רבי שבתי בורנשטיין

מתוך המכלול
(הופנה מהדף שבתי בורנשטיין)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
אין תמונה חופשית

הרב שבתי בורנשטיין (כ"ד בכסלו תרנ"ב, 25 בדצמבר 1891, סוכטשוב - ג' בטבת תשל"ב, 21 בדצמבר 1971, ירושלים).

לידתו וימי נעוריו

נולד בלודז' בכ"ד בכסליו תרנ"ב. אביו היה ר' מנחם מנדל בנו של הרב מאיר בורנשטיין, אחיו וחתנו של האדמו"ר רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב, ואמו הייתה יוטא פייגא בת הרב יצחק חיים רפפורט מקרקוב, שכהן כרבה של אוסטרובה. בילדותו למד אצל הרב יהודה ליבוש רוזנברג, דיין בלודז' ובישיבת הרב שמואל מנחם מנדל בנדר בקדרנזוי, שניהם מתלמידי האדמו"ר רבי מאיר יחיאל האלשטוק מאוסטרובצה. לאחר מכן למד בקינצק אצל הרב יואב יהושע וינגרטן, מחבר ספר "חלקת יואב" ובנשלסק, אצל הרב יעקב אורנר, מחבר ספר "טהרת אזוב", על "אגודת אזוב" של הרב זאב נחום בורנשטיין. למד גם בסוכטשוב אצל אבי-סבו, האדמו"ר מסוכטשוב.

מילדותו בלט בידיעותיו התורניות. מספר תשובות אליו מופיעות בספרו של סבו בעל ה"אבני נזר". דברים ממנו נדפסו בקבצים התורניים החרדיים בפולין עוד בהיותו בן 16. נמצאת תשובה גדולה שכתב לו סבו, הרב רפפורט הנ"ל, והוא בגיל בר-מצווה. חידושים רבים מתקופה זו נותרו בעזבונו, בהם: חידושים על מספר מסכתות וסוגיות ושו"ת "שיבת ישורון" שכתב בהיותו בן 16, שעודם בכתב-יד.

ברדומסק

בשנת ה'תרע"א (1910) נישא לחיה פייגה ליטמנוביץ, נינת הרבי מרדומסק מחבר הספר תפארת שלמה ועקר לרדומסק. ברדומסק החל בפעילות ציבורית כשהצטרף לתנועת "אגודת ישראל" שנוסדה באותה עת, ושימש כראש הסניף במקום. אולם, כעבור זמן פרש ממנה, מחמת יחסם הצונן לעלייה לארץ ישראל. העלייה לארץ הייתה בראש מעייניהם של חסידי סוכטשוב, שרבותיהם אף קנו בה נחלה, ובמספר ניסיונות - גם ניסו להתיישב בה. ר' שבתי נעשה פעיל באגודות שונות של חובבי ציון והודות לנאומיו הנלהבים שהיה נושא - בכל מקום שאליו היה בא לרגל עיסוקיו - מאות יהודים נדבקו ברעיון זה ועלו ארצה[1].

ברדומסק עסק מעט במסחר יין, ובמקביל המשיך את למודיו, וחידושיו מתקופה זו התפרסמו גם הם בקבצים התורניים החשובים של התקופה, כ"שערי תורה" הוורשאי וב"הפרדס". גם מכתיבה לירית לא משך ידו, ושירים ממנו התפרסמו גם הם, כגון ב"דגלנו".

בתקופה זו כתב מספר חיבורים, ובהם: "קנה בשם" פירוש על שו"ת מן השמים, ועודו בכת"י.

העלייה לארץ ישראל

לאחר הצהרת בלפור התחזקה בו שאיפתו לעלות לארץ-ישראל. ובחשון תרפ"ה (1924) עלה לארץ. בתחילה גר בתל אביב, אולם זמן קצר לאחר מכן עלה לירושלים. בירושלים החל לכהן כראש ישיבה בישיבת שפת אמת שהוקמה באותן שנים, אולם כעבור כמה שנים עזב את הישיבה.

