איסור הצגת סמלים דתיים בבתי הספר בצרפת
האיסור על הצגת סמלים דתיים בבתי הספר בצרפת עוגן בחוק מס' 228–2004, של הרפובליקה הצרפתית ונודע בשיח הציבורי בשם הלא מדויק "חוק הרְעָלָה". על החוק חתם נשיא צרפת, ז'אק שיראק, ב-15 במרץ 2004, והוא נכנס לתוקף ב-2 בספטמבר 2004.
שמו המלא של החוק (בצרפתית) הוא
"חוק מס' 228–2004 מן ה-15 במרץ 2004, המסדיר, תוך יישום עקרון החילוניות, לבישת סמלים או בגדים המצהירים על השתייכות דתית בבתי הספר היסודיים, חטיבות-ביניים ותיכונים ציבוריים".
החוק אינו מזכיר במפורש סמל דתי מסוים שהצגתו בבתי הספר תיאסר, ולכן אוסר כל לבוש בעל שיוך דתי – לרבות נוצרי, יהודי, מוסלמי וסיקי. אך עם זאת, חקיקתו באה בעקבות משבר מתמשך, שפרץ בשנת 1989 כאשר נערות מוסלמיות ביקשו ללבוש כיסוי ראש מסורתי, צעיף בשם חימאר, בבתי הספר שבהם הן למדו בצרפת, כחלק מן החג'אב, קוד הלבוש הצנוע המחייב את המוסלמי המאמין.
"משבר הרעלה" (בצרפתית: l'affaire du foulard) כפי שנודע ברבים, עימת ערכים מתנגשים בסיסיים בתרבות הצרפתית. רפובליקניזם מול דמוקרטיה, הלאומיות הצרפתית מול חופש הביטוי, הפרדת הדת מהמדינה, מול חופש הדת, הזהות הלאומית הגאלית המטופחת בצרפת לכדי ערך יסוד, אל מול זכותו של מיעוט אתני לשמור על זהותו הלאומית והדתית – ערכים שהגיעו לביטוים הקיצוני בצרפת, אך במידה זו או אחרת יישומם מהווה קושי ברבות מן הדמוקרטיות הליברליות.
כיסוי הראש שבו מדובר אינו "רעלה" במובן זה שאינו מסתיר את הפנים, אלא נכרך על השיער, האוזניים, הלחיים, ונרכס מתחת לסנטר. הביטוי הצרפתי "foulard" פירושו צעיף, ואף הוא אינו מתאר נכונה את ה"חימאר" שבו מדובר. בשיח הציבורי בעברית התקבל הביטוי "רעלה", ובו ייעשה שימוש בערך זה.
רקע פוליטי והיסטורי
הזהות שטופחה לאחר המהפכה הצרפתית היא זהות לאומית צרפתית, הרואה בהפגנת שייכות דתית עניין שאינו רצוי. עובדי המדינה בצרפת אמורים להיות אדישים לאמונות דתיות בשעת מילוי תפקידם, ולא להשמיע הצהרות העשויות להתפרש כפוליטיות או דתיות. בשנת 1905 קיבלה צרפת את החוק הקובע את הפרדת הדת מהמדינה, ואוסר על המדינה להכיר או לממן כל דת. מדיניותה הרשמית של צרפת היא החילוניות – "laïcité" (אנ').
החוק הצרפתי קובע כי בתי ספר המופעלים על ידי הממשל הלאומי או האזורי אינם יכולים לאמץ או לקדם כל דוֹגמה דתית, בין אם המדובר בדת ממסדית קיימת, או אף היעדרה של כל דת, וכל פילוסופיה אחרת. בתי ספר הממומנים או מופעלים בידי הממשל הלאומי והאזורי אינם יכולים לכפות חינוך דתי על תלמידיהם. הם צריכים להיות פתוחים כלפי ילדים מכל דת שהיא.
