קרב קוויבק
 | ||||||||||||||||||
| ציור של צ'ארלס ויליאם ג'פריס שמתאר את הקרב | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה על קנדה במלחמת העצמאות של ארצות הברית | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העצמאות של ארצות הברית | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 31 בדצמבר 1775 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | קוויבק סיטי, פרובינציית קוויבק (כיום קנדה) | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון בריטי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
|
(למפת קוויבק סיטי רגילה)   קרב קוויבק | ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
קרב קוויבק (באנגלית: Battle of Quebec; בצרפתית: Bataille de Québec) התחולל ב-31 בדצמבר 1775 בין כוחות הצבא הקונטיננטלי האמריקני לבין הבריטים שהגנו על העיר קוויבק סיטי, במהלך השלבים המוקדמים של המהפיכה האמריקנית.
הקרב הסתיים בתבוסתם הגדולה הראשונה של האמריקנים במלחמה ומחירו היה כבד: גנרל ריצ'רד מונטגומרי נהרג, בנדיקט ארנולד נפצע ודניאל מורגן ואיתו יותר מ-400 איש נפלו בשבי. חיל המצב של העיר, כוח מאולתר של חיילים סדירים של הצבא הבריטי ויחידות מיליציה מקומיות בפיקודו של המושל, גנרל גאי קרלטון, ספג אבדות קלות בלבד.
לאחר שפלש לקנדה, כבש צבאו של מונטגומרי את מונטריאול ב-13 בנובמבר, ובתחילת דצמבר הצטרפו אליו כוחותיו של ארנולד, לאחר שערכו מסע מפרך באזורי הפרא של צפון ניו אינגלנד. המושל קרלטון נמלט ממונטריאול לקוויבק, מטרתם הבא של האמריקנים, וכוח קטן של הצבא הבריטי הצליח להגיע אל העיר ולתגבר את מגיניה זמן קצר לפני מועד ההתקפה. מונטגומרי הטיל מצור על העיר, אך בשל הידיעה כי תוקף חוזי השירות של חלק מחייליו עתיד לפוג בתחילת 1776, מה שיחליש את כוחו, פתח מונטגומרי בהתקפה בערב השנה החדשה בחסות סופת שלג עזה, מתוך תקווה שתסתיר את תנועת צבאו. התוכנית כללה את פיצולו של הצבא לשני כוחות-משנה, בפיקודם של מונטגומרי וארנולד, אשר יכבשו את חלקה התחתון של העיר לפני שיסתערו על חומות חלקה העליון. מונטגומרי נהרג מפגז תותח בשלב מוקדם של הקרב וכתוצאה מכך נסוג הכוח שהיה תחת פיקודו, בעוד הכוח השני הצליח לחדור אל העיר התחתית, אך ארנולד נפצע בתחילת הקרב ומורגן נטל את הפיקוד והוביל את ההסתערות, לפני שנלכד בעיר התחתית ונאלץ להיכנע. ארנולד המשיך לקיים מצור לא יעיל על העיר עד האביב, כאשר תגבורות בריטיות אילצו אותו לסגת.
במהלך הקרב והמצור שהגיע בעקבותיו, היו קנדים דוברי צרפתית פעילים משני צידי המתרס: האמריקנים קיבלו סיוע לוגיסטי ואספקה מתושבי הסביבה, ומגיני העיר כללו אנשי מיליציה מקומיים. כאשר נסוגו האמריקנים ליוו אותם חלק מתומכיהם. אלה שנותרו מאחור היו נתונים למגוון עונשים לאחר שהשתלטו הבריטים על האזור מחדש.
