רב-תרבותיות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף רב־תרבותי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רב-תרבותיות[1] היא גישה אשר מדגישה את חשיבות הקבלה של זהויות תרבותיות שונות, במיוחד במסגרת של מדינות קולטות הגירה. התפיסה הרב-תרבותית מניחה כי האדם יכול להיות שותף בכמה הקשרים ומעגלים של זהויות, ולנוע בחופשיות ביניהם.

מדיניות רב-תרבותית אומצה לראשונה בחוק כמדיניות ממשלתית רשמית בקנדה בשנת 1971. מטרתה הייתה לאחד בצורה טובה יותר את הקבוצות השונות בחברה כדי לנסות ולהפיג את המתחים בין קנדים צרפתים וקנדים אנגלים, כמו גם לחזק את הקשר של קבוצות מוצא אחרות למדינה[2].

הוויכוח בנוגע לרב-תרבותיות

עקב תהליכי הגירה יותר ויותר חברות דמוקרטיות בעולם הופכות להיות מגוונות מבחינה אתנית ותרבותית. ויכוח מתנהל בשאלה האם יש לעודד רב-תרבותיות כמדיניות חברתית וממשלתית.

מצדדי הרב-תרבותיות מצביעים על מעלותיה: הקלת תהליך השתלבותם של קבוצות מהגרים ומיעוטים בחברה המרגישים שזהותם מכובדת על ידי אחרים, יצירת אידאולוגיה של סובלנות המאחדת בין חלקי החברה, העשרה הדדית של תרבויות זו את זו ויצירת חברה עשירה ומעניינת יותר מבחינה תרבותית.

מתנגדי הרב-תרבותיות, לעומתם, מצביעים על קשיים וחסרונות אפשריים באימוץ מדיניות מסוג זה: הדגשת הזהות הקבוצתית יכולה להקשות על יחידים להגדיר את עצמם כרצונם, התמקדות בנושא הזהות מסיטה את תשומת הלב מאי שויוון תעסוקתי וכלכלי בין חברי קבוצות שונות, רב-תרבותיות בביטוייה הקיצוניים יכולה לסתור ערכים של חופש ביטוי ושוויון בין המינים.

רב-תרבותיות מול ליברליזם

בניגוד לאידאולוגיית כור ההיתוך, הגישה הרב-תרבותית רואה סכנה גדולה יותר בדיכוי של תרבויות מיעוטים מאשר קיומם של קבוצות בעלות ערכים סותרים באותה מדינה. כך למשל, ויל קימליקה מאמין שהסיכוי שמיעוט לאומי ירצה להקים מדינה עצמאית משלו גדול יותר כאשר המדינה מתעלמת מהאינטרסים החיוניים ביותר שלו[3]. כמו כן, הגישה הרב-תרבותית רואה בהבדלים בין יחידים ובין קבוצות מקור פוטנציאלי להעצמה ולא רק להתנגשויות. הרב-תרבותיות מרחיבה את ההיצע התרבותי (מסעדות, הופעות, פסטיבלים וכדומה) העומד בפני אזרחי המדינה הרב-תרבותית ובכך מעשירה את חייהם. יתרה מזאת, בעידן הכלכלה הגלובלית הרב-תרבותיות מקלה גם על קשרים עסקיים עם מדינות אחרות, ובכך מסייעת להתפתחותה הכלכלית של המדינה.

חסידי הרב-תרבותיות טוענים שהענקת זכויות אדם בסיסיות כגון חופש הביטוי, חופש ההתארגנות, וחופש דת והמצפון לא מספיקה כדי לענות על הצרכים של מיעוטים לאומיים ודתיים. לטענתם, המדיניות הנייטרלית כביכול של הליברליזם הקלאסי ביחס לתרבות מפלה לרעה את קבוצות המיעוט התרבותיות. כך למשל, ההחלטה על שפת הלימוד הרישמית בבתי הספר תפגע במיעוטים אתניים ששפתם שונה מהשפה הרשמית. כמו כן, הפרדת הדת מהמדינה תפגע במיעוטים דתיים (ראו לדוגמה חוק הרעלה). כדי לפצות את המיעוטים התרבותיים חסידי הרב-תרבותיות מציעים להעניק למיעוטים אלה זכויות קבוצתיות במטרה לשמר תרבותם. זכויות אלה כוללות בין השאר זכות לשלטון עצמי, זכות לקביעת כללים פנימיים לחברי הקהילה וניסיון להימנע מחקיקה הפוגעת בתרבותם[3]. כמו כן, התומכים ברב-תרבותיות מדגישים כי על המדינה להעניק הקצבות שיתמכו במגוון של פעילויות תרבותיות של הקהילות השונות החיות במדינה.

