רצועת חוף תל אביב-יפו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף רחוב הרברט סמואל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מבט לילי על חוף תל אביב מ"גן הפסגה" ביפו
רצועת החוף של תל אביב במבט מהאוויר
רצועת חוף 1937: המתחם המרובע בשמאל התמונה הוא בית החרושת לעיבוד עורות של האחים לבקוביץ שהסליק בקרבו את מכון א' של ההגנה. מעליו 'הבית הכחול' מתוך 'ידידי מרחוב ארנון'. מימין ל'לבקוביץ' מסומן בחץ אדום, בית החרושת לאריגת משי, 'דלפינר-יוחננוף'. בימין התמונה, על הרכס, הבית האדום, לשמאלו, בית אגודת יורדי ים זבולון, (המבנה המלבני הלבן), ועל החוף אחד ממועדוני ה'טיר'
הטיילת, חוף מציצים (חוף בית הספר הימי זבולון)
טיילת חומות הים. בצד שמאל סימון מיקומה של חומת העיר
רחוב הירקון ורציף הרברט סמואל. למעלה נראית בריכת מלון שרתון תל אביב
מעגן רדינג
שביל אופניים נוסף לטיילת בתל אביב בשנת 2011

רצועת חופי תל אביב-יפו מתמשכת לאורך כ-14 קילומטרים על שפת הים התיכון, ומהווה מרכיב מרכזי בחיי תושבי תל אביב-יפו ובדימויה כעיר חוף. חלק ניכר מרצועת החוף משמש לפעילויות פנאי ונופש הפתוחים לציבור הרחב, בעיקר כחופי רחצה, טיילות ופארקים. חלק קטן משמש לפעילויות אחרות, שבחלקן סגורות לציבור. רצועת החוף כוללת גם ארבע מעגנות (רדינג, נמלי תל אביב ויפו, והמרינה).

רצועת החוף נחלקת לשלושה חלקים עיקריים:

רוב חופי הרחצה והטיילות מרוכזות ברצועה המרכזית. חופי תל אביב כוללים את חופי הרחצה הראשונים שהוסדרו בארץ, כבר בשנות ה-20 של המאה ה-20.

הטיילת והחופים מהווים אלמנט מרכזי בהווייתה של תל אביב ובדימויה כעיר חוף. הטיילת והחופים הומי אדם, ולעיתים מאורגנים בהם אירועים שונים. בעונת הרחצה מופעלות 12 תחנות הצלה בחופי העיר. העירייה מקדמת פרויקט לחיבור כל חופי העיר בטיילת רציפה והיא כמעט רציפה משפך הירקון ועד לנמל יפו. נעשים מאמצים לפנות מבני חוף שקוטעים את רצף הטיילת, כגון פינוי הדולפינריום. יחד עם זאת, לאורך החופים מתוכננים מספר פרויקטים של בנייה גבוהה.

טופוגרפיה

מבחינה טופוגרפית, רצועת החוף של תל אביב כוללת מצוק כורכר מקוטע, המהווה חלק מרכס הכורכר השני לאורכה של רצועת החוף תל אביב-יפו. מנגד לחוף ניתן להבחין בתוך הים בטבלאות הגידוד - שרידי הרכס הראשון, למשל מול חוף גבעת עלייה, סלע אנדרומדה ומול רכס הכורכר הצפון-מערבי של תל אביב. המצוק מעל לחוף נמתח מרכס הכורכר הצפון-מערבי של תל אביב בין חוף הצוק מצפון לחוף וטיילת תל ברוך בדרום, שם נקטע הרכס בגלל נחל הירקון, ומתחדש בגן העצמאות. הרכס נקטע באזור כיכר אתרים, ומתחדש ביפו (המקטע נוצר בגלל תוואי קדום של נחל איילון שנשפך בעבר לים התיכון מצפון ליפו). מצוקי הכורכר מתנשאים עד לגובה של כ-40 מטרים, ומשפיעים על רוחבו של החוף ועל תכנונו.