רקע
זמן קצר לאחר פריצתה של מלחמת העצמאות האמריקנית באפריל 1775, השתלט כוח קטן בפיקודם של נתנאל גרין ובנדיקט ארנולד על מצודת המפתח פורט טיקונדרוגה (Fort Ticonderoga) ב-10 במאי. ארנולד ניצל את ההצלחה ופשט על פורט סיינט-ז'אן (Fort Saint-Jean) הסמוכה למונטריאול, פשיטה שהדאיגה מאוד את המנהיגות הבריטית באזור[1]. פעולות אלה הביאו את מנהיגי המורדים כמו גם את הבריטים, לקחת בחשבון אפשרות של פלישה לקוויבק בהנהגת כוחות הקונגרס הקונטיננטלי השני, ומושל קוויבק, גנרל גאי קרלטון, החל לארגן את כוחותיו להגנה[2]. לאחר שדחו בתחילה את הרעיון, אישרו לבסוף נציגי הקונגרס למפקד המחלקה הצפונית של הצבא הקונטיננטלי, מייג'ור גנרל פיליפ סקיילר, לפלוש לפרובינציה בהתאם לצורך. סקיילר החל מיד בארגון ציוד וחיילים להקמת כוח פלישה בפורט טיקונדרוגה ובפורט קראון פוינט (Fort Crown Point). כחלק ממתקפת התעמולה האמריקנית, הופצו מכתבים מאת הקונגרס ומהאסיפה האזורית של מדינת ניו יורק בפרובינציה, אשר הבטיחו שחרור משלטון הדיכוי הבריטי. ארנולד, שלא קיבל את הפיקוד על כוח הפלישה, שכנע את ג'ורג' וושינגטון לאשר את הקמתו של כוח שני בפיקודו, שינוע דרך שטחי הפרא של מדינת מיין (של היום) ישירות לעבר קוויבק סיטי.
הצבא הקונטיננטלי החל לנוע לעבר קוויבק בספטמבר 1775. מטרתו, כפי שניסח זאת סקיילר, הייתה "להרחיק, במידת האפשר, את כוחות בריטניה הגדולה" אשר "תחת פקודות מאת שלטון עריץ...המבקש לשעבד את תושבי הפרובינציה". בריגדיר גנרל ריצ'רד מונטגומרי, שקיבל את הפיקוד ב-16 בספטמבר לאחר שסקיילר חלה, הוביל את כוח הפלישה מטיקונדרוגה ומקראון פוינט במעלה ימת צ'אמפליין ולאחר מצור מוצלח על פורט סיינט-ז'אן השתלט על מונטריאול ב-13 בנובמבר. ארנולד הוביל כוח בן 1,100 חיילים מקיימברידג', מסצ'וסטס, דרך צפון ניו אינגלנד זמן קצר לאחר שמונטגומרי עזב את פורט טיקונדרוגה.
האמריקנים ציפו כי האוכלוסייה הקתולית דוברת הצרפתית הגדולה שהתגוררה בקוויבק תתקומם כנגד השלטון הבריטי. מאז השתלטו הבריטים על קוויבק במהלך מלחמת הצרפתים והאינדיאנים ב-1760 היו בפרובינציה מחלוקות וסכסוכים בין התושבים המקומיים ממוצא צרפתי לבין הצבא והשלטון הבריטי הפרוטסטנטים דוברי האנגלית. לעומת זאת, התמתנו מתחים אלה עם העברתו של חוק קוויבק בפרלמנט הבריטי ב-1774, אשר השיב קרקעות וזכויות רבות לקנדים (חוק ששלוש עשרה המושבות גינו בחריפות משום שהוסיף לפגיעה הכלכלית שגרמו חוקי הכפייה). מרבית תושבי קוויבק הצרפתים בחרו שלא לקחת חלק פעיל במערכה האמריקנית, בעיקר משום שבעידוד מנהיגותם הדתית, בחרו לקבל את שלטון הבריטים אשר הבטיחו את שמירת תרבותם הצרפתית ודתם הקתולית.