התלמוד המפוסק

לקראת סוף שנות ה-20 התמסר לפרויקט שאפתני - רעיון התלמוד המפוסק, כחלק משאיפתו להדפיס את כל ספרי תורה שבעל פה בסימני הפסק מודרניים. להם צירף כללים, ולוחות ראשי תיבות, מקומות, אישים מוזכרים וכדומה, כאשר כל העבודה נעשית על ידו בלבד. בעתונות התקופה התפרסמו מאמרי-בקורת רבים ששבחו את העבודה המדעית שעשה, ואף הביעו השתוממות על כך שהמפעל נעשה על ידי אדם שאינו בעל רקע מדעי.

לצורך מימון המפעל הקים את חברת "טעם ודעת", שזכתה להסכמות מכל חוגי הרבנים, בארץ ובגולה, כמו גם להסכמת אישי ציבור וסופרים רבים, כחיים נחמן ביאליק, פרופ' יוסף קלוזנר, דוד ילין, שמריהו לוין ואז"ר. בשנת תרצ"ז יצא מן הארץ למשך שנה וחצי על מנת לגייס תמיכה למפעלו. במסגרת ביקוריו בערי צרפת, אנגליה ודרום-אפריקה גם נאם הרבה על המצב המדיני שבארץ. לדבריו היו הדים ואף היו מתפרסמים בעתונות המקומית.

לאחר שהוציא מספר מסכתות מפוסקות (ברכות, בשנת תרצ"ב; מכות, בשנת תרצ"ה וראש השנה, בשנת תרצ"ט) על פי שיטתו פסקה החברה מפעילותה מחוסר אמצעים כספיים.

גם בזמן זה המשיך לפרסם מחידושיו התורניים והספרותיים בקבצים התורניים, ומאמרים ממנו נתפרסמו בקובץ "קול תורה" הרבני-הירושלמי, וכן ב"בית אברהם" הפולני ועוד.

פעילותו הציבורית

היה ידוע כבעל השקפות לאומיות ובשנות ה-30 פרסם מאמרים רבים בעיתוני התקופה, דתיים וכלליים, ובעיקר בעתונות הרוויזיוניסטית (כגון: דאר היום, הירדן, העם, חזית העם, היסוד, ההד, קול יעקב), ורבים מהם אף בעילום שם, בעיקר תחת הכינוי "אחד הרבנים". היה כותב בעברית רהוטה ונאה, ואף פרסם יצירות ספרותיות בעתונים הנ"ל. מזכירו האישי של הנציב העליון התלונן בפניו שמאמריו גורמים לו טרחה רבה, מכיוון שעקב תלונות הערביים (שלא הבינו, מה לחרד ול"התלהמות רוויזיוניסטית", כפי שנכתב באחד מעתוני "פלשטין" היפואי) נאלץ לתרגמם לפניו. מה גם, שבמאמרים רבים היה תוקף את הממשלה האנגלית בפני עצמה. כך גם היה מרחיב על הטעות בסיסמה ששלטה בחוגים רחבים כי "הציונות אין לה יחס אל הדת".

בשנת תרצ"א היה ממקימי הצה"ר הדתי - ארגון הנוער הדתי הרוויזיוניסטי - ושימש כיו"ר הארגון. בעיתונים הרוויזיוניסטיים היו מתפרסמים דבריו, בהם היה מלהיב את הנוער הדתי לנאמנות לעם ולתחית-הקודש. לאחר מספר שנים, כאשר פסק הארגון מלפעול, נמנה גם על מקימי ארגון אחדות ישראל שבצ"ח. בשל כך הותקף על ידי אגודת ישראל[2]. לקראת סוף שנות ה-30 החל להתרחק מפעילות בעלת אופי מפלגתי, לאחר שיחסם אל הדת לא השביע את רצונו.

באותה תקופה היה חבר לארגון "המאבק בחינוך הזר", שהקים א' טביאן.