היסטוריה ותכנון

עד שנות ה-20 כמעט שלא התייחסו מתכנני ערים לחוף הים בהקשרים של שימושי פנאי ונופש אלא רק בהקשרים של ספנות ושל דייג. בהתאם לכך, מתכנני אחוזת בית והשכונות היהודיות שקדמו לה, לא התייחסו כלל לקרבתם לחוף הים, ועל תל אביב נאמר שנוסדה כשגבה אל הים.[1]

כשהעיר התפתחה החלו פרנסי תל אביב להתייחס לחוף הים כאל אזור בעל פוטנציאל כלכלי, אך בעיקר בתחומי התעשייה. כך למשל הציע מאיר דיזנגוף לבנות נמל באזור חוף ירושלים של ימינו, ואף לסלול מסילת רכבת לאורך החוף. כן הוצע לרכז את מפעלי התעשייה בחופים. בה בעת גם תושבי תל אביב גילו את הערך המוסף של עיר השוכנת לחוף ימים - רצועת חוף לרחצה, טיול ונופש. השפעה רבה על השינוי בתפישת החוף הייתה גם לחיים נחמן ביאליק, שראה לנגד עיניו את העיר אודסה שלשפת הים השחור, על חופיה והטיילות שלה. לביאליק הייתה השפעה רבה על דיזנגוף ועל פרנסי העיר, והוא הצליח להשפיע עליהם לגנוז את התוכניות לשימושי תעשייה, ולראות בחוף שטח המיועד לשימושי פנאי ונופש. התפתחות אחרת בעלת חשיבות בראשית שנות ה-20 הייתה החלטתם של שלטונות המנדט להעביר לרשות מועצת העיר תל אביב[2] את כל רצועת חוף הים (אדמת מחלול - אדמה ללא בעלים על פי חוק הקרקעות העות'מאני) מרחוב אלנבי ועד נחל הירקון, ובכך אפשרה גישה ישירה לים מכל נקודה במרחב העירוני. לבסוף נתרצו גם פרנסי העיר. בשנת 1921 נפתח קזינו גלי אביב ורחוב אלנבי הוסט אל החוף כדי לקשרו לשטח הבנוי של העיר. קווי הסעות החלו לקשר בין העיר והחוף. מתקני חוף קמו על רצועת החוף.

באותה התקופה, כאנטי תיזה לפתיחת החוף הדרומי לשימושי פנאי ונופש של הציבור, נוצרה על רכס הכורכר מצפון לרחוב אלנבי שכונת מחלול. הייתה זו שכונת עוני שכללה פחונים וצריפים. השכונה הוקמה כמשכן זמני לפליטים יהודים שנאלצו לברוח מיפו במהלך מאורעות תרפ"א, לעולי העלייה השלישית ועל מנת למנוע את התפשטותו דרומה (לכיוון יפו) של בית הקברות המוסלמי 'עבד אל נבי' (שרידיו נמצאים היום בתחום גן העצמאות). בשכונה הוקמו שני בתי חרושת: בית חרושת לאריגת וצביעת משי 'דלפינר-יוחננוף' ומפעל עיבוד עורות של 'האחים לבקוביץ' (לימים הסליק בחצריו פעילות מחתרתית של ההגנה – 'מכון א' לייצור נשק, מהראשונים והמרכזיים במכוניה), שצחנתם נישאה למרחוק ושיפכיהם זיהמו את החוף הסמוך.

ב-1924 נפתחו חוף רחצה מסודר ובתי מרחצאות בסמוך לנקודת המפגש של רחוב אלנבי עם הקזינו. עם הזמן נבנו מתקני חוף נוספים, ורחוב מקביל לחוף (רציף הרברט סמואל של ימינו). מצידו המזרחי של הרחוב הוקמו בתי קפה ובתי מלון. בשנות ה-30 הפעילה העירייה ארבע תחנות הצלה. בתקופה זו היו הרחצה בחוף והטיולים לאורכו מפעילויות הפנאי המרכזיות בהווי העיר, במיוחד בקיץ ובסופי שבוע.

