ערך מומלץ

קרב נאווארינו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף קרב נבארינו)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קרב נאווארינו (קרב ימי)
קרב נאווארינו, ציור שמן מאת איוון אייווזובסקי (1846)
קרב נאווארינו, ציור שמן מאת איוון אייווזובסקי (1846)
קרב נאווארינו, ציור שמן מאת איוון אייווזובסקי (1846)
מלחמה: מלחמת העצמאות היוונית
תאריכים 20 באוקטובר 1827
מקום מפרץ נאוורינו, יוון
תוצאה ניצחון מוחץ בריטי-צרפתי-רוסי
הצדדים הלוחמים

הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת בריטניה
הרסטורציההרסטורציה צרפת
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית רוסיה

האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית האימפריה העות'מאנית
האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית הווילאייט העות'מאני של מצרים
האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית הווילאייט העות'מאני של תוניסיה

מפקדים

הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת אדוארד קודרינגטון מפקד ראשי
הרסטורציההרסטורציה אנרי דה רני
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית לודוויג היידן

האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית איברהים פאשה מפקד ראשי
האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית אמיר טהיר פאשה
האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית מוחארם ביי
האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית קפיטן ביי

כוחות

3 אוניות-קרב, 17 פריגטות, 30 קורבטות, 28 בריגים, 5 סקונרים, 5 או 6 ספינות הבערה

אבדות

181 הרוגים, 480 פצועים

1109 הרוגים וכ-3000 פצועים

איברהים פאשה
אדמירל אדוארד קודרינגטון
מפת מפרץ נאווארינו מ-1829. תרשים מערך הקרב מכיל אי דיוקים.
תמונת לוויין של הפלופונסוס. מפרץ נאווארינו נראה מתחת לכיתובית "מסיניה". ניתן להקליק להגדלה.
היערכות הכוחות בתחילת הקרב
הצי העות'מאני העולה באש במפרץ נאווארינו, 20 באוקטובר 1827.
הלחימה מטווח קרוב. פרט זה מראה את אוניית הדגל של קודרינגטון, אה"מ "אסיה" (במרכז), משמידה בו זמנית שתי אוניות-דגל עות'מאניות.
הסולטאן הטורקי מהמוט השני

קרב נאווארינויוונית: Ναυμαχία του Ναυαρίνου; בטורקית: Navarin Deniz Savaşı) נחשב לאחת מנקודות המפנה החשובות במלחמת העצמאות היוונית והוא הקרב הגדול האחרון שנערך בין אוניות מפרשים מלחמתיות. הקרב ניטש ב-20 באוקטובר 1827 בין צי עות'מאני-מצרי לבין צי משותף של בריטניה, צרפת ורוסיה. הצי העות'מאני ליווה חיל משלוח שנועד לדכא מרד יווני בשלטון העות'מאני, וציי בריטניה, צרפת ורוסיה סייעו ליוונים במאבקם לעצמאות, כל אחת מטעמים משלה. הלחימה התחוללה בתוך מפרץ נאווארינו (Navarino, כיום פִּילוֹס), בחוף המערבי של חצי האי פלופונסוס שביוון, כשאוניות שני הצדדים יורות מתותחיהן ממצב עגינה נייח. לאחר ארבע שעות לחימה הושמד למעשה הצי העות'מאני, וחיל המשלוח העות'מאני-מצרי נותר מבודד בארץ אויב מבלי יכולת להיחלץ. הסולטאן מהמוט השני לא מיהר להודות בתבוסתו, אך בסופו של דבר נאלץ להיכנע ללחצן של המעצמות הגדולות והכיר בעצמאותה של ממלכת יוון החדשה.

