שפות באימפריה הרומית
שפות באימפריה הרומית היו השפות והניבים השונים שלהן אשר דוברו בתוך שטחי האימפריה הרומית, החל משלהי המאה ה-1 לפנה"ס, עת שקמה האימפריה הרומית ועד סוף המאה ה-5 לספירה, עת שהאימפריה הרומית המערבית חדלה מלהתקיים.
האימפריה הרומית, בשיא כוחה (המאה ה-2 לספירה לספירה) השתרעה על פני כל אגן הים התיכון, כמו גם על שטחים במסופוטמיה, ארמניה, גאליה, היספניה והאי הבריטי. בשטחים נרחבים אלו גרו אנשים מעמים שונים שיצרו גיוון לשוני נרחב באימפריה, בה דוברו שפות רבות, חלקן אף משפחות לשוניות שונות, כגון: לטינית, יוונית, גאלית אשר כולן שפות הודו-אירופיות, סורית (ארמית שדוברה בסוריה), עברית, פונית, שהן שפות שמיות וקופטית, שפה אפריקאית (קרובה- רחוקה של השפות השמיות).
השפות הלטינית והיוונית שימשו כשפותיה הרשמיות של האימפריה. החוק הרומי, צווים מטעם הקיסרות פורסמו בלטינית בלבד, ואיגדו את כל האימפריה תחת מטריה לשונית אחידה. החברה הגבוהה שלטה בשפות אלו וחיי התרבות התנהלו בהן. לצידן, שפות מקומיות רבות דוברו ברמה המקומית, אך רק מעטות מהן הותירו אחריהן ממצא כתוב שילמד על טיבן ומידת תפוצתן.
שפות רשמיות
לטינית
השפה הלטינית (Lingua latīna) היא שפה הודו- אירופית השייכת למשפחת השפות האיטאליות, כלומר, אלו שדוברו באזור איטליה של ימינו. השפה דוברה באזור לאטיום (לאציו של ימינו) ומכאן נגזר שמה. זוהי שפתה הרשמית (לצד יוונית) של האימפריה הרומית ככלל, שפתם של בני רומא בפרט מאז תקופת המלוכה העתיקה (המאה ה-8 לפנה"ס), דרך ימי הרפובליקה הרומית ועד סוף ימי האימפריה ואף לאחריהם, כאשר הלטינית הכתובה נשמרה כשפת התפילה של הכנסייה המערבית (הקתולית) בעוד שהניבים המקומיים נהפכו בהדרגה לגרסאות המקודמות של השפות הרומאניות: איטלקית, צרפתית, ספרדית, פורטוגזית וניבים רבים של שפות אלו. הלטינית הייתה שפת החוק והממשל של האימפריה הרומית, היא היוותה את אחד הגורמים המאחדים את כל האימפריה על שלל אנשיה, היא שימשה לינגואה פרנקה ואפשרה תקשורת יעילה בין דוברי שפות שונות וקשר בין הממשל לאזרחי האימפריה ולהפך. הלטינית החלה להתפשט ברחבי האימפריה הרומית, תחילה בעיקר על ידי חיילים אשר הוצבו במקומות שונים באימפריה, לאחר מכן האוכלוסייה המקומית החלה לאמץ בהדרגה את הלטינית. האימפריה לא נקטה במדיניות של עקירת אוכלוסייה מקומית לטובת אוכלוסייה דוברת לטינית, גם לא במדיניות כפיית השפה הלטינית על עמים שונים. זאת בניגוד, למשל, לאלכסנדר הגדול אשר שאף לכפות את השפה היוונית כשפה הרשמית של ממלכתו. השפה הלטינית לא היוותה תנאי לקבלת אזרחות רומית ולא היו מוסדות לימודיים, שנתמכו על ידי הקיסרות, אשר העדיפו את הלטינית כשפת החינוך.