בעיני חסידי-הרב תרבותיות הענקת זכויות קבוצתיות נובעת בהכרח מהנחות היסוד של הגישה הליברלית. לטענתם, אין משמעות לאוטונמיה אישית ללא אוטונומיה קבוצתית שכן לאוטונומיה אישית יש משמעות רק בהקשר תרבותי. למשל, הזכות לחיות אורח חיים חקלאי אינה רלוונטית עבור אדם שחי בסביבה עירונית. מנגד, חסידי הליברליזם טוענים כי הגישה הרב-תרבותית חותרת תחת הנחות היסוד של המדינה הליברלית. החשש העיקרי של הליברלים הוא מפני תרבויות לא-ליברליות שיכפו את תרבותן על הרוב או שיפגעו בזכויות האדם של חברים בקהילתן (לדוגמה ילדים ונשים) מכוח הזכויות הקבוצתיות שקיבלו[3]. בריאן בארי, אחד מהמבקרים החריפים של הרב-תרבותיות, טוען כי: "מהות החוק היא הגנה על אינטרסים מסוימים במחיר של אחרים כאשר הם מתנגשים"[4]. כאשר מנהגים תרבותיים מסוימים מתנגשים עם ערכים ליברלים של זכויות אדם, יש להעדיף את האחרונים.

ישנן מדינות כמו קנדה ואוסטרליה שמנסות לגשר בין ערכי הליברליזם לבין ערכי הרב-תרבותיות תוך עידוד ביטויים תרבותיים מגוונים, כל עוד אינם עומדים בסתירה לזכויות האדם הבסיסיות.

חינוך רב-תרבותי מול חינוך לרב-תרבותיות

ערך מורחב – פלורליזם בחינוך

שאלת היחס לרב-תרבותיות רלוונטית למערכות חינוך בעולם כולו. באיזו מידה צריכה המדינה לעודד פלורליזם תרבותי? האם המדינה צריכה להעמיד במרכז כללי משחק דמוקרטיים שיאפשרו את הקיום בצוותא של בני הקבוצות השונות? מדינות שונות נוהגות בדרכים מגוונות בשאלות אלה.

חינוך רב-תרבותי הוא גישה שדוגלת באוטונומיה חינוכית לכל קבוצה תרבותית, מתוך תפיסה רלטיביסטית שלכל התרבויות יש ערך שווה ואין תרבות חשובה יותר. הגישה הזו רלוונטית במיוחד למציאות הישראלית הרב-תרבותית, כפי שקובע פלד: "כל קבוצה אידאולוגית או תרבותית רשאית להתארגן ולהקים בית ספר או רשת של בתי ספר שיתנהלו על פי רוחה.[...]משרד חינוך במדינה בה השסע התרבותי הגיע לגבול עליון שאין למעלה הימנו, צריך להיות צנוע ביומרותיו. עליו להסתפק בעיסוק במנהל ובבקרה מינהלית של בתי הספר ולהיות מנוטרל לגמרי מכל זיקה אידאולוגית והשקפת עולם."[5] אולם, תנאי הכרחי לחינוך רב-תרבותי הוא שהמוסד החינוכי יתן לחניכיו כלים לצאת מהקהילה ולהשתלב בקהילות אחרות, כמו שנקבע בפסק הדין מנחם מענדל אלקסלסי נגד עיריית ביתר עילית[6].

המבקרים של החינוך הרב-תרבותי טוענים כי בניסיונות שלו להילחם באתנוצנטריות של התרבות השלטת הוא מוביל לאתנוצנטריות של השוליים. האלטרנטיבה שהם מציעים לחינוך הרב-תרבותי היא חינוך לרב-תרבותיות, או חינוך פלורליסטי. חסידי גישה זו מבקשים לבטל הן את האינדוקטרינציה של התרבות השלטת והן את האינדוקטרינציה תרבויות השוליים. בגישה זו המורה "מתווך ערכים" ולא מחנך לערכים.

