הסן (חיילים)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הסים טיפוסיים

הסים (באנגלית: Hessian) הוא הכינוי שניתן לחילות עזר גרמניים שלחמו בשירות הצבא הבריטי במהלך המאה ה-18. הכינוי "הסים" ניתן להם משום שרובם באו מרוזנות הסן-קאסל. הבריטים שכרו את הגרמנים מספר פעמים בסכסוכים שונים במאה ה-18, אולם שמם נקשר בעיקר בהקשר של מלחמת העצמאות של ארצות הברית.

במלחמת העצמאות האמריקנית לחמו בשירות הצבא הבריטי כ-30,000 חיילים גרמנים, שהיוו רבע מכלל הכוח הבריטי שנשלח לאמריקה. הם נכנסו לשירות הצבא הבריטי כיחידות שלמות מהצבאות המקומיים של הנסיכויות הגרמניות. הם נלחמו תחת דגליהם, תחת מפקדים משלהם ובמדים משלהם. רוזנות הסן-קאסל סיפקה כ-40% מכוחות אלו. מספרים אלו גרמו לכך שהכינוי "הסים" הוצמדו לכל החיילים הגרמנים שלחמו בצבא הבריטי, מעין סוג של סינקדוכה.

היסטוריה

בתקופת המאה ה-18, גרמניה המודרנית הייתה מחולקת לעשרות מדינות קטנות אשר החזיקו צבאות קטנים ומקצועיים. הנסיכים ששלטו במדינות אלו היו מוכנים לרוב להשכיר את צבאותיהם למעצמות זרות. כאשר פרצה מלחמה, מדינות גרמניה יכלו לשלוח אספקה מיידית של חיילים מאומנים שהיו מוכנים להיכנס לקרב בכל רגע נתון. בין 1706 ל-1707, 10,000 הסים שרתו בצבאו של אויגן, נסיך סבויה. בשנת 1714 6,000 הסים לחמו במסגרת הצבא השוודי במלחמת הצפון הגדולה. בשנת 1715 נשכרו 12,000 הסים בידי ג'ורג' הראשון, מלך בריטניה, כדי להילחם ביעקוביטים. בשנת 1744, במסגרת מלחמת הירושה האוסטרית, 6,000 הסים נלחמו במסגרת הצבא הבריטי בפלנדריה, בעוד 6,000 נוספים לחמו במסגרת הצבא הבווארי.

המדינה שסיפקה את המספר הגדול ביותר של שכירי חרב הייתה רוזנות הסן-קאסל. קרל, רוזן הסן-קאסל, היה הראשון שעשה זאת, ויורשיו המשיכו לעשות כמוהו וכך גם שליטים נוספים. ההיסטוריון צ'ארלס אינגראו (Ingrao) טוען בספרו "The Hessian Mercenary State" שבסופו של דבר הפכה הסן-קאסל ל"מדינת שכירי חרב". רוזני הסן-קאסל השכירו את חייליהם לכל דורש במטרה להשתמש בכסף כדי לחזק את שלטונם, וזאת מבלי להכריז מלחמה מעולם על מי מהצדדים. כך נוצר מצב אירוני שבמלחמת הירושה האוסטרית לחמו הסים משני צדי המתרס, הן בצבא הבריטי והן בצבא הבווארי.

מלחמת העצמאות של ארצות הברית

הוסרים הסים במלחמת העצמאות האמריקנית
חיילים הסים נכנעים בפני ג'ורג' וושינגטון לאחר קרב טרנטון
ערך מורחב – מלחמת העצמאות של ארצות הברית

במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית, שלט ברוזנות הסן-קאסל פרידריך השני, רוזן הסן-קאסל, שהיה דודו של ג'ורג' השלישי, מלך בריטניה. פרידריך השכיר לאחיינו כמעט 12,000 חיילים, ובסך הכל שכרה בריטניה כ-30,000 חיילים גרמנים. הם נכנסו לשירות הצבא הבריטי כיחידות שלמות מהצבאות המקומיים של הנסיכויות הגרמניות. הם נלחמו תחת הדגלים שלהם, ותחת מפקדים משלהם ובמדים משלהם.