הרהיטות בשפה הלטינית הייתה בעלת ערך תרבותי, חוקי, פוליטי, חברתי וכלכלי גבוה. ידיעת לטינית הייתה חיונית לאיוש משרה ציבורית בשירות האימפריה ולקידום בה. היא היוותה גם את שפת ההתנהלות הפנימית של הממשל, החלטותיו של הקיסר והתקשורת הרשמית שלו הועברו בלטינית בלבד, לצד פסיקותיו על חוקים מקומיים, גם אם הללו נכתבו בשפות שונות. הבירוקרטיה הרומית עסקה באובססיביות בכתיבה, לאור הערך המיוחד שייחסו הרומאים למילה הכתובה. שיעור האוריינות (בשפה הלטינית) ברחבי האימפריה עמד, על פי אומדנים, בין חמישה לשלושים אחוזים, לפי ההגדרה המשתנה ל"אוריינות". אחת הסיבות לרמת האוריינות הנמוכה הייתה אי מעורבותה של המדינה בהענקת השכלה, לימוד השפה היה אפשרי רק לילדי משפחות אשר יכלו לעמוד בתשלום.
תעודות לידה וצוואות היו חייבות להיכתב בלטינית עד תחילת המאה ה-3 (תקופת שלטונו של אלכסנדר סוורוס), נתינים אנאלפביתים זכו לסיוע מסופר ממשלתי בקריאת ובכתיבת מסמכיהם הרשמיים. השפה הלטינית שימשה גם כשפתו של הצבא הרומי (אשר חייליו הגיעו מעמים רבים ודברו שפות שונות) עד אמצע המאה השישית ואף נותרה בשימוש נפוץ באימפריה הרומית המזרחית (הביזנטית) גם בתחילת המאה ה-7 (סביבות שנת 630).
יוונית
יוונית היא שם כולל למספר ניבים בעלי מוצא לשוני משותף, היא מהווה משפחת שפות עצמאית בתוך משפחת השפות ההודו-אירופיות. בתקופת אלכסנדר הגדול נעשה ניסיון לאחד ניבים יווניים שונים לניב אחיד שנקרא "יוונית קוינה". זוהי היוונית שהפיץ אלכסנדר ברחבי האימפריה שהקים בהמאה ה-4 לפנה"ס וזוהי היוונית הרווחת ברחבי האימפריה הרומית. היוונית הייתה שפה רשמית של האימפריה הרומית, לצד לטינית ושימשה פעמים רבות כלינגואה פרנקהה בין דוברי שפות שונות. לשפה ולתרבות היוונית הייתה חשיבות רבה והשפעה נרחבת על התרבות הרומית, מרבית האליטה הרומית דברה יוונית כשפה שנייה, יוונית נותרה שפת התרבות הגבוהה, התיאטרון רומי הושפע רבות מזה היווני ואף השפה הלטינית הושפעה מהיוונית ושאלה ממנה מילים.
היוונית המשיכה להיות שהשפה הדומיננטית במזרח האימפריה הרומית, אף יותר מהשפה הלטינית, בעיקר בשטחי יוון, אסיה הקטנה, הלבנט ומצרים. באזורים אלו, האוכלוסייה דברה בעיקר יוונית (לצד שפות מקומיות). עקב כך, כתובות רבות נכתבו שתי השפות תוך תרגום מהאחת לשנייה על מנת להקל על האוכלוסייה המקומית להבין את החוקים. הספר המכונן של הנצרות על יצירותיו, הברית החדשה, נכתב כולו ביוונית שהיוותה גשר בין המאמינים הראשונים (רובם תושבי ארץ ישראל דוברי עברית וארמית) לבין הקהילות הנוצריות הזרות, בעיקר ביוון ואסיה הקטנה. באימפריה הרומית המזרחית, לדוגמה, היה נהוג לתרגם את החוקים הכתובים בלטינית לשפה היוונית.
שפות אזוריות
לצד שתי השפות הרשמיות של האימפריה, לטינית ויוונית, דוברו שפות רבות ברחבי האימפריה ברמה האזורית, אך מיעוטן הותיר אחריו ממצא כתוב משמעותי כלשהו שעשוי ללמד על מידת היותן שפות מדוברות בתקופת האימפריה. על חלק מהשפות ניתן ללמוד באופן עקיף בלבד, מאזכורים שלהן בדברי מלומדים בני התקופה, בלא אף ממצא כתוב בשפה עצמה.
