רבי משה שניידר
לידה | תרמ"ה |
---|---|
פטירה | תשט"ו (בגיל 70 בערך) |
הרב חיים משה יהודה (לייב) שניידר (תרמ"ה - כ"ה בכסלו תשט"ו, 1954) היה ראש ישיבת תורת אמת בפרנקפורט ובלונדון. הקים מוסדות חינוך ותורה באנגליה במלחמת העולם השנייה ולאחריה.
ביוגרפיה
נולד בעיירה דזיוונישוק הסמוכה ללידא לאליהו ושרה פייגל. מצד אמו הוא צאצא לרבי אייזיל מסלונים תלמיד הגר"א. בילדותו למד אצל מלמדים שהגיעו מלידא ומווילנה. בגיל 13 נשלח לישיבה קטנה בווילנה, של הרב שלמה הכהן, ה"חשק שלמה". בהמשך נסע ללמוד בישיבת סלובודקה אך נאלץ לעוזבה. הוא נסע לוורנובה בה היה "קיבוץ" של בחורים, ובעלי הבתים בעיר האכילום. הוא שהה בוורנובה 5 שנים. בתקופה זו נסע ל"חפץ חיים" פעמים רבות, וכן כתב אליו מכתבים. הוא היה קשור לחפץ חיים וכל ימיו עסק בחיבוריו, בישיבתו קבע סדר לימוד של שעה בספר "משנה ברורה".
בשנת תרס"ה, לאחר פרוץ מלחמת רוסיה–יפן, שינה את שם משפחתו כדי להתחמק משירות צבאי. הוא הסתתר בעיירה מרינבורג בפולין על גבול גרמניה. לאחר שהתגלה שמו לבני העיירה, הוא חשש ונמלט לממל הגרמנית. בעיר זו הייתה קהילה חרדית של יוצאי ליטא, והוא לימד מספר בחורים בתמורה לתשלום. הוא החל לעסוק בשולחן ערוך יורה דעה במטרה לקבל סמיכה ולהגר לארצות הברית ולכהן שם ברבנות אך הוא זנח את תוכניתו לאחר שהושפע מחסיד חב"ד שהתגורר בממל, שאין די בהשתלמות בתורה אלא יש לזכות את הרבים. הוא החל לשכנע את הצעירים בממל ללמוד בישיבות, להטיף על פרצות ביהדות בעיר והחל לעסוק יותר בתורת המוסר.
בשנת תרע"ב החליט להקים ישיבה במקום. הוא התנה את הצעות הנישואין שלו בכך שהבחורה תהיה בת תלמיד חכם שתסכים להירתם לתוכניותיו. הרב צבי הירש לוינסון הציע לו בשם חמיו ה"חפץ חיים" את יהודית, בתו היתומה של הרב גדליה קפלן, ממייסדי ישיבת ראדין, שהסכימה לדרישותיו. הוא נענה, ונסע לראדין ונישא ליהודית. לאחר נישואיו הבריח את הגבול לממל והודיע על פתיחת ישיבה הכוללת אש"ל חינם. בחורים עניים רבים מפולין הגיעו ללמוד בישיבה. אשתו בישלה את האוכל, וחדר האוכל שימש גם כחדר שינה. המיטות היו ספסלים שעליהם הונחו נסרים. הוא מסר שיעורים ושיחות מוסר בישיבה. הישיבה התקיימה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
עם פרוץ המלחמה נעצר על ידי הגרמנים בשל אזרחותו הרוסית, ונשלח עם מהגרים יהודים נוספים לכפר באי ריגן. רבי משה לייב החל לפעול גם בכפר זה, ובעזרת הרב עזרא מונק ששימש כיועץ לענייני יהודים לממשלה, הוא קיבל רישיון לנסוע לברלין, משם הביא תשמישי קדושה וחלפים. הוא ארגן תפילות ושיעורי תורה ופעילות יהודית רחבה. לאחר תקופה נשלחו למחנה שבויים בכפר הולצמינדן בווסטפאליה. שם נאלצו לעבוד עבודות כפייה ובקושי השיגו שחרור מעבודת בשבת. לאחר השתדלות ארוכה, הצליח לארגן גם שם חפצי קדושה ומקוואות. בשנת תרע"ז קיבל שחרור, והתיישב בפרנקפורט, ועסק במסחר. בעיר היו פליטים רבים מליטא ופולין, והוא פתח ת"ת וחברת נוער לבחורים עובדים "תפארת בחורים". בהמשך פתח ישיבה בעיר, שפעלה במשך 20 שנה, עד השואה. גם לישיבה זו החלו לבוא בחורים מפולין, בעיקר אלו שחפצו להתחמק משירות צבאי.