היערכות הבריטים
הכנות להגנה
גנרל קרלטון החל לארגן את הגנת הפרובינציה מיד לאחר ששמע על הפשיטה שערך ארנולד על פורט סיינט-ז'אן. על אף שריכז את מרבית כוחותיו בסיינט-ז'אן, השאיר קרלטון חילות מצב קטנים של חיילים סדירים במונטריאול ובקוויבק. הוא עקב אחר ההתקדמות האמריקנית, ולעיתים קיבל מסרים שיורטו על ידי כוחותיו ונועדו לתקשר בין מונטגומרי לארנולד. סגן המושל הקטור קרמאה (Hector Cramahé), אשר הופקד על ארגון הגנתה של קוויבק בעוד קרלטון שוהה במונטריאול, הקים בספטמבר כוח מיליציה מקרב תושבי העיר בן כמה מאות אנשים, אך היה פסימי לגבי תפקודם העתידי והעריך שרק כמחציתם נחשבים "אמינים". קרמאה שלח בקשות רבות לתגבורת מהפיקוד הבריטי שישב בבוסטון, אך אף אחת מהן לא נענתה; מספר ספינות נושאות חיילים סטו מנתיבי השייט שלהם והגיעו לניו יורק, וסגן האדמירל סמואל גרייבס סירב לשלוח אותן משם בשל החשש שהחורף הקרב יביא לחסימת נהר הסנט לורנס, מה שיביא לאיבוד הספינות.
כאשר הגיע לקוויבק ידיעה ודאית על התקרבות כוחותיו של ארנולד ב-3 בנובמבר, חיזק קרמאה את משמר העיר והעביר את כל הסירות שעגנו בגדה הדרומית של הסנט לורנס. הידיעה הביאה גם לגיוס נוסף למיליציה בעיר, שהגדיל את כוחה לכדי 1,200 איש. שלוש ספינות שהגיעו באותו היום, הביאו עימן תגבורת של מתנדבי מיליציה שהגיעו מאי הנסיך אדוארד ומניופאונדלנד והגדילו את מספר המגינים ב-120 איש. שיירה קטנה שהובילה אה"מ ליזארד (HMS Lizard) הגיעה אף היא באותו היום והוסיפה מספר קטן של נחתים לחיל המצב.
ב-10 בנובמבר הגיעו לקוויבק 200 חיילי רגימנט הרגלים ה-1 של ההיילנדרים (Royal Highland Emigrants; רגימנט שהורכב ממהגרים סקוטים תושבי קנדה) בפיקודו של לוטננט קולונל אלן מאקלין. בזמן שהיו מעורבים בניסיון להסיר את המצור מפורט סיינט-ז'אן, יירטו אנשיו של מאקלין שדר מארנולד למונטגומרי. מאקלין, שעמד על הסכנה המיידית הנשקפת לעיר, הצעיד את הרגימנט במהירות לעבר קוויבק. הגעתו של הרגימנט סייעה בהרמת מוראל המיליציה בעיר ומאקלין נטל את הפיקוד על הגנתה.
קרלטון מגיע לקוויבק
זמן קצר לפני נפילתה של פורט סיינט-ז'אן, נטש קרלטון את מונטריאול וחזר לקוויבק על גבי ספינה, בעודו חומק בקושי מנפילה בשבי, ועם הגעתו לעיר ב-19 בנובמבר לקח לידיו את הפיקוד. שלושה ימים לאחר מכן הודיע קרלטון שכל תושב כשיר-בגופו שלא יתנדב למיליציה יוכרז כמרגל או מורד, ויטופל בהתאם. לאנשים שסירבו ניתנה ארכה של ארבעה ימים לעזוב את העיר. כתוצאה מכך, הצטרפו כ-500 תושבים נוספים (כולל 200 בריטים ו-300 קנדים) להגנת העיר.
קרלטון החל לטפל בנקודות התורפה של ביצורי העיר: הוא הורה על הקמת שני מתרסים וחומה מבולי עץ לאורך גדתו הצפונית של נהר הסנט לורנס בשטח המטווח על ידי תותחיו, חילק את הכוחות בעמדות לאורך החומה ובחלקה הפנימי של העיר ודאג לכך שיחידות המיליציה יהיו תחת מנהיגות חזקה.