ארמית
ארמית היא שפה שמית צפון- מערבית, אשר מקורה באזור סוריה של ימינו. היא נפוצה כשפת דיפלומטיה עם התרחבות האימפריה האשורית (המאה ה-9 לפנה"ס) ובהדרגה נהייתה ללינגואה פרנקה של אזור הים התיכון (בדומה לאכדית לפניה). בתקופת האימפריה הרומית הייתה הארמית שפה חשובה מאוד באזורי מסופוטמיה והלבנט והיא התפתחה למספר ניבים. בארץ ישראל, יהודים דברו את השפה הארמית לצד השפה העברית, בהדרגה החלה הארמית לדחוק את העברית כשפתם העיקרית של יהודי ארץ ישראל עד אשר העברית נזנחה כשפת דיבור לטובת הארמית (החל מהמאה השנייה לספירה) אך נותרה כשפת קודש ושפת תפילה. בניב הארץ ישראלי, המכונה ארמית גלילית, נכתב רובו של התלמוד ירושלמי (לצד עברית משנאית).
הניב הסורי היה הניב הארמי שהתפתח בסוריה, בעיקר סביב העיר אנטיוכיה. השפה והספרות הסורית נפוצו מהקהילה הנוצרית בעיר אדסה שבאסיה הקטנה במאה השנייה לספירה. השפה שימשה בעיקר כשפת תפילה לנוצרים המקומיים, אשר הפכו אותה לשפת הקודש. אחת היצירות המוקדמות ביותר בשפה הסורית הייתה ה"דיאטסרון" של טטיאנוס הקדוש, ששילבה את ארבע הבשורות לטקסט אחד. עם הזמן, הטקסט נזנח ואבד והוחלף בידי הפשיטתא, שהוא תרגום התנ"ך והברית החדשה לסורית ואיחודם כספר אחד בידי המאמינים עצמם. חלק מהספרות הסורית היא בעלת מאפיינים גנוסטיים.
המלומד הסורי ברדסנס יצר בשפה חיבורים, הערות על כתבי הקודש בסורית וכ-150 מזמורים. הספרות בת התקופה כללה שלל הערות נוצריות, דיאלוגים ומסמכי גניזה. ישנו אף תיעוד של שימוש בסורית בכתובות על ידי חיילים מתדמור, מקרה חריג של שימוש בשפה שהיא לא לטינית בצבא הרומי.
פונית
פונית הייתה שפה שמית צפון מערבית שהתפתחה מהשפה הפיניקית שדוברה במשך מאות שנים בחוף לבנון של ימינו. היא הייתה שפתם של בני העיר קרתגו, מושבה אותה הקימו מתיישבים פיניקים, עם של יורדי ים, בשלהי המאה ה-9 לפנה"ס. במשך מאות שנים ניהלה קרתגו קשר קרוב עם תרבות האם הפיניקית, אך קשר זה נפסק בשנת 146 לפנה"ס, עת שנחרבה קרתגו על ידי הרומאים, אויביהם משכבר הימים, באירוע שהביא לסיומה של סדרת המלחמות שנודעה כ"מלחמות הפוניות".
קרתגו שימרה במשך זמן רב את הקשר שלה עם תרבות האם, אך לאחר חורבנה בשנת 146 לפני הספירה וסיפוחה לאימפריה הרומית קשר זה פסק. בניגוד לימים שלפני הכיבוש הרומי, בהם רוב הספרות הוקדשה לאלילים בעל ותנית או לאזכרות, בתקופת השלטון הרומי ניתן למצוא מגוון רחב יותר של תוכן הכתוב בשפה ה"נאו- פונית".
