שפיכת הדם

שפיכת הדם
(מקורות עיקריים)

משנה	משנה, מסכת זבחים, פרק ה'
תלמוד בבלי	מסכת זבחים, דף ל"ז  ; מסכת פסחים, דף קכ"א

שפיכת הדם הוא אחת מהדרכים בהם קיימו את מצוות זריקת הדם בקרבן פסח, וכן בכל הקרבנות לאחר תהליך הזריקה - בתהליך שפיכת שיירי הדם ליסוד המזבח.

רקע

התהליך העיקרי והחשוב ביותר מבין כל ארבעת שלבי ההקרבה, שבו תלויה כפרת המתכפר וכשרות הקרבן, הוא השלב שבו הדם מגיע אל קיר המזבח. צורת הזריקה המדויקת ומקומה משתנים מקורבן לקורבן:

• זריקה - התזה של הדם בכח מתוך הכלי (המזרק). בעולה, שלמים ואשם; (ולפי רבי יוסי הגלילי, גם בבכור, מעשר בהמה ופסח).
• מתנה - הטפת דם הקרבן על המזבח ישירות מאצבע הכהן, נוהגת בחטאת חיצונית.
• הזאה - זריקת הדם כנגד בדי הארון, או/ו המזבח הפנימי מאצבע הכהן - נוהגת בזריקות שבתוך ההיכל בחטאות פנימיות. נוהגת בצורה שונה גם בחטאת העוף (על ידי נענוע צוואר העוף, המשמש במקרה זה במקום הכלי שרת).
• שפיכה - שפיכת דם מהמזרק ישירות אל יסוד המזבח מטווח אפס - נוהגת, להלכה, בבכור, מעשר ופסח, וגם בשפיכת שיירי הדם בכל הקרבנות.
• מיצוי - נתינת דם העוף ישירות מצווארו ישירות על קיר המזבח - נוהג בקרבנות העוף; בחטאת העוף, רק בשיירי הדם, ובעולת העוף, בכל הדם, כחלק מתהליך המליקה.

מצוות השפיכה

ברוב הקרבנות, כמו בקרבן עולה וקרבן שלמים לא היו צריכים להקפיד שכל הדם ישפך במהלך זריקת הדם לתוך יסוד המזבח, מכיון שכשרות הקרבן והקרבת דמו תלויה היתה רק במגע דמו עם קיר המזבח לשם הקרבתו, ולכן צורת הזריקה הרגילה היא שהכהן עומד מרחוק וזורק באצבעו או על ידי הכלי שרת על קרן המזבח. מיוחד הוא קרבן פסח שבה ישנה דעה של רבי ישמעאל, שמתן הדם היה דרך "שפיכה", ובמקום לעמוד מרחוק ולזרוק את הדם בחוזק על המזבח, הכהן עומד בנחת ליד היסוד ושופך את כל הדם על קיר המזבח כנגד היסוד, כדי שיפול כל הדם לתוכו.

קיימת מחלוקת בין רבי ישמעאל לרבי עקיבא האם השפיכה, שבאמצעותה כל הדם יורד ליסוד ולא רק חלקו, כוללת בחשיבותה ובמהותה את עבודת הזריקה, כלומר אם במקרה שהכהן ביצע שפיכה במקום שבו נדרשת זריקה - יצא ידי חובתו, או לא. דעתו של רבי ישמעאל היא שה"ניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא", כפי שנלמד מהפסוק "ודם זבחיך ישפך" או מסברא. לעומת זאת סובר רבי עקיבא "לא זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה".

בטעמו של רבי ישמעאל מסביר רבי יוסף רוזין כי בניגוד לכל שאר הקרבנות, שבהם נאמר הכלל שלא במקומו כמקומו, וממילא דם קרבן שניתן על המזבח שלא במקומו הנכון, ולמרות זאת יש להתייחס אליו כאילו ניתן במקומו האמיתי והוא כשר, בפסח אכן לא נאמר כלל זה "שלא במקומו כמקומו דמי", מכיון שעיקר מצוותו של קרבן הפסח היא אכילתו. הוא גם מסביר שמסיבה זאת ההלכה היא שבקרבן פסח יש לבצע את הזריקה דווקא בצורה של שפיכה הקרובה פיזית ליסוד המזבח, כדי שהדם יגיע בשלימותו אל היסוד ממש, שהרי בזריקת הדם המתבצעת מגובה קומתו של הכהן הזורק, לא יגיע הדם נגד חודו של יסוד המזבח רק כנגד גגו של היסוד.. לעומתו החזון איש סובר הפוך, שמכיון שלומדים אנו שהדם מכפר בכל מקום שהוא על המזבח, ומכיון שכשרות קרבן פסח תלויה בכשרותו לאכילה, מן ההכרח לומר שהוא כשר גם לאכילה, ולפי זה אין קשר בין חובת השפיכה בקרבן פסח לדין זה.

שיירי הדם

ערך מורחב – שיירי הדם

גם הדם שנשאר בכוס לאחר הזריקה מחוייב בשפיכה אל יסוד המזבח. כאן חובת השפיכה אינה חמורה כל כך ביחס לתהליך הזריקה, אלא נובעת מכך שמדובר בכמות דם גדולה ולכן כדי שהדם יגיע אל יסוד המזבח יש לבצע זאת בצורה של שפיכה. בחטאות הפנימיות השפיכה היא אל החלק המערבי של יסוד המזבח, בכל שאר הקרבנות יש לשפוך את שיירי הדם אל חלקו הדרומי של יסוד המזבח.

עבודה זאת היתה השימוש המרכזי של היסוד, ששפכו לתוכו את שיירי הדם שנותרו בכלי שרת לאחר זריקת הדם בכל הקרבנות. במקום שפיכת השיריים חילקו חז"ל: בחטאות הפנימיות, כמו פר ושעיר של יום הכיפורים או פר הכהן המשיח ופר העלם דבר של ציבור, יש לשפוך את השיריים אל הצד המערבי של יסוד המזבח, ואילו בכל שאר הקרבנות יש לשפוך שיירי הדם אל האמה של יסוד המזבח שבצד דרום. יוצאי דופן הם קרבנות בכור, מעשר ופסח, שלדעת הסוברים שיש בהם דין שיריים - ניתן לשפכם בכל מקום היסוד.