רב-תרבותיות במערכת החינוך בישראל

אף על פי שמשרד החינוך אימץ את אידאולוגיית כור ההיתוך בעשור הראשון לקיומו ( מדיניות ממשלתית שבה נוצר ניסיון להתאים את העולים החדשים לתרבות " הצבר" הישראלי ), בפועל התפצל החינוך בישראל בין מספר מערכות אוטונומיות או אוטונומיות-למחצה: החינוך הממלכתי, החינוך הממלכתי דתי, החינוך הערבי עצמאי והחינוך העצמאי[7]. מגמה זו הלכה והתחזקה בשנות התשעים עם העלייה מארצות חבר המדינות ועם עליית מספר הפועלים הזרים[8].

על פי ריטה סבר[9] מערכות החינוך הפורמליות והלא פורמליות חייבות להכיר בכך שהן פועלות בעידן חדש שבו יש שונות תרבותית גבוהה. לכן הן נדרשות לפתח דיאלוג יצירתי שיתחשב בכל השותפים בלמידה והנושאים הקשורים לתרבותם.

קיימות מספר נקודות מבט ביחס לרב-תרבותיות; נקודת המבט הדמוגרפית מתייחסת אל העובדה שהחברה היא הטרוגנית ומורכבת ממגוון קבוצות; נקודת המבט המבנית מתייחסת להוגנות בחלוקת הכוח בין הקבוצות בחברה; ונקודת המבט האידאולוגית נוגעת ליחס של החברה לריבוי התרבויות שבתוכה. אפשר לומר שבישראל מתקיימת רב-תרבותיות דמוגרפית, אך היא אינה רב-תרבותית במובן המבני משום שקיימים בה קיפוח ואפליה של קבוצות שונות ואין בה חלוקה הוגנת ושוויונית של הכוח. היא גם לא רב-תרבותית במובן האידאולוגי משום שקיימת בה קבוצה תרבותית הגמונית, שכל שאר הקבוצות נחשבות לפחותות ממנה. החברה הישראלית רואה בהטרוגניות הקיימת בתוכה מכשול שיש להתמודד איתו ולא דבר חיובי שניתן ללמוד ממנו.

ניתן להתייחס לשונות התרבותית בחברה באמצעות שישה דפוסים:

  • בידול אפלייתי – התייחסות היררכית לקבוצות התרבותיות במדינה, כאשר הקבוצות הנחותות מופרדות ומופלות לרעה, כפי שקרה, לדוגמה, בדרום אפריקה.
  • הטמעה גלויה או מדיניות כור ההיתוך – מדיניות היררכית מובהקת בה כל הקבוצות אמורות לאמץ את התרבות הדומיננטית.
  • פלורליזם חולף – הקבוצות השונות משתמשות בשפה שלהם כעזרה לתחילת הדרך, אך השפה שלהם אינם נחשבת לנכס והמטרה היא שבסופו של דבר יפטרו ממנה. המטרה היא עדיין להיטמע בתרבות המרכזית, אך הקצב הוא איטי יותר.
  • רב-תרבותיות שיירית – החברה מקבלת מאפיינים אתניים או פולקלוריסטיים ורואה בכך אות לסובלנות שלה. אך בני הקבוצות התרבויות השונות נדרשים לוותר על מרכיבים גרעיניים של תרבותם כמו שפה, דרכי חינוך, יחסים במשפחה כדי להתערות בתרבות הדומיננטית.

שני הדפוסים הבאים מדברים על יחס שווה ערך כלפי כל הקבוצות התרבותיות בחברה:

  • פלורליזם מצרפי – בחברה יש מגוון קבוצות תרבותיות ללא יחס היררכי ביניהן. הקבוצות חיות זו לצד זו, כאשר כל אחת שומרת על הייחוד התרבותי שלה ואינה יוצרת קשר או משפיעה על האחרות. כלומר, כל קבוצה נשארת חד-תרבותית בתוך עצמה.
  • שזירה (מודל 'החמין') – כל קבוצה שומרת על הייחוד התרבותי שלה אך בין הקבוצות קיימת אינטרקציה והשפעה הדדית. מודל זה מעדיף זהויות רב-תרבותיות על פני זהויות חד-תרבותיות.