ניתן למצוא נאו- פונית באופן חריג במקדש רומא ואוגוסטוס בעיר לופטיס מגנה. בעיר זו נולד הקיסר ספטימיוס סוורוס (שלט 193-211) ודיבר פונית לצד לטינית ויוונית, בעוד אחותו, ככל הנראה, כמעט ולא דיברה בלטינית, הם מהווים דוגמה לשימוש בפונית בקרב המעמד הגבוה ביותר בחברה. הקדוש הנוצרי אוגוסטינוס שהיה מצפון אפריקה במוצאו הזכיר מספר פעמים את השפה הפונית, הוא הבחין בכך שיש דמיון בינה לבין העברית והסורית וכי הידע שלו בפונית סייע לו להבנת מילים מתועתקות מן התנ"ך.
עד למאות המאה ה-2 והמאה ה-3 לספירה, נכתבה הפונית בכתב ייחודי משלה, מאוחר לתקופה זו לא ניתן למצוא כתובות בכתב זה על אבן, הכתב הלטיני שימש לכתיבת הפונית במאות הרביעית והחמישית לספירה.
עברית
עברית היא שפה שמית מערבית (בדומה לארמית ולפונית) שהתפתחה בשלהי האלף ה-2 לפנה"ס באזור ההר של ארץ ישראל, שפתו של עם ישראל הקדום, הממלכות העבריות ישראל ויהודה ומאוחר יותר של שבי ציון והממלכה החשמונאית. בעברית מקראית נכתב רובו של המקרא, הספר המקודש ליהודים.
בתקופת האימפריה הרומית היה נפוץ הניב העברי המכונה "עברית משנאית" (על שם המשנה שנכתבה בניב זה), "לשון חז"ל, או "לשון חכמים". רוב העדויות מצביעות על כך שלשון חז"ל התפתחה בהדרגה מהעברית המקראית, על אף שישנן עדויות כי היה ניב בעל מאפיינים דומים ללשון חז"ל אשר התקיים במקביל לעברית המקראית שהשתנה עם הזמן או נזנח לחלוטין. תהליך המעבר מעברית מקראית ללשון חז"ל היה הדרגתי וסימנים לו ניתן לזהות כבר בחלק מספרי התנ"ך המאוחרים, כגון: עזרא, דברי הימים ומגילת אסתר. לשון חז"ל הושפעה רבות מהשפות בסביבתה הקרובה, בעיקר ארמית אך במידה מה גם מאכדית, מפרסית, מיוונית ומלטינית. במהלך המאה ה-19, מקובל היה להניח כי לשון חז"ל הייתה לשון ספרותית בלבד וכי לא שימשה את פשוטי העם לדיבור, אך בתחילת המאה ה-20 נעשו מספר ניסיונות להוכיח כי לשון חז"ל הייתה שפה מדוברת לכל דבר ושימשה את האוכלוסייה היהודית בחיי היום- יום. בימינו מוסכם על מרבית החוקרים כי לשון חז"ל אכן שימשה כלשון דיבור במהלך תקופת התנאים, קרי, המאה ה-1 לספירה וככל הנראה אף במאה ה-2. מגילות מתקופת מרד בר כוכבא שנמצאו, ואשר נכתבו על ידי בר כוכבא עצמו, פנו לקורא בעברית בעלת מאפיינים מובהקים של לשון חז"ל ובארמית. המשנה הכתובה בלשון חז"ל, אספה דיני פסקי הלכה שונים במרוצת השנים ונחתמה סופית על ידי רבי יהודה הנשיא בשנת 218 לספירה. גם התוספתא, קובץ הלכות שלא נכללו במשנה, נערך בתקופה זו ונכתב בעברית משנאית, שנקראת במחקר "לשון חכמים א'".
בשלב כלשהו במהלך המאה השנייה לספירה, החלה לשון חז"ל לדעוך כשפה מדוברת בתקופת התלמוד ונותרה שפה כתובה בלבד. יש הסוברים כי היא נותרה מדוברת בעיקר בקרב פשוטי העם והילדים (אשר לא הותירו אחריהם ממצא כתוב) בעוד שהמעמד הגבוה והמשכיל דיבר ארמית. התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי אמנם מכילים מעט מלשון חז"ל, ברובד המאוחר שלה הנקרא במחקר "לשון חכמים ב'", אך רובם המכריע נכתב בארמית, עדות לדעיכת העברית כלשון דיבור מקובלת. גם מדרשי ההלכה והאגדה נכתבו במקצתם בלשון חכמים ב' ורובם המכריע בארמית. אף על פי כן, בכמה כפרים קטנים בארץ ישראל המשיכו לדבר עברית אפילו עד הכיבוש הערבי של ארץ ישראל בהמאה ה-7 לספירה.