תוכנית גדס להרחבת תל אביב צפונה בסוף שנות ה-20 הייתה תוכנית המתאר הראשונה אשר התייחסה אל חוף ימה של תל אביב כאל נכס אסטרטגי של תל אביב למען רווחת תושביה. התוכנית, בשונה מתוכניות המתאר שקדמו לה, התוותה את המשך פיתוחה של תל אביב לאורך רחובות אורך מסחריים מקבילים לים ושדרות רוחב הניצבות אל החוף. כמו כן, באה לידי ביטוי ההבנה כי הבריזה המגיעה מהים צריכה להיות מנוצלת לכל עומקה של העיר. תוכנית זו התיישבה עם העובדה שהאדמות הסמוכות לים, שהיו בבעלות ערבית, היו זולות יותר ונגישות יותר להמשך פיתוחה של העיר. התוכנית גם כללה תכנון של שטחי גינון בקרבת הים, שחלקם יועדו להקמת מגרשי קריקט, וגן גדול בצפון העיר (היכן שהוקם גן העצמאות).

בשנות ה-30 הועלו ואף אושרו תוכניות לייבוש חלקים מהים ולבניית שכונות מגורים בשטחים אלה, אך בסופו של דבר העירייה הכירה בצורך לפתח את חופי העיר. בסוף שנות ה-30 הוחלט לבנות טיילת לאורך חופי העיר, כדי ליצור הפרדה פיזית בין החלק המיועד לרחצה והחלק המיועד להליכה ולטיולים. בשנת 1939 נהרס בניין הקזינו (שסבל מבלאי מואץ בשל הרוחות וגלי הים) ובתי המרחצאות. הטיילת הייתה משטח מוגבה מעל החוף, עם מעקה ברזל ומעט צמחייה. היא נמשכה מחוף בוגרשוב ועד לחוף גאולה של ימינו (מדרום לשם הייתה שכונת מנשייה הערבית, שהייתה שייכת לשטח השיפוט של יפו).

פתיחת הטיילת הייתה דווקא נקודת תפנית בהתייחסות לחופי העיר. במקביל, פרצה ב-1 בספטמבר 1939 מלחמת העולם השנייה, ושלטונות המנדט אסרו על הרחיצה בים. התוצאה הייתה שחופי העיר ננטשו והוזנחו.

נוסף לכך, העיר המתפתחת על התעשייה המזהמת שבה הזרימה את הביוב והשפכים ישירות לים והחופים זוהמו ונאסרו לרחצה גם מסיבות בריאותיות. במקביל, גם הטיילת נזנחה וכל אזור החופים החל מידרדר. בתי הקפה והמלונות שלצד הטיילת הפכו לבארים מפוקפקים ולמרכזי הימורים. הציבור הדיר רגליו מהאזור ומרכזי בילוי עברו לרחובות פנימיים, דוגמת רחוב דיזנגוף.

התפתחות אחרת בחופי העיר שמצפון לטיילת, הייתה בניית נמל תל אביב החל משנת 1936 בחצי האי הירקוני.

בשנת 1942 נחנכה כיכר לונדון בחלקה הצפוני של הטיילת. בשנות ה-30 וה-40 שימשו חופי העיר כזירות עימות עם שלטונות המנדט בעקבות הבאת ספינות מעפילים לחופי העיר.

במלחמת העצמאות הוטבעה מול חוף פרישמן אניית האצ"ל אלטלנה. לאחר המלחמה הורחב תחום רצועת החופים של העיר לאורכם שכיום. בשנת 1953 נחנך גן העצמאות בגבעת הכורכר שמעל חוף הילטון. בשנות ה-50 נבנתה מדרום לגן בריכת גורדון בשטח ים שיובש, מול שכונת מחלול.

במערכות הבחירות העירוניות בשנות ה-50 וה-60 הודגש הנושא של שיקום הטיילת והחופים, הוכנו תוכניות, אך ביצועם ארך שנים רבות, ועד לאמצע שנות ה-70 בוצעה עבודה מועטה. בסוף שנות ה-60 הוקמה החברה העירונית אתרים על מנת לשקם ולפתח את חופי העיר והובטח שיקום מלא תוך שלוש שנים. כמו כן, הובטח טיהור שפת הים תוך ארבע שנים[3].