הוא הדגיש את נושא לימוד המוסר בישיבה. שיחותיו היו חריפות ותובעניות, והוא לא הרשה לבעלי בתים מהעיר לשומען, מחשש שישבר לבם. הרב שניידר נאלץ לנסוע לקבץ כסף לישיבה, ומינה את הרב משה קרפל למגיד שיעור במקומו. במסעותיו לקבץ כספים, פעל לחיזוק הקהילות היהודיות בגרמניה, ובנה תלמודי תורה, מקוואות ופעל למינוי רבנים בערים[1].
לאחר עליית הנאצים לשלטון, גורשו הבחורים מפולין והישיבה נותרה עם מעט בחורים. הוא פעל בקרב בחורים מקומיים, וייסד ישיבת בוקר לתפילה וסדר לימוד עד לעבודה, סדר לימוד לאחר העבודה וסדרי לימוד מלאים בשבת וביום ראשון. חלק מהבחורים הושפעו ועזבו את עבודתם. בתקופה זו החלו הצעירים לקבל את רעיון לימוד התורה, גם בשל דרישת מחנות ההכשרה של אגודת ישראל ללימוד בישיבה כחלק מתנאי ההכשרה. חלק מהבחורים היו בעלי תשובה, והוא נרתם ללמדם דינים ויסודות בסיסיים בתורה.
בשנת תרצ"ט גורש מגרמניה בשל אזרחותו הזרה. הוא נסע בדרכו לפולין, במחשבה לייסד ישיבה חדשה, אך הגבול הפולני נסגר והוא הוחזר לפרנקפורט. הוא חזר ללמד תורה, אך כעבור תקופה קצרה נסגרה ישיבתו על ידי הנאצים. הוא פתח ישיבה בביתו ועשרות בחורים השתכנו בו. לאחר שראה שאין אפשרות להמשיך בחיים תורניים בעיר, החליט להגר לבריטניה, ולהצטרף לבנו הרב גדליה שנישא שם, ולגיסו. בעזרת הרב יחזקאל אברמסקי והארי גודמן קיבל אשרת כניסה[2]. מיד עם בואו ללונדון, פתח את הישיבה עם בחור אחד בלבד, בבית מדרש של סנדר הרמן. בהשתדלות הרב שלמה שיינפלד קיבל היתר להביא ללונדון שלושים מתלמידיו, שהיו ברחבי גרמניה ופולין. לישיבה הצטרפו גם בחורים מווינה שגורשו משם.
הקמת הישיבה עלתה לו בקשיים. הבחורים שהיו פליטים תקופה ארוכה, היו במצב נפשי קשה, זאת בנוסף לדאגתם לחיי משפחותיהם. גם המצב בלונדון היה קשה עקב ההפצצות והפליטים המרובים. הוא חיזק את תלמידיו בכך שישיבות מזרח אירופה נחרבות, ועליהם להקים ישיבה חדשה. הוא לא הצליח לגייס ר"מים, והתלמידים המבוגרים בוגרי ישיבות ליטא מסרו שיעורים לבחורים הצעירים, כשבנו הרב גדליה מכהן מעליהם. בשנת ת"ש, נכלאו ובהמשך גורשו לקנדה ואוסטרליה כחצי מבחורי הישיבה, ילידי גרמניה ואוסטריה. הוא עודד את הבחורים לפתוח ישיבה בקנדה ופנה לארגון עזרת תורה לשלוח להם ספרי קודש. הוא הבטיח לשלם חצי משכר הדירה של הבחורים. הוא ניסה לפתוח ישיבה גם באוסטרליה, אך הבחורים הורשו לצאת מהמדינה והתפזרו ברחבי העולם[3]. לאחר שהישיבה הצטמצמה, הוא שלח את בחוריו לשכנע בחורים יהודיים שעבדו בסדנאות הצבא או היו בקיבוצי הכשרה, שיבואו לישיבה, ואכן מספר בחורים ניאותו והפכו לבחורי ישיבה. כשנודע לממשלה מפעולותיו אלו, היא הורתה על גירושו מלונדון, והוא הוכרז כ"אויב המדינה". הוא ערך יום תענית בישיבה, ולבסוף בוטל גירושו, לאחר שהרב יוסף הרמן הרץ הסביר לשלטונות את פעילותו, ושיכנעם שאין בפעולותיו היזק למדינה. הרב שניידר סירב להקים ועד בעלי בתים ("קאמיטיי") שאחראי על הישיבה, מחשש שיתערבו בהנהגתה הרוחנית. הוא נהג להקדיש שעות שיחה עם כל תלמיד, לחזקם בלימוד התורה בתקופה הקשה.