אמנם, גם בשנים מאוחרות יותר לא זנח את פעילותו הלאומית, וביתו שבעיר העתיקה שימש כמרכז ל"הגנה", ואף הוא עצמו היה מקשר ומעביר נשק תחת בגדיו.

ברבנות

עם עלייתו לארץ החל להתקרב לחוגי הרב קוק והרב יעקב משה חרל"פ, שאף סמכוהו לרבנות (יחד עם ידידו הרב אבא יעקב הכהן בורוכוב והרב אריה מרדכי רבינוביץ) בשנת תרצ"ג. לאחר זיכויו של אברהם סטבסקי במשפט רצח ארלוזורוב, כינה הרב בורנשטיין את הרב קוק במכתב פומבי ה"לוחם האמיץ לאמת, עטרת תפארת ישראל וגאון עוזו, מורנו ורבנו רבי אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי לארץ ישראל"[3]. לאחר פטירתו של הרב קוק כתב קונטרס "דרכי הגאולה" לבאר את שיטתו כיצד להביא את העם לתיקונו.

היה ידוע כמרצה מחונן[דרוש מקור], והעביר בביתו שיעורים בהלכה ובמחשבה: בתלמוד, ברמב"ם, בהכוזרי בספרי מהר"ל (אשר מהווים מרכיב יסודי במשנת חסידות פשיסחה וחסידות סוכטשוב), בתניא, בזוהר ועוד. שיעוריו היו מיועדים הן לצעירים והן לקהל הרחב. תלמידיו אלה ראו בו רב ומורה דרך, כאשר חלקם אף נהג בו כמנהג חסיד אל רבו. אליעזר שטיינמן, בספרו "באר החסידות - אדמורי גליציה והונגריה", מתאר בפרק "שיחה עם החסיד ר' שבתי", שיחה שניהל עמו, ואת ההרגשה המופלאה שהיו מעוררים בו דבריו. נמנה עם חוגי המקובלים בירושלים, ובספר "מפולין לארץ ישראל" (א' אלברט) מסופר על השתתפותו, בתוך חבורת מקובלים, בתפילה בקבר רחל בזמן השואה, שלאחריה ניגף ארווין רומל בצפון-אפריקה.

בקום המדינה היהודית ראה יום חג של ממש, ואף כתב קונטרס "יום טוב העצמאות" לבאר את מהותו מבחינה הלכתית. לאחר קום המדינה כיהן כראש ישיבת "הר ציון" וכרב ביהכנ"ס "המזרחי" בירושלים. במסגרת עבודתו בהר ציון היה כותב מאמרים הלכתיים ליצוק תוכן במנהגים שונים, ובמיוחד באלו החדשים שנוצרו בקום המדינה, כגון: תהלוכת פסח-שני בטבריה, העברת הלפיד ממודיעין להר-ציון על ידי ארגוני הנוער, הדלקת שבעים נרות בהר ציון בחול המועד של סוכות, הנחת "אפר מקלה" בהר ציון בעשרה בטבת, נטיעות ט"ו בשבט בשנת השמיטה, יום השואה וכו'.

בשנת תשכ"ט (1969) קבל את תואר "יקיר ירושלים", על חלקו בבניין העיר.

נפטר בג' בטבת תשל"ב ונקבר בירושלים, בהר המנוחות.

משפחתו

בנו יחידו, הרב אברהם בן-ציון בורנשטיין, רבה של בנימינה ומחבר ג' כרכי "רסיסי טל" (על התורה, על המסורה ועל תקופות השנה) נפטר על פניו בשנת תשכ"ג, בראש-חודש אלול.

הערות שוליים

  1. הצופה, דיוקן ירושלמי - יהודי ביקר, ח' טבת תשכ"ב
  2. דאר היום, התנפלות על הרב בורנשטיין מצד אגודת ישראל, גיליון סג, תרצ"א
  3. 'ברכת הרב בורנשטיין', הירדן, 26 ביולי 1934, עמ' 4.
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0