במסגרת שיקום החופים הוכנה תוכנית לבניית בתי מלון מודרניים לאורך החופים הצפוניים (של רצועת החוף המרכזית). בתי מלון רבים הוקמו, אך הם גרמו לחסימת זרימת רוחות הים אל העיר. בנוסף לכך הוקמה מרינה מול בריכת גורדון. בניית המרינה גרמה להרחבת חוף גורדון שמדרום לה ולהרס החוף שמצפון לה בשל שיבוש תהליכי הסעת החולות על ידי גלי הים. נוסף לכך היא גרמה לקטיעת רצף חופי הים הפתוחים לציבור הרחב. במסגרת פרויקט הפיתוח הוחלט לבנות במקומה של שכונת מחלול (אשר תושביה החלו להתפנות בשנות ה-50) את פרויקט כיכר אתרים.

במקביל נהרסה שכונת מנשייה בחלק הדרומי של רצועת החוף המרכזית, והוקם פארק צ'ארלס קלור, שנחנך בשנת 1974. בשנת 1965 במקביל לפתיחת נמל אשדוד, נסגרו נמלי תל אביב ויפו. בשנות ה-70 הוקם השפד"ן, והביוב הוזרם אליו במקום לים. הדבר אפשר את ניקוי החופים והכשרתם מחדש לרחצה. בתקופה זו הוקמו שוברי גלים שיצרו מבנים של טומבלו לחופים (לשונות יבשה בתוך המים בניצב לחוף). פרויקט זה גרם להרחבה ניכרת של חופי הים, ואפשר להם לקלוט מספרים גדולים של מתרחצים. במסגרת הפרויקט חודשו שירותי החוף ושוקמו מבני השירות בחופים.

תחילה חשבו לשקם את הטיילת הצרה, שהתפוררה והחלידה. הטיילת נצבעה בשנות ה-70 ונעשה ניסיון לשקם את הצמחייה ומעקות הברזל המחלידים. כשהובהר שהטיילת אינה אטרקטיבית דייה, החליט ראש העירייה שלמה להט (צ'יץ') להרוס אותה ולבנות במקומה טיילת חדשה ורחבה. בבניית טיילת החדשה הופקו לקחים מכישלון הטיילת הישנה. כך למשל במקום מעקה ברזל הופרדה הטיילת מהחוף ברצועת צמחייה. הקטע הראשון של הטיילת החדשה נחנך באוגוסט 1982, מחוף גורדון ועד לחוף טרומפלדור. ביולי 1984 נחנך המקטע הדרומי, שמתחבר למתחם הדולפינריום.

לאט לאט החלו תושבי העיר לחזור ולבלות בחופי הים ובטיילת. מול הטיילת נסגרו אט אט הבארים ובתי ההימורים, והוחלפו בבתי קפה ובבתי מלון חדשים. כן נבנו פרויקטים דוגמת מגדל האופרה, כיכר לונדון המחודש, וכיכר הכנסת המחודשת. יחד עם זאת נבנו גם פרויקטים כושלים דוגמת הדולפינריום שנחנך בשנת 1981 ופרויקט כיכר אתרים. עם זאת, הטיילת והחופים שבו והפכו למקום בילוי מרכזי בעיר.

בשנת 2009, לרגל חגיגות המאה לתל אביב, נחנכו בעיר שלושה מסלולי הליכה, ואחד מהם, המכונה "השביל הכחול", עובר לאורך חופי העיר.

בתחילת 2010 נחנך גשר הליכה באזור תחנת רדינג המקשר בין טיילת תל-ברוך לתל כודאדי וכן נחנך פארק מדרון יפו ובו טיילת מנמל יפו עד לחוף גבעת עלייה.

במאי 2018 נהרס מתחם הדולפינריום.

חופי רחצה מרכזיים

הרצועה הצפונית

  • חוף הצוק היה בעבר בבעלות עיריית רמת השרון, הועבר לידי עיריית תל אביב ומתחלק לחוף צפוני ודרומי. בעבר, היה זה החוף היחיד בתל אביב שהכניסה אליו הייתה בתשלום (למעט לבעלי תעודת תושב).
  • חוף תל ברוך החוף הראשון בתל אביב בו נבנה שובר גלים כדי להרחיב את החוף. היה סגור לרחצה שנים רבות בשל זיהום המים, אך נוקה ונפתח מחדש בראשית שנות ה-90. במקום נבנתה טיילת שחוברה בתחילת שנת 2010 אל שפך הירקון ונמל תל אביב באמצעות גשר מעל למעגן רדינג.