קופטית
קופטית היא גרסה של מצרית עתיקה אשר התפתחה בעת העתיקה המאוחרת. היא שפה ממשפחת השפות אפריקאיות, קרובה- רחוקה של השפות השמיות. נכתבה בכתב ייחודי משלה, שהתפתח במאה השנייה לפנה"ס. נראה כי קופטית כשפה ספרותית הייתה התוצאה של ניסיון מודע של המשכילים המצרים, רובם אנשי כהונה, להחיות את מורשתם המפוארת. עד המאה השנייה לפנה"ס נכתבה המצרית בכתב דמוטי. כתוצאה מההשפעה ההלניסטית על המשכילים המצרים, היוונית נהפכה בקרבם לשפה שנייה, בעוד שהם לא מסוגלים לקרוא את הכתב העתיק, לצד פשוטי העם אשר לא ידעו לקרוא כלל. כדי לפנות לשני הקהלים, הכהנים אימצו את הכתב היווני עבור השפה הקופטית, בתוספת תווים לעיצורים שלא היה קיים להם ייצוג באלפבית היווני. בהדרגה נוצר הכתב הקופטי.
במאה ה-4 לספירה, ניתן למצוא מסמכים בשפה הקופטית בניבים שונים שלה וביניהם הניב הסהידי, הניב הבוהאירי, הניב הפיומי והניב האחמימי. בתקופה זו נהייתה הקופטית שפה ספרותית לחלוטין וכללה תרגומים רבים של כתבים יווניים, קטעים ליטורגיים ועבודות פטרולוגיות. בתקופה זו, בה הדת השלטת במצרים הייתה הנצרות, ניתן למצוא טקסטים בקופטית העוסקים במגוון נושאים, כגון קורות חיי קדושים, תקנונים נזיריים, עצות ומכתבים, עד למאה השביעית, עת הכיבוש הערבי.
שפות קלטיות
השפות הקלטיות הן משפחת שפות השייכת למשפחת השפות ההודו- אירופיות. השפות הקלטיות המדוברות בתקופה האימפריאלית היו: גאלית בגאליה (אזור צרפת של ימינו וסביבתה הקרובה), קלטיברית וגלציאנית בהיספניה (חצי האי האיברי), ברטונית באי הבריטי, וגלטית, שפה קלטית שהובאה לאסיה הקטנה בפלישות הגאליות בהמאה ה-3 לפנה"ס. ישנה עדות למילים לטיניות שאולות מגאלית כבר מהמאה השלישית לפנה"ס כתוצאה מקיומם של יישובים קלטיים בחצי האי האיטלקי. בשלהי העת העתיקה, מילים גאליות רבות עברו "לטיניזציה", כך שהתחקות אחר מקורן הפכה לבלתי אפשרית.
קלטיברית מתועדת כשפה כתובה רק לאחר המפגש עם הרומים, במאה השנייה לפנה"ס. שלושים מתוך 103 הכתובות שנמצאו היו קמעות אירוח כתובות בכתב איברי אשר התכתבו עם מנהג הכנסת האורחים היווני רומי (הוספיטיום). הקלטיברים המשיכו ליצור קמעות אל תוך המאה השנייה לשלטון הקיסרי כשהם משתמשים בלטינית במקום שפתם המקורית. קלטיברית כתובה נכחדה ככל הנראה בעת שלטונו של אוגוסטוס, אם לא לפני כן.