הגעתו של ארנולד
האנשים אותם בחר ארנולד למסע היו מתנדבים ששירתו בפלוגות מניו אינגלנד במהלך המצור על בוסטון. הם אורגנו בשני גדודים, כאשר גדוד שלישי הורכב מרובאים מפנסילבניה ומוירג'יניה בפיקודו של לוטננט קולונל דניאל מורגן.
המסע דרך שטחי הפרא של מיין היה מייגע, תחת תנאים קשים של קור ורטיבות וארך זמן רב מכפי שציפו ארנולד ו-וושינגטון. מזג האוויר הקשה הרס סירות וקלקל חלק גדול מהצידה, וכ-500 מתוך 1,100 האנשים שיצאו מתו או נטשו במהלך המסע. אלה שנטשו, בהם אחד הגדודים מניו אינגלנד, נטלו עימם חלק ניכר ממנות המזון. האנשים שהמשיכו במסע היו קרובים למוות ברעב בזמן שהגיעו ליישוב הצרפתי הראשון בתחילת נובמבר.
ב-9 בנובמבר הגיעו 600 הניצולים מהמסע מבוסטון לקוויבק אל פואנט־לוִי, כפר השוכן על הגדה הדרומית של נהר הסנט לורנס ומנגד לקוויבק סיטי. על אף מצבם של חייליו, החל ארנולד לארגן מיד סירות כדי לצלוח את הנהר. חציית הנהר שהייתה אמורה להתבצע בליל ה-10 בנובמבר נדחתה בשלושה ימים בשל סערה. לאחר שעברו את הסנט לורנס, ערך ארנולד את חייליו במישורי אברהם (Plains of Abraham), כשני קילומטרים מערבית לחומות קוויבק סיטי.
הכוחות שהגיעו לקוויבק סיטי סבלו ממחסור חמור בציוד: לארנולד לא הייתה ארטילריה, כל אחד מאנשיו נשא עמו תחמושת שהספיקה לחמישה מטחי-אש בלבד, יותר מ-100 מוסקטים היו בלתי שמישים ובמהלך המסע הפכו בגדיהם של החיילים לבלויי-סחבות. על אף שהיה בנחיתות מספרית של שניים לאחד דרש ארנולד את כניעתה של העיר, אולם על שני הנציגים ששלח אל העיר נפתחה אש מתותחי הבריטים, לאות כי הדרישה נדחתה. ארנולד הבין כי אינו מסוגל לכבוש את העיר בכוח, ולכן סגר את דרכי הגישה אליה מצידה המערבי. ב-18 בנובמבר הגיעה אל האמריקנים שמועה (כוזבת), כי הבריטים מתכננים לתקוף אותם בכוח של 800 איש. לאחר הערכת מצב, הוחלט על ידי האמריקנים כי אין זה אפשרי לקיים את ההסגר, וארנולד העביר את אנשיו 32 קילומטרים במעלה הנהר אל הכפר פואנט־או־טרמבל (Pointe-aux-Trembles), שם המתין למונטגומרי, שזה עתה כבש את מונטריאול.
הגעתו של מונטגומרי
ב-1 בדצמבר הגיע מונטגומרי אל פואנט־או־טרמבל. כוחותיו כללו כ-300 חיילים סדירים מהרגימנטים ה-1, ה-2 וה-3 מניו יורק, פלוגת ארטילריה בפיקודו של ג'ון לם, כ-200 אנשים שגייס ג'יימס ליווינגסטון מקרב תושבי הסביבה שיצרו את הרגימנט הקנדי ה-1, וכ-160 אנשים נוספים בפיקודו של ג'ייקובּ בראון, שכונסו יחדיו משרידי רגימנטים שפוזרו בשל פקיעת חוזי השירות של אנשיהם. כוח זה חוזק לאחר כמה ימים על ידי מספר פלוגות שנשלחו על ידי מייג'ור גנרל דייוויד ווסטר (David Wooster), אותו השאיר מונטגומרי בפיקוד על מונטריאול. הארטילריה של מונטגומרי הורכבה מארבעה תותחים ושש מרגמות, והוא הביא עמו גם ציוד ובגדים לחייליו של ארנולד, שהושגו מספינות בריטיות בשעה שניסו להימלט ממונטריאול ונלכדו.