קהילה מוסלמית משמעותית קיימת בצרפת מאז הקולוניזציה של אלג'יריה בשנות ה-30 של המאה ה-19. גלי הגירה בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 הביאו לעלייתה של דת האסלאם למעמד הדת השנייה בגודלה בצרפת, לאחר הנצרות הקתולית. הערכות באשר למספר המוסלמים בצרפת היא בין 4 ל-8 מיליון מוסלמים, מתוך אוכלוסייה כוללת של יותר מ-65 מיליון נפש. נטייתם של המוסלמים להתרכז באזורי מגורים משלהם, ושיעור ילודה גבוה יחסית לילידי צרפת, הביאו ליצירת תת-תרבות מוסלמית צעירה ודומיננטית. באזורים מסוימים של צרפת האורבנית מהווים המוסלמים בין חצי לשליש מן התושבים בקבוצות הגיל הצעירות.[1]
במערכת החינוך הצרפתית מאות אלפי תלמידים בני הדת המוסלמית. המספר המדויק אינו ידוע, שכן מספרם הכולל של המוסלמים בצרפת שנוי במחלוקת. חלק מן ההורים המוסלמים מעדיפים לחנך את בניהם בבתי הספר הקתוליים הפרטיים, אך הדבר כרוך בתשלום. מספר בתי ספר מוסלמים נפתחו לאחרונה, אך רוב התלמידים המוסלמים לומדים במערכת בתי הספר הציבוריים הצרפתים.
פרשת הרעלה
המחלוקת בדבר הלבוש הדתי שהובילה לחקיקת איסור הצגת הסמלים הדתיים החלה בשנת 1989 בחטיבת הביניים ע"ש גבריאל האווז בעיר קריי (Creil), פרוור קטן של פריז. בחודש ספטמבר 1989 הופיעו שלוש נערות מוסלמיות ללימודיהן כשהן עוטות את החימאר המסורתי, מעין צעיף המכסה את הראש, את האוזניים והלחיים, אך אינו מסתיר את הפנים. השלוש, ביניהן האחיות פאטימה ולילה אשבון, נתבקשו על ידי מנהל בית הספר להסיר את הצעיף אך סירבו. לאחר שלושה חודשים הסכימו האחיות שלא ללבוש את הצעיף בכיתה בשעת הלימודים, אך המשיכו ללובשו בחצר בית הספר.[2]
התקרית הפשוטה הביאה לתגובה חריפה ברחבי צרפת. בנובמבר 1989 הכריזה מועצת המדינה של צרפת, כי הרעלה, בהיותה דרך ביטוי דתית, נוגדת באופן עקרוני את עקרון ה-"laïcité" (החילוניות) בבתי הספר.[3]
על סמך הודעה זו הוציא ראש הממשלה, ליונל ז'וספן, הנחיה כי בעתיד יהיה הדבר נתון לשיקול דעתו של כל מנהל וכל רשות מקומית כאשר כל מקרה ייבחן לגופו.
בינואר 1990 הושעו על רקע דומה שלוש נערות מחטיבת הביניים ע"ש לואי פסטר בנואיון (אנ') שבחבל פיקרדי. הרטוריקה של הצדדים הלכה והחריפה במהלך השנים שלאחר מכן, כאשר מורי בית הספר בננטואה שבתו כנגד לבישת הרעלה בבית ספרם, ובשנת 1993 הורחקו ממנו ארבע תלמידות לובשות רעלה.
בספטמבר 1994 הוציא שר החינוך הצרפתי, פרנסואה בַּיירוּ (Bayrou), מזכר שהופץ לכל בתי הספר. המזכר, שפורסם בעיתון "לה מונד" ב-21 בספטמבר 1994, מיתן את החלטת מועצת המדינה, אולם אסר על לבישת הרעלה בכל בתי הספר הציבוריים בצרפת. המסמך סימן את חזית המאבק האידאולוגי העתידית:
- "בצרפת הפרויקטים הלאומיים והרפובליקנים זוהו עם רעיון מסוים של האזרחות. הרעיון האזרחי של האומה והרפובליקה מכבד מטבעו את כל האמונות, במיוחד את האמונות הדתיות והפוליטיות ואת המסורות התרבותיות, אך הוא פוסל על הסף את שבירתה של האומה לקהילות נפרדות האדישות זו לזו, והמכבדות רק את חוקיהן הן, וחיות בדו קיום ותו לא. האומה אינה רק קבוצה של אזרחים בעלי זכויות אדם. זוהי קהילה בעלת ייעוד... אבקשכם לבקש מכל המורים ומכל הצוות החינוכי להסביר לתלמידים את המשמעות הכפולה של כבוד לאמונות הפרט, אך נחישות בהגנה על הפרויקט הרפובליקני בארץ זו".[4]
על פי המזכר, על אנשי החינוך להבחין בין סמלים דתיים "מוצנעים" לבין סמלים דתיים "בולטים" (ובהם הרעלה המוסלמית) אשר נאסרו על התלמידים בבתי הספר בצרפת.