הרקע לקרב

ראשיתה של מלחמת העצמאות היוונית ב-1821, בהתקוממות לאומית נגד האימפריה העות'מאנית ששלטה ביוון למעלה משלוש מאות שנים. ב-1827, לאחר שש שנות מאבק, נדמה היה כי גורל המרד נדון לכישלון. שנתיים קודם לכן, ב-1825, הצליח הסולטאן העות'מאני מהמוט השני לשבור את הקיפאון שנוצר במלחמה. הוא שכנע את הווסאל החזק ביותר שלו, מוחמד עלי מושל מצרים, לשגר נגד היוונים את צבאו ואוניותיו, המצוידים כבמדינות אירופה ומאומנים על ידי קצינים אירופים. בתמורה הבטיח להעניק לבנו, איברהים פאשה, את הפלופונסוס כנחלה עוברת בירושה. בפברואר 1825 יצא איברהים בראש חיל משלוח של 10,000 חיילים אל מוקד ההתקוממות, הפלופונסוס, ובתוך זמן קצר השתלט על חלקו המערבי. מכאן נעו כוחותיו אל יבשת יוון וכבשו את מעוזי המורדים החשובים באקרופוליס באתונה ובמסולונגי השולטת על הכניסה למפרץ הקורינתי.[1] בתגובה להתקפות הגרילה שהנחיתו היוונים על כוחותיו בפלופונסוס, ערך איברהים טיהור אתני בחצי האי. הוא הגלה את התושבים למצרים ומכר אותם לעבדות, העלה באש את שדותיהם כדי לכלותם ברעב, ואף הביא מתיישבים ערבים והושיבם על אדמותיהם ובכפריהם.

היוונים הוסיפו להיאבק, מינו לפיקוד כוחותיהם וטרנים בריטים וצרפתים פילהלנים,[2] ובמאי 1827 הכריזו על הקמת מדינת יוון העצמאית (הידועה כיום בשם הרפובליקה ההלנית הראשונה). אלא שקופתה של הרפובליקה החדשה הייתה ריקה וכוחות הצבא והצי שלה חלשים לאין שיעור מאלו של העות'מאנים והמצרים.[3] רבות מעמדות המפתח המבוצרות בשטח הקטן הנתון לשליטתה של הרפובליקה נותרו בידי העות'מאנים, ונדמה היה כי אין זה אלא עניין של זמן עד שתיאלץ להיכנע.

ברגעי משבר אלה ניצל המאבק לחירות של היוונים על ידי החלטת שלוש מהמעצמות הגדולות באירופה – בריטניה הגדולה, צרפת ורוסיה – להתערב יחד בסכסוך.

מניעי המעצמות הגדולות

רוסיה הייתה המעצמה הגדולה היחידה שהעניקה סיוע ללא סייג למרד היווני מראשיתו. כמעצמה הנוצרית-אורתודוקסית היחידה, ראתה רוסיה את עצמה מאז ומתמיד המגינה (והמשחררת הפוטנציאלית) של עמי הבלקן הנאנקים תחת עול האימפריה העות'מאנית – הרומנים, הבולגרים, הסרבים והיוונים - שהיו ברובם נוצרים אורתודוקסים.[4] קשר אמוציונלי זה השתלב להפליא עם האינטרסים הגאו-אסטרטגיים של רוסיה. רוסיה התפשטה דרומה, אל חבלי הים השחור והקווקז, על חשבון האימפריה העות'מאנית, ובמהלך המאות ה-17 וה-18 ניהלה נגדה שבע מלחמות (המלחמות העות'מאניות-רוסיות). תמיכה במדינה יוונית המתנתקת מן האימפריה העות'מאנית ואשר מעצם טבעה תהיה בת ברית לרוסיה, הייתה אמצעי להגדלת השפעתה של רוסיה בדרום-מזרח אירופה. זאת ועוד, למשפחות הפנרים היווניות העשירות, ששלטו על רוב סחרה של רוסיה בים השחור, הייתה השפעה פוליטית ומסחרית ניכרת ברוסיה.

קציני המטה הרוסים ידעו, כי ניתן להעביר סיוע ישיר ליוונים רק באמצעות כוח משלוח ימי, שיצא מבסיס הצי הרוסי בסנקט פטרבורג בים הבלטי ויעשה את כל הדרך הארוכה סביב אירופה ודרך מצר גיברלטר אל הים התיכון. הסיבה לכך הייתה שליטתם של העות'מאנים בבוספורוס ובדרדנלים, אשר ניתקה את הים השחור מן הים התיכון. ברם, פעולה מעין זו לא הייתה אפשרית ללא הסכמת בריטניה, בשל עליונותה הימית. הממשלה הבריטית התנגדה נחרצות לפעולה רוסית חד-צדדית שכזו נגד הטורקים. האפשרות השנייה הייתה לסייע ליוונים בצורה עקיפה, על ידי פלישת צבא מאדמת רוסיה אל שטחי הבלקן שבשליטת האימפריה העות'מאנית, כדי לאלץ את השער הנשגב להסכים לעצמאות יוון. מהלך זה נשקל וזכה לתמיכה רבה של הלאומנים היוונים, אך עד קרב נאווארינו בשלהי שנת 1827 נחשב בעיני כמה מן הדרגים הפוליטיים והצבאיים הבכירים ליקר ומסוכן מדי.