שני המפקדים פנו במהירות לכיוון קוויבק סיטי, והטילו מצור על העיר ב-6 בדצמבר. מונטגומרי העביר מכתב אישי לקרלטון בו דרש את כניעתו, אך האחרון דחה את הדרישה ושרף את המכתב מבלי שקרא אותו. מונטגומרי ניסה בשנית עשרה ימים מאוחר יותר עם אותה תוצאה. הצרים המשיכו להעביר מסרים לעיר, שנועדו בעיקר לאוכלוסייה האזרחית, בהם תיארו את המצב כחסר תקווה, והציעו שיפור ניכר במצבם אם יתקוממו לצד האמריקנים.
ב-10 בדצמבר פרסו האמריקנים את סוללת התותחים שלהם במרחק של כ-640 מטרים מחומות העיר. האדמה הקפואה מנעה חפירת תעלות, אך האמריקנים אלתרו חומה עשויית לבני שלג. בסוללה נעשה שימוש להפגזת העיר, אך לנזק שנגרם היו תוצאות מועטות. מונטגומרי הבין כי הוא נמצא במצב קשה מאוד, היות שהאדמה הקפואה מנעה התחפרות וחסרו לו תותחים כבדים כדי לפרוץ את חומת העיר, תוקף חוזי השירות של אנשיו של ארנולד עמד לפוג בתחילת השנה הבאה ותחמושת חדשה לא הגיעה מהמושבות. בנוסף, היה סביר ביותר כי תגבורות בריטיות יגיעו אל העיר באביב, ופירוש הדבר היה שעליו לפעול עכשיו או לסגת. מונטגומרי האמין שהסיכוי היחיד שלו לכבוש את העיר יקרה בלילה בחסות סופת שלגים, אז יוכלו אנשיו לטפס על החומות בהסתר.
בזמן שתכנן את ההתקפה על העיר, ביקר את מונטגומרי תושב מקומי ממוצא צרפתי בשם כריסטוף פליסייה, שתמך באמריקנים והפעיל בית יציקה למוצרים מברזל. השניים דנו באפשרות לערוך ועידה אזורית שתבחר מתוכה נציגים לקונגרס. פליסייה המליץ להמתין עד לכיבוש קוויבק סיטי, כדי שתושבי האזור יחושו ביטחון לפעול בכיוון זה. עם זאת, הוסכם כי בית היציקה יספק תחמושת לתותחים במהלך המצור. פליסייה קיים את ההסכם עד לנסיגת האמריקנים במאי 1776, אז נמלט עימם ובסופו של דבר שב לצרפת.
סופת שלגים החלה בליל ה-27 בדצמבר ומוטגומרי התכונן להוציא לפועל את תוכניתו, אך הסופה שככה במהרה וההתקפה נדחתה. באותו לילה ערק סמל מרוד איילנד לצד הבריטי, כשהוא נושא עמו את תוכנית ההתקפה. עקב כך ערך מונטגומרי תוכנית חדשה: שתי התקפות הסחה יבוצעו על ידי אנשיהם של ליווינגסטון ובראון כנגד החומה המערבית של העיר העליונה, בזמן ששתי התקפות עיקריות ינוהלו בו זמנית כנגד העיר התחתית. ארנולד יתקוף את חלקה הצפוני ומונטגומרי ינוע לאורך הסנט לורנס ויתקוף את חלקה הדרומי. שני הכוחות ייפגשו בעיר התחתית ויערכו התקפה משולבת על העיר העליונה באמצעות טיפוס על חומותיה. התוכנית החדשה נחשפה בפני הקצינים הבכירים בלבד.