החיילים ההסים כללו חיל פרשים, יגרים, יחידות ארטילריה וגרנדירים. מרבית החי"ר היו רובאים. הארטילריה כללה תותח שלוש ליטראות. חיילי האליטה, ה"יגרים" (ציידים), השתמשו ברובים קצרים מסוג "büchse", וכן אקדח בעל קליבר גדול המותאם היטב ללוחמת יערות. ההסים היו מחולקים לבטליונים (גדודים), בתחילת המלחמה בטליון ממוצע של הסים כלל בין 500 ל-600 איש, אולם בהמשך המלחמה הוקטנו הבטליונים וכל אחד כלל בין 300 ל-400.

ההסים הראשונים נחתו באמריקה ב-15 באוגוסט 1776, בסטטן איילנד שבעיר ניו יורק. הם לחמו לראשונה בקרב לונג איילנד, ומאז נלחמו כמעט בכל קרב במהלך המלחמה נגד שלוש עשרה המושבות. אחרי שנת 1777, הבריטים השתמשו בהם בעיקר כסיירים. בין 1778 ל-1780, בטליון מובחר של ההסים לקח חלק פעיל בקרבות וקמפיינים שונים במדינות הדרום, הבולט שבהם היה קרב בית המשפט גילפורד. שני בטליונים של הסים לחמו בקרב יורקטאון ב-1781.

האמריקאים, הן המורדים והן השמרנים, הביעו אי נחת מההסים וחששו מפניהם. התדמית של ההסים בקרב האמריקאים הייתה של שכירי חרב פשוטים, אכזריים ודורסנים. עם זאת, ביומנים ובמכתבים של חיילים הסים, הביעו ההסים לרוב אי נחת מהתנהגות הכוחות הבריטיים כלפי המתיישבים, שכללה הריסת מבנים והוצאה להורג מזדמנת של אסירים. הוצאות להורג אלו הרגיזו את ההסים כפליים כאשר בין המוצאים להורג היו אזרחים גרמנים-אמריקאים. כמו האמריקאים, גם הבריטים התייחסו בבוז לדוברי גרמנית, וזלזלו בהסים ללא תלות ברמת ביצועיהם. לאחר סיום המלחמה, נשלחו הגרמנים לאירלנד כדי לדכא את המרד האירי של 1798, שפרץ בהשראת המהפכה האמריקאית.

בסך הכל כ-12,526 הסים לא חזרו לגרמניה עם תום המלחמה. מתוכם 7,700 מתו, והשאר ביכרו להישאר בארצות הברית או קנדה. מבין ההרוגים, 1,200 נהרגו בקרב, ו-6,354 נהרגו מתאונות ובעיקר ממחלות.

היחס להסים

הסים שבויים במצעד הניצחון של ג'ורג' וושינגטון בפילדלפיה

ביומנו של כומר אמריקאי בן התקופה, מסופר על חייל אנגלי שיכור שצעק על קצין יגרים גרמני: "לעזאזל אתך, צרפתי, אתה לוקח את השכר שלנו!" הגרמני הנעלב צעק "אני גרמני" ופרץ ביניהם דו-קרב שבמהלכו נפצע האנגלי. המפקד הבריטי חנן את הגרמני, והוציא צו שעל פיו החיילים הבריטים מחויבים להתייחס אל הגרמנים "כמו אחים". עם זאת, על פי אותו יומן, הצו פעל את פעולתו רק כאשר החיילים הגרמנים למדו "לגמגם קצת אנגלית".