הרצועה המרכזית

הרצועה הדרומית (חופי יפו)

  • חוף גבעת עלייה – חוף הרחצה המוכרז היחיד של יפו, מול שכונת גבעת עלייה. במקום טיילת ססגונית. מהחופים הבודדים ללא שובר גלים.

אתרים לאורך החוף

מצפון לדרום:

שימור הטבע

זיהום הים והחוף
זיהום הים פוגע בחי ובצומח, בבריאות המתרחצים ומשבש את הפעילויות הכלכליות והחברתיות המתנהלות בים ובחופיו כגון: רחצה, נופש, דייג, חקלאות ועוד. הזיהום נובע ממקורות ימיים ויבשתיים.
  • זיהום ממקורות ימיים: שמנים וסוגי דלק שונים הנפלטים מכלי שיט מגיעים עם גלי הים אל החופים. במקרים קיצוניים, כאשר נפלטת כמות רבה של שמנים ודלק, הם עלולים לפגוע בבע"ח, צמחים, תיירות, חופי הרחצה.
  • זיהום ממקורות יבשתיים: סוג זה של זיהום נובע משני מקורות עיקריים:
  1. שפכים - שפכים ממקורות תעשייתיים ומי ביוב עירוניים, חומרי דישון והדברה, שמנים ממקורות שונים מזהמים את הים.
  2. השלכת אשפה - האשפה המושלכת בחוף אינה נקברת בחול אלא מצטברת עליו, והאשפה המושלכת בלב ים מוסעת על ידי הגלים ומגיעה לחופים. כך, נצברות ערמות אשפה רבות על חופי הים (כ-55% משאירים הנופשים, 5%-35% מגיעים עם הגלים מחופים אחרים והשאר הוא אשפה שהושלכה מאוניות אל הים הפתוח).
אובדן חול הזיפזיף
אובדן חול פוגע במצוק החופי, החי והצומח, אתרים ארכאולוגיים וחופי הרחצה. שני גורמים עיקרים גרמו לאובדן חול:
  1. כריית חול לצורכי בנייה - בשנת 1965 נחקק 'חוק הזיפזיף' האוסר כריית חול מחופי הארץ, עד אז אבדו כ-10 מיליון מ"ק חול מחופי הארץ. קטעי חופים רבים נפגעו נגרמו להם נזקים רבים, וחלקם לא השתקמו עד היום. גם כיום קשה לפקח על כריית חול ובחופים אחדים עדיין נמשכת כרייה לא חוקית.
  2. הפרת איזון תהליך פיזור החול הבונה את רצועת החוף כשילוב בין הסעת חול מופחתת מדלתת הנילוס ובניית מבנים ימיים לאורך החוף - נמלים, מרינות, שוברי גלים מרינות ומעגנות הפוגעים בזרימה הטבעית של החול מכיוון דרום לצפון.
הפקעת החוף מידי הציבור
חוף הים נועד לשימוש הציבור כולו[דרוש מקור], והוא מוקד מרכזי לפעילות הנופש והפנאי של האוכלוסייה בישראל. בשנים האחרונות מופקעים קטעי חוף מרשות הציבור ומועברים לידיים פרטיות של אוכלוסייה בעלת יכולת כלכלית. כך למשל נבנו והוקמו דירות נופש, בתי מלון, חופי רחצה בתשלום ופרויקטים נוספים סמוך לקו המים. לאחר כל זאת נותרו לרשות הציבור שטחי חוף פתוחים מצומצמים ביותר[דרוש מקור].
דרכים לשימור החופים והים
במהלך השנים תוכננו תוכניות, נחקקו חוקים ובוצעו פעולות שונות לשמירת רצועת החוף:
  • נחקק חוק למניעת זיהום ים ממקורות יבשתיים המבוסס על אמנת ברצלונה לשמירת הים התיכון 1976. על פי החוק, חל איסור על הזרמת שפכים ועל הטלת פסולת לים, אלא אם התקבל אישור למתן היתרים להזרמה לים.
  • פקחים מטעם המשרד להגנת הסביבה מסיירים לאורך החופים ועורכים ביקורות על מנת למנוע את זיהום הים והחוף, מי שנתפס בזיהום מועמד לדין ומשלם עבור ניקוי החוף.
  • הוקמו מפעלים לטיהור שפכים ברוב הערים הגדולות ובעקבות כך חל שיפור ניכר באיכות מי הים.
  • הקמת תוכנית מתאר ארצית (תמ"א 13): בחופי הים התיכון לקיים עדיפות לפעילות פנאי על החופים ושימוש בקרקע כפונקציה לקיבולת הקליטה של החופים.