לאחר פלישת הצבא המצרי לפלופונסוס ותחילת הפעולות לטיהור אתני שביצע איברהים פאשה, התחזק בסנקט פטרבורג כוחם של המצדדים במלחמה. אלא שהממשל העות'מאני מנע את התערבותה המיידית של רוסיה במחיר חתימה על הסכם אקרמן (אוקטובר 1826), ונעתר לתביעותיה החוזרות ונשנות להעניק אוטונומיה (אמיתית) לרומנים ולסרבים.

חוגי השלטון בבריטניה ובצרפת גילו הרבה פחות התלהבות ממאבקם לחירות של היוונים. שתי הממשלות ראו את המרד היווני כפגיעה בסדר השמרני, העיקרון היסודי ביחסים הבינלאומיים שלאחר נפוליאון שנתקבל בקונגרס וינה: "אין לחלל את קדושת המונרכיות הלגיטימיות של אירופה ואת גבולותיהן הטריטוריאליים" (אף שהדעות נחלקו בשאלה, אם העיקרון תופס גם לגבי מעצמה "אסיאתית" לא-נוצרית כמו האימפריה העות'מאנית). חשוב מכך היה חששן הגדול מפני שאיפות רוסיה בבלקן ובמזרח התיכון, והן דאגו שמא הצלחת היוונים להינתק מהאימפריה העות'מאנית תצית סדרה של מרידות, שיובילו להתפרקות האימפריה העות'מאנית ולהגמוניה רוסית בלבנט (מזרח הים התיכון).

אלא ששתי הממשלות היו נתונות ללחץ דעת הקהל במדינותיהן להושיט עזרה ליוונים. בעיני הרוב המכריע של הבריטים והצרפתים היו היוונים לוחמי חירות נוצרים נועזים, הנאבקים נגד עריצות איסלמית מושחתת ומכבידה. הפילהלנים בבריטניה, קבוצת אוהדים עשירים ומקושרים היטב שכללה את המשורר הרומנטי לורד ביירון, אספה סכומי כסף גדולים עבור היוונים ופעלה למענם מעל דפי העיתונים. מונרכיית בית בורבון הלא פופולרית, שהושבה לשלטון בצרפת על ידי בעלות הברית לאחר תבוסת נפוליאון ב-1815, ניצבה נוכח פרץ של אהדה ציבורית למאבק היווני. הזוועות שעשו חייליו של איברהים פאשה בפלופונסוס מאז 1826 חוללו סערת רוחות באירופה.

בתחילה הייתה כוונת המהלכים הדיפלומטיים הבריטיים לעכב את ההתערבות הצבאית הרוסית לטובת היוונים, כדי לתת לעות'מאנים זמן לדכא את המרד, כפי שציפו שאומנם יעשו.[5] אך הסכסוך נמשך שנה ועוד שנה, ומשהלכה ופקעה סבלנותם של הרוסים, ובה בעת גבר הזעם על עוולות המצרים בפלופונסוס, השתנתה עמדת הבריטים לכיוון פשרה: אוטונומיה יוונית תחת ריבונות עות'מאנית. ההצעה סיפקה את הרוסים, והבריטים ראו בה פתרון לשמירת השלמות הטריטוריאלית של האימפריה העות'מאנית. מי שתמך בכל לב במדיניות זו היה המדינאי הבריטי ג'ורג' קֵינִינְג, שאהד את מאבק היוונים יותר מוולינגטון, ומונה לראש ממשלה באפריל 1827.