האיסור הביא לגל של תגובות ותגובות שכנגד. על פי נתונים ירד מספר הילדות לובשות הרעלה במערכת החינוך הצרפתית מ-2,000 בספטמבר 1994 ל-600 בדצמבר באותה השנה, וזאת מכלל 12 מיליון התלמידים במערכת החינוך הצרפתית.[5]
בין 1994 ל-2003 הורחקו 100 תלמידות לובשות רעלה מחטיבות הביניים ובתי הספר התיכוניים בצרפת. בחלק מן המקרים עתרו התלמידות לבתי המשפט, ואלו לעיתים קיבלו את עתירתן בקביעה כי המדיניות הממשלתית בנושא אינה אחידה, ואל מול "מזכר ביירו" עומדת החלטת מועצת המדינה. החלטותיהם של בתי המשפט, אל מול הפסיקות המחייבות של "מועצת המדינה" יצרו מעין משפט של תקדים, המנוגד למחשבה המדינית והמשפטית הצרפתית, בו נותר מרווח פעולה רחב לכל בית ספר מקומי להחליט לפי טעמו בשאלה רגישה זו. נטען כי ישנו מקום ליצירת כלל בהיר ומחייב, שיביא להאחדה של הטיפול בעניין הלבוש הדתי בכל בתי הספר בצרפת.
ועדת סטאזי
ביולי 2003 מינה נשיא צרפת ז'אק שיראק את האומבודסמן הצרפתי, ברנאר סטאזי(אנ') לעמוד בראש ועדת חקירה לבחינת יישום עקרון החילוניות בפועל. בוועדה כיהנו 20 נכבדים ומלומדים מתחומים שונים בציבוריות הצרפתית.
ב-11 בדצמבר 2003 פרסמה הוועדה את הדין וחשבון שעליו עמלה, ובו נקבע כי הצגתם המופגנת של סמלים דתיים פוגעת בכללים החילוניים של מערכת בתי הספר הצרפתים, וכי יש לחוקק חוק כנגד תלמידים הלובשים סמלים מופגנים, דהיינו סמלים בהם יכולים תלמידים אחרים להבחין בנקל. הסמלים יכללו את כיסוי הראש המוסלמי לנערות, את הכיפה לנערים יהודים, טורבן לתלמידים סיקים וצלבים גדולים. הוועדה המליצה לאפשר לבישת סמלים דתיים מוצנעים כצלבים קטנים או מגני דוד, או ידיה של הקדושה פאטימה (חמסה).
על פי הוועדה, תפקידה של מערכת החינוך הממלכתית בצרפת הוא להעביר ידע, להכין את התלמידים לחיים, להבטיח את האוטונומיה והפתיחות לשוני התרבותי, ואת ההתפתחות האישית. בית הספר מחנך את התלמידים לקריירה מקצועית, אך גם לערכים של אזרחות ברפובליקה הצרפתית. חינוך זה דורש כללים משותפים כשוויון בין המינים וכבוד לחילוניות.
