָׁקֵד רָמוֹן. השקד קטן-העלים הוא עץ קטן, לעיתים דומה לשיח, ענפיו קצרים ולעיתים מסתיימים בקוץ, פרחיו קטנים מפרחי השקד המצוי וקוטרם כשני סנטימטר, עליו קצרים - כשלושה סנטימטר אורכם. הפרחים לבנים או ורודים, עמוד העלי מכוסה בדרך כלל בקשקשים. הוא צומח בארץ באזורים יבשים; בעיקר בספר המדבר - במורדות המזרחיים של הגליל, השומרון ומדבר יהודה. גם בחרמון בגובה של 1,300–1,900 מטרים קיימת אוכלוסייה של שקד קטן-עלים. יש חוקרים הטוענים שהשקד המצוי הטיפוסי תורבת משקד קטן-עלים, ואוכלוסיות טבעיות של השקד המצוי הטיפוסי (שאינן שקד קטן-עלים) אינן אלא פליטי תרבות שהתפראו.

שקד רָמוֹן הוא תת-מין אנדמי להר הנגב בארץ ישראל, דומה לשקד קטן-עלים, והוא מהנדירים בין שקדי הארץ. העץ מצוי באזור הר הנגב, מדרום לכביש 171, המחבר את מצפה רמון עם הר חריף, באזור הנחלים אלות לוץ. לעיתים נמצא השקד בקרבת עצי אלה אטלנטית.

בעבר ראו בטקסונים אלה מינים עצמאיים (שקד קטן-עלים - Prunus korshinskyi; שקד רמון - Amygdalus ramonensis), אולם כיום נוטים לראות בהם תת-מינים או וריאנטים של השקד המצוי.^[12]^[13]

כגידול חקלאי בישראל

למרות שמקור השקד מאזור מזרח התיכון וישראל מעולם לא תפס מקום חשוב בחקלאות הארץ. שקדים מרים (שקד בר) ומתוקים (תרבותיים) נזכרים במקורות לאורך הדורות וכנראה גודלו במספרים קטנים או נאספו מחורש טבעי. בשנת 1882 נאמדו כ-5,000 עצי שקד בישראל. יועצי הברון רוטשילד המליצו להחליף את נטיעת הכרמים בשקדים שהיו מותאמים בצורה טובה יותר לאקלים בישראל ובעקבות כך מספר הגידולים גדל מאד. בשנת 1900 הגיעו שטחם הכולל של הגידולים ל-3,640 דונם ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה 37,000 דונם. בזמן זה החלו ירידות מחירים בשוק העולמי ומזיקים כגון קמפודיס השקד פגעו קשה במטעים. עד שנות העשרים הקמפודיס חיסלה כמעט כליל את המטעים בצפון הארץ. רק בשנות ה-50 החל גידול במספר המטעים לאור עלייה במחירם העולמי ופיתוח של שיטות חדשות להתמודדות עם המזיקים.^[14]