הסכם לונדון

שלוש המעצמות חתמו על הסכם לונדון ב-6 ביולי 1827. ההסכם, שנימק את התערבות המעצמות בשיבוש המסחר בלבנט בעטייה של המלחמה המתמשכת, קרא להפסקת אש מיידית בין הנצים, אך למעשה תבע מהעות'מאנים להפסיק את פעולותיהם הצבאיות ביוון דווקא כשהניצחון היה בהשג ידם. הוא אף הציע את תיווכן של המעצמות במשא ומתן להשגת הסדר סופי לאחר הפסקת האש.[6]

ההסכם קרא לטורקים להעניק ליוונים אוטונומיה, וקבע כי יוון תישאר תחת ריבונות עות'מאנית ותשלם לסולטאן מס עובד שנתי.[7] ליוון הוענק אפוא אותו מעמד קונסטיטוציוני כשל הנסיכויות הרומניות ולאכיה ומולדובה. ברם, ההסכם קבע שגובה המס יוסכם על ידי שני הצדדים ויישאר קבוע, כדי להימנע מן המצב אליו נקלעו הנסיכויות. סכום המס שהשתיים נדרשו להעלות השתנה לפי רצונו של השער הנשגב, והעול היה כבד עד כדי כך ששתי הארצות נותרו עניות מרודות משך מאתיים שנים.

סעיף סודי בהסכם קבע, כי אם השער הנשגב לא יסכים להפסקת אש בתוך חודש, ישגרו המעצמות החתומות עליו קונסולים מטעמן אל נַאפְפְּלִיוֹ, בירת הרפובליקה ההלנית, וכך יעניקו לממשלת המורדים הכרה דה פקטו, דבר שאף מעצמה לא עשתה קודם לכן.[8]

אותו סעיף הסמיך את הממשלות החתומות עליו להורות במתואם למפקדי הציים שלהן בים התיכון "לנקוט בכל האמצעים בהתאם לנסיבות" (כלומר, גם פעולה צבאית) כדי לאכוף את דרישת בעלות הברית אם העות'מאנים לא ימלאו אחר תנאי ההסכם עד המועד שייקבע. עם זאת, הוסיף הסעיף וקבע כי אל למפקדים הצבאיים של בעלות הברית ליטול צד בסכסוך.[9]

ההסכם היה אפוא מסמך מלא סתירות. הוא קרא להסדר במשא ומתן, אך קבע מראש מה צריכה להיות התוצאה הסופית של שיחות אלה. הוא הציע תיווך, אך איים להשתמש בכוח. הוא התיר את השימוש בכוח, אך אסר לקחת חלק בפעולות האיבה. ומעל הכל, אף שנוסח בלשון נייטרלית, לאמיתו של דבר נשא פנים לצד היווני.

ב-20 באוגוסט הגיעו הוראות הממשלה הבריטית לידי אדמירל-משנה סר אדוארד קודרינגטון, מפקד הצי הבריטי בים התיכון, קצין ותיק קרבות, גיבור קרב טרפלגר, שמאחוריו 44 שנות שירות בים. הוא נדרש לאכוף הפסקת אש ולמנוע את מעברן של תגבורות ואספקה מאסיה הקטנה ומצרים אל הכוחות העות'מאניים ביוון. עוד נכתב, כי מותר לו להשתמש בכוח רק כמוצא אחרון.[10]

ב-29 באוגוסט 1827 דחו העות'מאנים רשמית את תנאי הסכם לונדון, צעד שהביא את שלוש המעצמות להכרה דה פקטו ברפובליקה ההלנית. ב-2 בספטמבר הסכימה הממשלה היוונית הזמנית להפסקת האש. עתה היה קודרינגטון חופשי להתמקד באכיפת ההסכם על הצד העות'מאני.

טרם הקרב

מפרץ נאווארינו הוא נמל טבעי גדול בחוף המערבי של מסניה (דרום מערב הפלופונסוס). אורכו 5 ק"מ (בין ראשי היבשה) ורוחבו 3 ק"מ בקירוב. הוא מוגן מן הים הפתוח על ידי האי הצר והארוך ספקטריה. האי מותיר שתי כניסות למפרץ. הצפונית צרה מאד ורדודה, רוחבה 100 מטרים ועומקה במקומות אחדים מטר אחד בלבד והיא אינה עבירה לספינות גדולות. הכניסה הדרומית רחבה הרבה יותר, 1500 מ', אך בשל הימצאות סלעים, רוחב נתיב השיט בפועל הוא 1000 מ'. מבצר נאווארינו (פילוס), שבזמן התרחשות האירועים היה בידי הטורקים, חולש על הכניסה הדרומית. בעת דיכוי המרד שימש המפרץ כבסיס הראשי של הצי העות'מאני בפלופונסוס.