לעיתים, מודל הפסיפס נראה כמו המודל הריאלי והאפשרי היחידי. במיוחד אם הפער בין הקבוצות גדול עד כדי כך שהן לא מסוגלות להתקרב זו לזו.

פדגוגיה ביקורתית וחינוך לרב-תרבותיות

סוניה נייטו[10] חקרה את הקשר בין פדגוגיה ביקורתית וחינוך לרב-תרבותיות. לשיטתה, כדי שחינוך לרב-תרבותיות יצליח ויוביל לשינוי משמעותי עליו לאמץ פרספקטיבה ביקורתית יותר. פדגוגיה ביקורתית היא גישה שבה סטודנטים ומורים לומדים במשותף ובאופן הדדי על העולם. זוהי דרך מחשבה פתוחה וביקורתית יותר על הלימודים. פדגוגיה ביקורתית מתחילה במקום שבו הסטודנטים נמצאים, כלומר במציאות שלהם, כנקודת התחלה ללימוד. כלומר, הפדגוגיה הביקורתית מכירה בתרבות, בלשון, במצב הכלכלי של התלמידים. היא מעודדת את הניסיון והידע של התלמידים, אף על פי שהניסיון הזה אינו הדרך היחידה להתמודד עם הידע. התלמידים לומדים להיות סקרנים, לחקור, לשאול ולהפוך לפותרי בעיות. התפיסה היא שלבעיה אין פתרון אחד נכון, שכן ניתן לראות את אותה בעיה מכמה נקודות מבט. המטרה של הפדגוגיה הביקורתית היא לאפשר לתלמידים לראות ולהכיר את המציאות בדרך יותר מלאה, כאשר לתלמידים יש הזדמנות לבחון סיטואציות ואירועים מכמה נקודות מבט. כאשר התלמידים מנתחים באופן ביקורתי ושואלים שאלות על חומר, הלימודים, הרעיונות והפעולה עולים בהדרגה.

העצמה בחינוך מציעה הגדרה מחדש של היחסים בין מורים ותלמידים, הורים ומנהלים. היא מובילה להצלחה בלימודים והתקדמות אישית אך זו אינה מטרתה העיקרית. המטרה המרכזית היא להפוך את התלמידים לביקורתיים ולהמריץ אותם לפעול לשינוי חברתי. העצמה היא גם המטרה וגם התוצאה של פדגוגיה ביקורתית, והיא גם הצד השני של מטבע השליטה. כשכוח בא לידי ביטוי בשליטה משתמשים בו כדי לשלוט. כשהוא בא לידי ביטוי בהעצמה, משתמשים בו כדי לשחרר ולפעול פעולה חברתית.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Gad Barzilai, Communities and Law: Politics and Cultures of Legal Identities, University of Michigan Press, 2003.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רב-תרבותיות בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ אשרת ציפורה, ישראל חברה רב-תרבותית, אח 1998, עמ' 65-146
  2. ^ D. Avramov & R.L. Cliquet, Integrated policies on gender relations, ageing and migration in Europe (Antwerpen: CBGS, 2005) p. 204
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 יוסי דהאן, תאוריות של צדק חברתי, (ישראל: משרד הביטחון, 2007), עמ' 170-146
  4. ^ נעמה כרמי, בריאן בארי 1936-2009
  5. ^ מ. פלד, "החינוך הממלכתי במצור", מפנה 19, עמ' 10.
  6. ^ פסק הדין מנחם מענדל אלקסלסי נגד עיריית ביתר עילית
  7. ^ א' יוגב, "גישות לחינוך ערכי בחברה פלורליסטית", בתוך י' עירם, ש' שקולניקוב, י' כהן וא' שכטר (עורכים), צומת: ערכים וחינוך בחברה הישראלית (ישראל: משרד החינוך, 2001), עמ' 355-379
  8. ^ אילן גור זאב, רב-תרבותיות וחינוך בישראל.
  9. ^ ריטה סבר, (2001). בוללים או שוזרים? מסגרת מושגית לבחינת סוגיות של רב תרבותיות. בתוך גדיש: ביטאון לחינוך מבוגרים, 7, 45–54.
  10. ^ Nieto, S (1999). The Light in their Eyes, creating multicultural learning
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24095184רב-תרבותיות

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=רב-תרבותיות&oldid=2727492"