בתרבות

כיסאות כתר פלסטיק פזורים ב"חוף תל אביב" על גדת הדנובה בעיר וינה.

לרגל חגיגות המאה לתל אביב, יזמה עיריית תל אביב את פרויקט "חוף הים התל אביבי" בארבע ערים מרכזיות בעולם - ניו יורק, פריז, וינה וקופנהגן. בערים אלו הוקם מתחם מלאכותי של מעין חוף ים בסגנון תל אביבי, עם חול ים, כיסאות נוח של כתר פלסטיק כדי להשרות אווירה ישראלית.

מבחר תמונות

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ לדברי ההיסטוריונים יעקב שביט וגדעון ביגר, תפיסה זו אינה מדויקת: "לאמיתו של דבר, תל אביב לא נבנתה כשגבה אל הים, מתנכרת אליו לכאורה, או אפילו חוששת מפניו. בניגוד לערי חוף היסטוריות רבות לא הפרידה חומה בין בתי העיר לבין הים והגישה לחוף כמעט מכל נקודה בתל אביב הייתה קלה. אמנם כבר ב־1932 מתח ביאליק ביקורת על 'הקלקלה הגדולה של העלמת הים מכמה רחובות', והציע להרחיב את שפת הים כדי 'ליצור טיילת כמו באירופה', אך רק משנות ה-50 ועד שנות ה-70 תוארה תל אביב כעיר, שעשתה הכול כדי להסתיר את הים" (יעקב שביט וגדעון ביגר, ההיסטוריה של תל אביב, א: משכונות לעיר (1909–1936), תל אביב: רמות – אוניברסיטת תל אביב, תשס"א 2001, עמ' 38). ראו גם אגדה לילדים בנושא זה: עמרי יבין, "הים האכזר, או: מדוע נבנתה העיר העברית הראשונה כשגבה אל הים?", תל אביב עיר אגדה: 11 אגדות תל אביביות, איורים: אבנר כץ, רמת גן: כנרת, 1989.
  2. ^ הפרדתה של תל אביב מיפו על מנת להקטין החיכוך בין האוכלוסייה הערבית ליהודית ובמטרה לאפשר את פיתוחה העצמאי של תל אביב, תהליך שהחל בשנת 1921 והסתיים רשמית ב-11 במאי 1923, כאחד מלקחי שלטונות המנדט ממאורעות תרפ"א ביפו (לקח נוסף היה הטלת מיכסות על העלייה היהודית בהתאם לכושר הקליטה הכלכלי של היישוב וזאת לאחר שמאוקטובר 1920 היו שערי הארץ פתוחים לרווחה לכל מספר של עולים), לא הייתה מושלמת. בתל אביב לא נתכוננה עירייה כי אם מועצת עיר (township), שהייתה כפופה בכמה עניינים ליפו. ראו מאמרו של ביגר גדעון התפתחות השטח הבנוי של תל אביב בשנים 1934-1909.
  3. ^ צורת אזור חוף תל־אביב תשתנה כליל תוך 3 שנים, דבר, 3 ביוני 1969
  4. ^ צביקה גרוניך, ‏החוף הנפרד "שרתון" נפתח לרחצה, באתר כיכר השבת, 6 באוגוסט 2015


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36573477רצועת חוף תל אביב-יפו