מהלך הקרב
.svg)
סערה פרצה ב-30 בדצמבר, ומונטגומרי פקד שוב על היערכות להתקפה. בראון וליווינגסטון הובילו את כוחותיהם לעמדות שנקבעו באותו הלילה מול העיר העליונה: בראון מול מצודת קייפ דיאמונד ובראון מחוץ לשער סיינט-ג'ון. כאשר הגיע בראון לעמדתו, בין ארבע לחמש בבוקר, הוא שיגר רקטה על מנת לסמן לשאר הכוחות ויחד עם אנשיו של ליווינגסטון החל לירות לעבר עמדות הבריטים. מונטגומרי וארנולד, אשר הבחינו באיתות, נעו בראש אנשיהם לעבר העיר התחתית.
מונטגומרי תוקף
מונטגומרי הוביל את אנשיו במדרון תלול ומכוסה שלג לעבר הביצורים החיצוניים. הסערה התעצמה והפכה לסופת שלג, מה שהקשה על ההתקדמות. אנשיו של מונטגומרי הגיעו אל חומת העץ, כוח החלוץ ניסר פתח בחומה הראשונה ומונטגומרי עצמו סייע לנסר פתח בחומת העץ השנייה. הוא הוביל כוח של 50 איש לעבר רחוב ובו בניין בן שתי קומות. בניין זה היה למעשה בלוקהאוס כחלק ממערך ההגנה על העיר ושכנו בו 15 מאנשי המיליציה של קוויבק שהיו מצוידים במוסקטים ותותח. המגינים פתחו באש מטווח קרוב, ומונטגומרי נהרג מיד, לאחר שנפגע בראשו מרסס. האנשים ששרדו את מטח האש נסוגו לכיוון החומה ורק ארון בר ומעטים נוספים יצאו ללא פגע. רבים מקציניו של מונטגומרי נפצעו בהתקפה, ואחד מהנותרים הוביל את הנסוגים לעבר מישורי אברהם בעודם משאירים מאחור את גופתו של מונטגומרי.
ארנולד תוקף
בזמן שמונטגומרי ואנשיו תקפו, נעו ארנולד ואנשיו לעבר המתרס של Sault-au-Matelot בקצה הצפוני של העיר התחתית. הם הצליחו לעקוף את השער הראשון ומספר סוללות תותחים בריטיות מבלי שנתגלו. כאשר כוח החוד פנה לעקוף את שער פאלאס, נפתחה עליו אש כבדה מהחומות שמעל, וגובהן לא אפשר השבת אש יעילה. על כן, פקד ארנולד לנוע במהירות קדימה. הם התקדמו ברחוב צר והיו פעם נוספת תחת אש כאשר התקרבו למתרס. ארנולד נפצע מכדור בקרסולו בזמן שארגן את אנשיו לכבוש את המתרס ופונה לאחור כאשר הוא מעביר את הפיקוד על הכוח לידי דניאל מורגן. תחת פיקודו של מורגן נכבש המתרס, אך אנשיו לא יכלו להתקדם בשל הרחובות הצרים ואבק השרפה הרטוב שמנע מהם לירות. מורגן ואנשיו התכנסו במספר בתים כדי לייבש את אבק השריפה ולהתחמש מחדש, אך באותו הזמן התגברה האש כנגדם; קרלטון הבין כי ההתקפות על השערים הצפוניים שימשו כהסחה והחל לרכז את כוחותיו בעיר התחתונה. כוח בריטי בן 500 איש הגיח משער פאלאס וכבש את המתרס הראשון, לוכד את מורגן וכוחותיו בעיר. ללא אפשרות נסיגה ותחת אש כבדה נכנעו מורגן ואנשיו. בשעה עשר בבוקר הסתיים הקרב.