ועדת סטאזי בחנה מכלול של בעיות הנוגעות ליחסי הדת והמדינה בצרפת, כגון הכחשת השואה ואנטישמיות מוסלמית, בדיקת מוסלמיות אדוקות בידי רופאים גברים ועוד. המלצותיה נגעו לטווח של עניינים, ובין היתר המליצה גם על ציון החגים היהודים והמוסלמים בבית הספר, אך המלצתה העיקרית הייתה איסור לבישת סממנים דתיים מופגנים בבתי הספר הממלכתיים בצרפת.[6]
חקיקת החוק ופרשנותו
בדצמבר 2003 החליט הנשיא שיראק ליישם את מסקנות ועדת סטאזי, שקראו לאיסור סמלים דתיים מופגנים בבתי הספר. שיראק יזם חקיקה בהליך מהיר לקראת יישומו של החוק כבר בשנת הלימודים המתחילה בספטמבר 2004.
ב-10 בפברואר 2004 הצביעה האספה הלאומית הצרפתית (הבית התחתון של הפרלמנט הצרפתי) ברוב גדול של 494 תומכים, אל מול 36 מתנגדים ו-31 נמנעים, על קבלת החוק, אך קבעה כי לאחר שנה שבה יפעל החוק, תיערך בחינה מחדש.
על אף שברור כי המחוקקים שיוו אל מול עיניהם את הרעלה המוסלמית על כל צורותיה, אין החוק נוקט בלשון מפורשת, אלא מתייחס לפריטים "מופגנים", במונחים רחבים, המתירים כר נרחב לפרשנות.
יישומו של החוק
ב-2 בספטמבר 2004 נכנס החוק לתוקף, עם תחילת שנת הלימודים. על אף המחלוקת שסבבה את קבלת החוק עברה הפעלתו באופן נטול אירועים יחסית.
על פי סטטיסטיקה רשמית של הממשלה הצרפתית, משנים עשר מיליון התלמידים רק 240 בנות הגיעו לבית הספר כשהן עטויות בלבוש מסורתי אסלאמי. 170 מתוכן הסכימו להסירו, וכנגד 70 נפתחו הליכים. בסוף הסמסטר הראשון של שנת הלימודים 48 תלמידות הושעו מן הלימודים על פי החוק החדש, לרבות שלושה תלמידים סיקים שניסו ללבוש טורבן בבתי ספר קתוליים.
בתי משפט בצרפת ומועצת המדינה, שנדרשו ליישומם של החוק ולתקפם של מזכרי שר החינוך המבוססים על החוק, קבעו מספר פעמים כי החוק תקף, וכי הפעילות המתבצעת במסגרתו היא חוקית.
עם פתיחת שנת הלימודים 2005 דיווח העיתון "לה מונד" כי למערכת החינוך הצרפתית הגיעו רק 12 תלמידים כשהם לובשים סמלים דתיים מופגנים. על פי החוקרת חניפה שריפי, מפקחת מטעם משרד החינוך בצרפת, רבות מן התלמידות וההורים ראו את החוק כ"משחרר". בעוד שלשון החוק קראה לבדיקה מחדש לאחר שנה, במועד שהיה קבוע לכך, ספטמבר 2005 עדיין לא נתבצעה בדיקה זו, וגם לא לאחר מכן.
התגובות לחוק
קבלת החוק גררה גל של הפגנות ברחבי העולם – בלונדון, בביירות, במצרים, בטורקיה, בכווית, בירדן, בבחריין וברשות הפלסטינית.[7]
אלפי צועדים צעדו ברחובות פריז בינואר ובפברואר 2004, אך בקנה מידה צרפתי היו הפגנות אלו בלתי משמעותיות. על פי הסקרים שנערכו תמך רוב העם הצרפתי בחקיקה החדשה, סקר שנערך על ידי העיתון "לה פריזיאן" מצא כי 69% מן הציבור תומכים בחוק, לעומת 29% המתנגדים לו. בין המוסלמים בצרפת תמכו 42% בחוק, ואילו 53% התנגדו לו. בין הנשים המוסלמיות תמכו בחוק 49% בעוד ש-43% התנגדו לו.[8]
בעוד שכל המפלגות העיקריות בצרפת נותרו מפולגות ביחסן לחוק, הצביעו נציגיהן בעד קבלת החוק בפרלמנט, הן משורות האופוזיציה והן משורות הקואליציה. מפלגת החזית הלאומית הימנית-קיצונית של ז'אן מרי לה פן הייתה היחידה שהתנגדה לחוק.