ב-26 בדצמבר 1776, חצה הגנרל האמריקאי ג'ורג' וושינגטון את נהר הדלוור, ובקרב טרנטון תקף בהפתעה כוח שכלל 1,400 הסים. 20 הסים נהרגו, 100 נפצעו, ו-1,000 נפלו בשבי. השבויים הוצעדו ברחובות פילדלפיה במצעד הניצחון של וושינגטון, והזעם שעוררה נוכחותם סייע לצבא הקונטיננטלי לגייס חיילים נוספים. רוב השבויים נשלחו לאחר מכן לעבודה בחוות חקלאיות. אסירים הסים רבים הוחזקו במחנות ריכוז מול העיר לנקסטר בפנסילבניה. את הטיפול בהם הפקידו האמריקאים בידי אזרחים הולנדים, שטיפלו היטב בגרמנים. הגרמנים מצדם, הגיבו בחיוב לטיפול והתנדבו מרצונם למשימות שונות. לאחר המלחמה, שבויים רבים לא חזרו לגרמניה וקיבלו את ההצעה להישאר באמריקה וליהנות מקרקע חינם וחופש דת. האסירים הבריטים לעומת זאת, כלל לא הגיבו היטב לטיפול בשבי וניסו להימלט שוב ושוב.

האמריקאים, שידעו היטב שהסים רבים לא מרוצים משירותם הכפוי בצבא הבריטי, ומהיחס המזלזל שהפגינו כלפיהם, ניסו לפתות הסים רבים להצטרף אל האוכלוסייה הגדולה של הגרמנים ששרתו בצבא הקונטיננטלי. הקונגרס אישר שחייל הסי שיעבור לשרת בצבא הקונטיננטלי יקבל 50 דונם אדמה. באוגוסט 1777 פורסם מכתב סאטירי בשם "מכירת ההסים" (The Sale of the Hessians) ובו מתואר כיצד מפקד הסי מעוניין שכמה שיותר מחייליו ימותו כדי שהוא יקבל יותר שכר. במשך שנים רבות זהותו של מחבר המכתב נותרה עלומה, עד שבשנת 1874 טען ג'ון ביגלו שמחברו היה בנג'מין פרנקלין. ביגלו אף כלל את המכתב בחיבורו "החיים של בנג'מין פרנקלין" (The Life of Benjamin Franklin) אכן, יש ראיות התומכות בטענה זו.

ההסים בתרבות הפופולרית

גלריה

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Atwood, Rodney. The Hessians: Mercenaries from Hessen-Kassel in the American Revolution (Cambridge University Press, 1980), the standard scholarly history
  • Faust, Albert B. (1909). The German Element in the United States. Vol. I. Boston: Houghton & Mifflin. pp. 349–356.
  • Fischer, David Hackett (2004). Washington's Crossing. Oxford university Press. p. 517.
  • Ingrao, Charles. "'Barbarous Strangers': Hessian State and Society during the American Revolution," American Historical Review (1982) 87#4 pp. 954–976 in JSTOR
  • Ingrao, Charles W. The Hessian mercenary state: ideas, institutions, and reform under Frederick II, 1760-1785 (Cambridge University Press, 2003)
  • Krebs, Daniel. “Useful Enemies: The Treatment of German Prisoners of War during the American War of Independence,” Journal of Military History (2013), 77#1 pp 9–39.
  • Lowell, Edward J. (1884). The Hessians. New York: Harper & Brothers.
  • Mauch, Christof. ""Images Of America--Political Myths-- Historiography: 'Hessians' in the War of Independence," Amerikastudien (2003) 48#3 pp 411–423
  • Mellick, Jr., Andrew D. (1889). "Chapter XXV: The Hessians in New Jersey". The Story of an Old Farm. Somerville, New Jersey: The Unionist-Gazette. pp. 352–370.
  • Miller, Ken, Dangerous Guests: Enemy Captives and Revolutionary Communities during the War for Independence (Cornell Univ. Press, 2014) online review

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הסן בוויקישיתוף
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

23614965הסן (חיילים)

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הסן_(חיילים)&oldid=628738"