מספר אזכורים של גאלית מעידים כי היא המשיכה להיות מדוברת גם בתקופת האימפריה. אירנאוס, הבישוף של לוגדונום (בימינו ליון, צרפת), התלונן בשנת 177 לספירה כי הוא נאלץ לדבר עם בני קהילתו ב"שפתם הברברית" כאשר הכוונה היא ככל הנראה לגאלית. המשפטן אולפיאנוס מדבר על הצורך להכיר בהסכמים וורבליים בגאלית. הסופר הרומי למפרידיוס אמר כי הדרואידים (הכינוי המקובל למעמד הגבוה, הכוהנים בקרב השבטים הקלטיים) התנבאו בגאלית באוזניו של הקיסראלכסנדר סוורוס (שלט 222-235). הירונימוס (345-420) הבחין כי השבט הגאלי הטרוורי באזור טריר מדבר שפה הדומה לשפה הגלאטית שדוברה, כאמור, בגלטיה שבאסיה הקטנה. המתכונים הרפואיים שנכתבו על ידי מרסלוס מבורדו (סוף המאה ה-4 או תחילת המאה ה-5 לספירה) מכילים מספר מילים גאליות, בעיקר שמות צמחים, מה שמעיד על כך שהשפה נותרה בשימוש למטרות מסוימות, כגון רפואה מסורתית ומאגיה. הסופר הנוצרי סולפיקיוס סוורוס, מאקוויטניה (דרום צרפת של ימינו) במוצאו, מזכיר דו- לשוניות גאלית- לטינית, כאשר גאלית משמשת שפת אם. אזכורים נוספים המדברים "באופן גאלי" ככל הנראה מתכוונים לדיבור בשפה הלטינית עם מבטא גאלי מקומי. מרבית החוקרים בתחום הבלשנות היסטורית מניחים כי הגאלית דוברה עד אמצע המאה ה-6 לספירה באזור צרפת המודרנית. על אף רומאניזציה של התרבות החומרית בסביבה, נראה כי השפה הגאלית שרדה והצליחה להתקיים לצד השפה הלטינית.
שפות גרמאניות
שפות גרמאניות הן משפחת שפות בתוך השפות ההודו-אירופיות, אשר דוברו ברובן בצפון אירופה (גרמאניה), מחוץ לגבולותיה של האימפריה הרומית, אך עם התגברות פלישות השבטים הגרמאנים לתוך האימפריה, חדרו השפות יחד עמם.
לא קיים כמעט שום תיעוד של שפות גרמאניות שדוברו ברחבי האימפריה הרומית למעט גותית, אשר ביטוי בה צוטט ב"אנתולוגיה הרומית", לצד חלקים מהבשורות שתורגמו לגותית ונשתמרו ב"קודקס ארגנטאוס" בן המאה ה-6 לספירה. בעוד שלטינית שאלה מספר מילים גרמאניות, אך השפות הגרמאניות הושפעו הרבה יותר מהלטינית.
דו- לשוניות לטינית- גרמאנית הייתה בשורות הצבא הרומי עבור קצינים שפיקדו על יחידות שגויסו באזורים דוברי שפות גרמאנית. ההיסטוריון הרומי טקיטוס ציין כי ארמיניוס, הקצין הרומי ממוצא כרוסקי שמאוחר יותר הוביל מרד מוצלח והרסני כנגד האימפריה, היה דו- לשוני. הקיסר יוליאנוס (שלט 361-363) שכר טריבון צבאי גרמאני דו- לשוני כמרגל.
הקצינים והמזכירים שרישומיהם נשמרו ב"לוחות וינולנדה"(אנ') (הטקסטים העתיקים ביותר שנשמרו מבריטניה) היו בטאווים (אנ'), שבט גרמאני עתיק, אך הלטינית שלהם לא הסגירה את מוצאם, בעוד שייתכן החיילים הפשוטים בחידותיהם שמרו על שפתם הגרמאנית. לעיתים רחוקות יותר, קצינים דוברי לטינית למדו שפה גרמאנית במהלך שירותם ושימשו כמתורגמנים.