הוא פעל לקבץ את הילדים היהודיים שפונו לכפרים שונים, ולהביאם לישיבה. הוא גם פתח מוסד לבנות פליטות מגרמניה ודאג לפרנסתן ובהמשך לנישואיהן.
בשנת תש"ד היגרה הישיבה למנצ'סטר לכשנה. לאחר חזרתם ללונדון, החל לפעול למען ניצולי השואה. הוא פתח בית ספר עם פנימייה לילדים פליטים. בשנת תש"ז שלח את חתנו הרב סמיאטיצקי להונגריה להביא נערים יתומים ללמוד בישיבה. בשנת תש"י פתח כולל אברכים ומכינה לצעירים בשם "אהבת תורה". בשנת תשי"א שלח את חתנו הרב יצחק צבי (זיידל) סמיאטיצקי למרוקו להביא לישיבה נערים. הוא התעקש שילמדו בשפת היידיש, ואכן הם הצליחו להתערות בישיבה. מתלמידיו ממרוקו הם הרב יעקב טולידאנו, הרב ניסים טולידנו והרב מיכאל טולידאנו.
משנת תש"ז חלה בשיגרון ומחלות נוספות. בשנת תשי"א עבר ניתוח, ובשנת תשי"ג עבר ניתוח נוסף, אז הוסיפו לו את השם "חיים". מאז לא יצא מביתו, אך המשיך למסור שיחות מוסר על אף חולשתו.
משפחתו
אחותו מינה נישאה לרב גרשון הניך יודאלייב, ר"מ בישיבת תורת אמת בפרנקפורט ובהמשך רב בלונדון.
בנו הרב גדליה היה אף הוא תלמיד חכם וכיהן כר"מ בישיבה. חתניו היו הרב אליעזר לופיאן, בנו של הרב אליהו לופיאן, הרב יצחק צבי (זיידל) סמיאטיצקי והרב אלתר שלמה יצחק הלפרן (תלמידו מפרנקפורט, ומחלוצי מהדירי ספרי הראשונים), שלושתם כיהנו כר"מים בישיבה מיד לאחר נישואיהם.
נכדו הוא הרב דוד מנחם שניידר, משגיח ישיבת גרודנא באר יעקב.
נכדתו היא הרבנית תמרה ברזל אשת הרב אברהם יצחק ברזל שהיה מראשי ישיבת מיר ברכפלד.
מתלמידיו
- הרב יצחק טוביה וייס, גאב"ד העדה החרדית
- הרב משה שטרנבוך, ראב"ד העדה החרדית
- משה יוסף (פאול) רייכמן מטורונטו-קנדה
- הרב יעקב טולידאנו ראש ישיבת חזון ברוך ומייסד מוסדות מרכז התורה בצרפת
- הרב נסים טולדנו, ראש ישיבת שארית יוסף בבאר יעקב וחבר מועצת גדולי התורה
- הרב מיכאל טולידנו נשיא ישיבות אור ברוך וברית יעקב
- הרב שמעון ויזמן ראש ישיבת אשל בשטראסבורג
- הרב מכלוף פחימא רב קהילת יוצאי צפון אפריקה בבני ברק
- הרב אברהם בדוש ראש ישיבת ומוסדות ארם צובא במקסיקו סיטי
- הרב משה שלאס (הנודע בכינויו דער קליינע חפץ חיים[4])
לקריאה נוספת
- אהרן סורסקי, מוסף שבת המודיע, גיליון שבת וישב, כ' בכסלו תשע"ה.
- הרב משה שטרנבוך, אש קודש, ירושלים תשע"ה.
קישורים חיצוניים
ספר זכרון, באתר אוצר החכמה
- גיליון "קשר" 93, באתר מרכז רבני אירופה.
הערות שוליים
- ^ כמו הרב ליפמן ראקוב בווירקסהיים והרב משה אליהו רוגוזניצקי בהיידלברג ובהמשך בלייפציג.
- ^ סיפור הצלתו באתר ערוץ 7.
- ^ מלבד שניים שניסו לחזור לבריטניה, ואונייתם הוטבעה על ידי היפנים.
- ^ ר' משה שלאס https://moreshet-auctions.com/-rare-tomar-devorah-with-an-interesting-dedication-shanghai-1945-miniature-edition
31071462משה שניידר