הייתה זו התבוסה הראשונה שספג הצבא הקונטיננטלי. קרלטון דיווח על 30 הרוגים אמריקנים ו-431 שבויים, שכללו כשני שלישים מהכוח של ארנולד. הוא ציין בנוסף ש"רבים מתו בנהר" כשניסו להימלט. אלן מאקלין דיווח כי 20 גופות נוספות נתגלו לאחר הפשרת השלגים של האביב במאי 1776. ארנולד דיווח על כ-400 הרוגים ונעדרים, ודיווחו הרשמי לקונגרס סיפר על 60 הרוגים ו-300 שבויים. אבדות הבריטים היו קלות יחסית: דיווחו הראשון של קרלטון לגנרל ויליאם האו הזכיר רק חמישה הרוגים או פצועים, אם כי עדויות שונות העלו את מספר האבדות עד לכדי 50. הדיווח הרשמי של קרלטון ציין חמישה הרוגים ו-14 פצועים.
גופתו של מונטגומרי נמצאה על ידי הבריטים ביום הראשון של שנת 1776 ונערכה לו הלוויה צבאית פשוטה ב-4 בינואר, אשר מומנה על ידי סגן המושל קרמאה. הגופה הוחזרה לניו יורק ב-1818.
מצור
ארנולד סירב לסגת; על אף שסבל כעת מנחיתות מספרית של שלושה לאחד, מטמפרטורות שהגיעו אל מתחת לאפס ומעזיבה המונית של חייליו לאחר שתם חוזה השירות שלהם, הוא הטיל מצור על העיר.
למצור הייתה השפעה שולית על העיר, שנהנתה לטענתו של קרלטון ממלאי מספיק של מזון עד לחודש מאי. מיד לאחר התבוסה, שלח ארנולד את מוזס חאזן ואדוארד אנטיל למונטריאול כדי לדווח על תוצאת הקרב לגנרל ווסטר. משם, המשיכו לפילדלפיה על מנת לדווח לקונגרס (שניהם היו קנדים דוברי-אנגלית שמוצאם מאזור שלוש עשרה המושבות שהתיישבו בקוויבק, והמשיכו לשרת בצבא הקונטיננטלי במהלך המלחמה). בתגובה לדיווחם, הורה הקונגרס על שליחת תגבורות לצפון, ובמהלך חודשי החורף הגיעו פלוגות קטנות מרגימנטים שגויסו בחופזה בניו המפשייר, מסצ'וסטס וקונטיקט כדי לחזק את חילות המצב של מונטריאול וקוויבק. מחלות, בעיקר אבעבועות שחורות, גבו את מחירן מהצרים במחנה מחוץ לקוויבק, כמו גם מחסור כללי במזון. בתחילת אפריל הוחלף ארנולד בגנרל ווסטר, שבעצמו הוחלף בסוף אפריל על ידי הגנרל ג'ון תומאס.
אף על פי שנהנה מיתרון גדול בכוח אדם, בחר קרלטון שלא לצאת מתחומי קוויבק סיטי ולתקוף את האמריקנים. מונטגומרי, שניתח את המצב לפני הקרב, העריך כי קרלטון, אשר שירת בזמן מלחמת הצרפתים והאינדיאנים, תחת פיקודו של מייג'ור גנרל ג'יימס וולף (James Wolfe) במצור על קוויבק ב-1759, במהלכו שילמו הצרפתים מחיר כבד על שעזבו את ביצוריהם ויצאו ללחום בבריטים בקרב מישורי אברהם, ובסופו של דבר איבדו את העיר. בהמשך, נחל הגנרל הבריטי ג'יימס מוריי תבוסה בקרב סיינט-פויי ב-1760, לאחר שעזב גם הוא את העיר ויצא ללחום בצרפתים בשדה הפתוח, כך שקרלטון למוד הניסיון לא התכוון לחזור על טעויות קודמיו. ב-14 במרץ הסתנן אל העיר טוחן פרו-בריטי מגדתו הדרומית של הסנט לורנס ודיווח לקרלטון על כ-200 אנשי מיליציה נאמנים בצד הדרומי המוכנים לפעול כנגד האמריקנים. כוונתם הייתה להשמיד את סוללת התותחים האמריקנית המוצבת בפוינט לוי, אך כוח החוד של אותה מיליציה הובס על ידי כוחות מיליציה פרו-אמריקנים בקרב סיינט-פייר ב-25 במרץ.