ארגוני זכויות אדם ברחבי העולם הביעו התנגדות לחוק כמנוגד לחופש הפולחן, שכן עבור המוסלמים הלבוש הדתי אינו רק ביטוי דתי אלא גם מצווה דתית.
בארצות הברית קבעה הוועדה לבחינת חופש הדת הבינלאומי, שמונתה על ידי ממשלת ארצות הברית, כי היא מביעה דאגה מן החוק החדש, וכי הוראות החוק יגבילו את מחויבותה הבינלאומית של ממשלת צרפת בנושא זכויות האדם, ואף על פי שההגירה המוגברת לצרפת במהלך השנים האחרונות יצרה אתגרים בפני הממשלה הצרפתית, יש להתייחס ישירות לאתגרים אלו ולא באמצעים המגבילים את הזכות לחשיבה, מצפון דת ואמונה.[9]
באוגוסט 2004 חטפו מוסלמים בעיראק שני עיתונאים צרפתים, כריסטיאן שנו וז'ורז' מלברונו, ואיימו להוציאם להורג אם לא יבוטל "חוק הרעלה". השניים קראו בקלטת שפרסמו החוטפים לעם הצרפתי להפגין כנגד חוק הרעלה. החטיפה באה על רקע מסובך, אשר פרט לחוק הרעלה כלל גם את התנגדותו של הנשיא שיראק למלחמתה של ארצות הברית בעיראק, ואת מדיניותה הכוללת של צרפת בנוגע למזרח התיכון. שר החוץ הצרפתי הודיע כי צרפת לא תבטל את החוק על אף האיום.[10] העיתונאים שוחררו בדצמבר 2004, מבלי שהחוק בוטל.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- דן עמיר, בין העלה לרעלה - פרדוקס החופש בלבוש, אתר "חופש"
- מרטין סובייה, צרפת, המדינה המוסלמית הראשונה במערב אירופה?, נתיב
- עופר קניג, ארבע שנים ל'חוק הרעלה' - פגיעה בזכויות יסוד מול מאבק על פניה של אירופה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 10 במרץ 2008
סוזאן דיילי ואליסה רובין, הניו יורק טיימס, עשור לאיסור לבישת הרעלות בצרפת: 80% מהאלימות האנטי־מוסלמית מופנית לנשים, באתר הארץ, 27 במאי 2015 
הערות שוליים
- ^ Christofer Caldwell, "Allah Mode" Weekly Standard. 15.7.2002
- ^ "Muslim Pupils Will Take Off Scarves in Class" L. A. Times. 3/12/1989
- ^ הטקסט בצרפתית של החלטת המועצה.
- ^ לתרגום לאנגלית של קטעים נרחבים מן המסמך ראו Meira Levinson, "Liberalism vs. Democracy? Schooling Private Citizens in the Public Square," British Journal of Political Science, 27 (1997), pp. 333–360; פסקה זו מתורגמת משם.
- ^ החוקרת מאירה לווינסון מביאה נתונים אלו במאמרה הנ"ל ומייחסת אותם לעיתון Rocky Mountain News מיום 1 בדצמבר 1994; ראו Meira Levinson, "Liberalism vs. Democracy? Schooling Private Citizens in the Public Square," British Journal of Political Science, 27 (1997), p. 354.
- ^ ועדה שמינה שיראק ממליצה לאסור כל סממן דתי במוסדות ציבור, באתר הארץ, 12 בדצמבר 2003.
- ^ הפגנות נגד "חוק הרעלה" באירופה ובצרפת, וואלה! חדשות 17 בינואר 2004
- ^ תוצאות הסקר שפורסמו ב"אקונומיסט"
- ^ 2004 report דו"ח הוועדה של ממשלת ארצות הברית
- ^ יואב שטרן והסוכנויות, צרפת: לא נבטל איסור כיסוי הראש למרות האולטימטום, באתר הארץ, 31 באוגוסט 2004.
33466944איסור הצגת סמלים דתיים בבתי הספר בצרפת