תופעת הרב- לשוניות באימפריה הרומית
עקב ריבוי השפות והתרבויות ברחבי האימפריה הרומית, לצד הדומיננטיות של הלטינית והיוונית כשפות התרבות, הפוליטיקה, החברה הגבוהה והיותן השפות המגשרות על פערי השפה (לינגואה פרנקה), תופעת הרב-לשוניות הייתה שכיחה למדי. אחד האתגרים העומדים בפני חוקרי התופעה הוא זיהוי דו לשוניות (ולא, נאמר, סופר יווני המתגורר במצרים וכותב בשפת אמו). אחת הדרכים המקובלות לזיהוי דו- לשוניות הייתה כתיבה קלוקלת למשל ביוונית, אשר יש לה דמיון לכתיבה המקובלת בשפה מקומית, למשל מצרית (קופטית). ישנם הרואים בתפישה זו כשגויה ובלתי מספקת להוכחת דו- לשוניות וטוענים כי התבססות על תופעה זו שגויה וכי היא עשויה לנבוע משינויים בשפה היוונית ורמת האוריינות של הכותב. חוקר בשם טרוור אוונס מציע, במקרה של מצרית ויוונית לחפש אחר אחד או יותר מבין המאפיינים הבאים בטקסט יווני: שם מצרי של המחבר, כתיבה באמצעות מכחול מצרי, הקשר פנימי בטקסט אשר מצביע על מחבר מצרי או רקע מצרי לחיבור וטקסטים דו- לשוניים המכילים יוונית ומצרית זו לצד זו. לעיתים יש חפיפה בין המאפיינים.[1]
אחת הסיבות לתופעה זו הייתה שפות קדושות. בעוד שאנשים רבים רחבי האימפריה דברו שפות אזוריות ואף המסורת הנוצרית, למשל, התנהלה ברובה בשפות אלו, ליוונית נותר עדיין פן מקודש, בעיקר עבור טקס האאוכריסטה, הטקס המרכזי של הנצרות. מחבר היצירה Itinerarium Egeriae, בן המאה הרביעית לספירה מתאר כיצד חג הפסחא במזרח עדיין נחוג בשפה היוונית אך לווה בתרגום לארמית. מקרה נוסף הוא הגרסה הקופטית לחיבור "מסורת השליחים", חיבור אשר במקור נכתב ביוונית אך תורגם לקופטית סהידית. תרגומים של טקסטים ליטורגיים קרו אף בין שתי שפותיה הרשמיות של האימפריה, יוונית ולטינית, כאשר הטקסטים היווניים תורגמו בהדרגה ללטינית.[2] ככלל, קהילות מסיימות דברו בו זמנית מספר שפות כשכל שפה משמשת למטרות שונות, כגון משק בית, עסקים, תפילה.[3]
שפות אזוריות שרדו יותר באזורים מסוימים ופחות באחרים. למשל באזורים בקרובים יותר לרומא ואיטליה השפות האזוריות לרוב נזנחו, חלקן לא לחלוטין, כאשר באזור גאליה נמצאו רישומים וחשבונות שנכתבו בלטינית וגאלית ומעידים על דו לשוניות גאלית-לטינית המאה ה-1 לספירה וככל הנראה אף בתחילת המאה ה-2 לספירה.[3] כמו כן, שפות אזוריות שרדו אף מעבר לתקופה ברומית באזורי ארץ ישראל, סוריה ומצרים באופן שבו שפות מערב האימפריה ואסיה הקטנה לא שרדו.[3]
ראו גם
הערות שוליים
- ^ Trevor Evans, Complaints of the natives in a Greek dress: the Zenon archive and the problem of Egyptian interference, Multilingualism in the Graeco-Roman worlds, 2012, עמ' 106–123
- ^ Alderik Blom, Linguae sacrae in ancient and medieval sources: An anthropological approach to ritual language, Cambridge: Cambridge University Press, 2012, עמ' 124–140, מסת"ב 978-1-107-01386-5
- ^ 3.0 3.1 3.2 James Clackson, Language maintenance and language shift in the Mediterranean world during the Roman Empire, Cambridge: Cambridge University Press, 2012, עמ' 36–57, מסת"ב 978-1-107-01386-5
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים במכלול שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "שפות באימפריה הרומית".
32530678שפות באימפריה הרומית