כאשר הגיע ג'ון תומאס למחנה האמריקני, הביאו אותו התנאים הקשים אשר שררו שם למסקנה כי המשך קיום המצור אינו אפשרי והחל בהכנות לנסיגה. הגעתה ב-6 במאי של שייטת קטנה אל העיר ועימה כ-200 חיילים סדירים בריטיים כחלוץ לפני תגבורת גדולה בהרבה, האיצה את הכנות האמריקנים לעזיבה, אך הנסיגה המסודרת הפכה לבריחה מבוהלת כאשר הוציא קרלטון את התגבורת שהגיעה בצירוף חייליו מהעיר כדי לזנב באמריקנים המתמוטטים. מוכים בידי מחלת האבעבועות השחורות (שגבתה את חייו של הגנרל תומאס במהלך הנסיגה), נסוגו האמריקנים כל הדרך בחזרה לפורט טיקונדרוגה. אז יצא קרלטון למתקפת נגד במטרה לכבוש מחדש את מצודות ימת צ'אמפליין. על אף שהבריטים הכו את האמריקנים בקרב האי ואלקור והשתלטו מחדש על הימה, מנעה ההתגוננות המוצלחת של המשמר האחורי של בנדיקט ארנולד את כיבושן של פורט טיקונדרוגה וקראון פוינט ב-1776.
תוצאות
ב-22 במאי, עוד לפני שהושלמה נסיגת האמריקנים מהפרובינציה, הורה קרלטון על פתיחת חקירה שמטרתה לזהות את כל הקנדים אשר שיתפו פעולה עם האמריקנים בסביבות קוויבק. החוקרים מנו 757 איש שהודו בשיתוף פעולה פעיל. קרלטון הטיל עונשים קלים על משתפי פעולה קטנים, ואפילו שחרר משתפי פעולה בכירים יותר על בסיס הבטחה לתיקון התנהגותם. ברגע שהושלם סילוק האמריקנים מקוויבק, החלו האמצעים נגד משתפי פעולה להחריף, וגיוס עבור עבודות כפייה לשם תיקון תשתיות שנהרסו במהלך נסיגת האמריקנים היה לעונש נפוץ. אמצעים אלה צמצמו את ביטויי התמיכה של האוכלוסייה המקומית באמריקנים למשך שארית המלחמה.
בין ה-6 במאי וה-1 ביוני 1776 הגיעו עשרות ספינות של הצי הבריטי אל קוויבק. הן נשאו כ-9,000 חיילים בפיקודו של הגנרל ג'ון בורגוני, מתוכם כ-4,000 שכירי חרב ממוצא גרמני המכונים "הסים" (על שם מדינתם, רוזנות הסן-קאסל, אף שחלקם הגיעו למעשה מבראונשוויג) בפיקודו של הברון פרידריך אדולף רידסל (Friedrich Adolf Riedesel). כוחות אלה, שחלקם הספיק להשתתף במתקפת הנגד של קרלטון, שהו בפרובניציית קוויבק בחורף 1776–1777, במהלכו הכבידו מאוד על האוכלוסייה שמנתה רק כ-80,000 תושבים. חיילים רבים מתוכם השתתפו במערכה על עמק ההאדסון בפיקודו של בורגוני ב-1777, ששיאה בקרב סרטוגה.
לקריאה נוספת
- Anderson, Mark R. The Battle for the Fourteenth Colony: America's War of Liberation in Canada, 1774-1776. UPNE, 2013
- Gabriel, Michael P. Major General Richard Montgomery: The Making of an American Hero. Fairleigh Dickinson Univ Press, 2002. מסת"ב 0838639313
קישורים חיצוניים
- קרב קוויבק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
33759026קרב קוויבק