הצי העות'מאני-מצרי העיקרי, שהוזהר על ידי הבריטים והצרפתים לבל יגיע ליוון, יצא את אלכסנדריה ב-5 באוגוסט 1827, וב-8 בספטמבר הצטרף לאוניות העות'מאניות-מצריות האחרות בנאווארינו. בתגובה הגיע קודרינגטון עם אוניותיו אל נאווארינו ב-12 בספטמבר. הוא נועד לשיחות עם איברהים פאשה והאדמירל העות'מאני וחילץ מהם הבטחה בעל פה – כך האמין – להפסיק את פעולותיהם ההתקפיות ביבשה ובים.[11]

אלא שהעות'מאנים התעלמו מההתחייבויות לכאורה שנטלו על עצמם. בשני מקרים לפחות יצאו אוניות של הצי העות'מאני ממפרץ נאווארינו כדי לסייע לצבא במקומות אחרים בפלופונסוס. קודרינגטון, שפעל מהאי זקינתוס הסמוך,[12] יירט אותן בדרכן ונאלץ לירות שוב ושוב בתותחיו לאות אזהרה כדי להכריחן לשוב על עקבותיהן.[13] בינתיים חידש איברהים פאשה את מדיניות האדמה החרוכה שלו ביבשה. אוניות בעלות הברית, שעגנו סמוך לחוף, ראו בנקל את הכפרים והשדות העולים באש, וכיתת נחתים בריטית אף דיווחה, כי אוכלוסיית מסניה קרובה לגווע כולה ברעב.[14] ב-13 באוקטובר הצטרפה לקודרינגטון השייטת הצרפתית בפיקוד אדמירל אנרי דה רני והשייטת הרוסית בפיקוד אדמירל לודוויג היידן. השניים, שדרגת האדמירל שלהם הייתה נמוכה מזו של קודרינגטון, הסכימו לשרת תחת פיקודו.

ב-18 באוקטובר, לאחר ניסיונות עקרים ליצור קשר עם איברהים פאשה, נועץ קודרינגטון עם עמיתיו וקיבל את ההחלטה הרת הגורל להיכנס למפרץ נאווארינו ולעגון את אוניותיו אל מול הצי העות'מאני-מצרי. השלושה החליטו, כי בשל החורף המתקרב לא ניתן להטיל הסגר ימי יעיל על הנמל, וכי בכל מקרה יש להבטיח את שלומה של אוכלוסיית הפלופונסוס.[15] אף שהיה זה צעד מתריס מאין כמותו, קודרינגטון טען כי לא התכוון לאסור קרב, אלא רק להפגין כוח כדי להכריח את העות'מאנים לכבד את הפסקת האש ולחדול ממעשי הזוועה נגד האוכלוסייה האזרחית.[16] מהלך זה, כך חשב, ישתק את הצי העות'מאני ויפעיל לחץ כבד על איברהים פאשה לציית להוראות בעלות הברית.

יחסי הכוחות

22 אוניות המלחמה של בעלות הברית נשאו סך 1258 תותחים לעומת 78 אוניות עות'מאניות – לא כולל סקונרים, סירות תותחים וספינות הבערה – ובהן 2180 תותחים.[17] אלא שהעליונות המספרית העות'מאנית הסתירה נחיתות מכרעת בעוצמת האש ובאיכות אנשי הצוות.

לבעלות הברית הייתה עליונות מוחצת באוניות, שגודלן ומספר תותחיהן מאפשר להן ליטול חלק פעיל בקרב ימי סדור: 10 אוניות קו לעומת 3 של העות'מאנים. יתרון זה היה מכריע, מפני שניסיון המלחמות הנפוליאוניות לימד כי אפילו פריגטות אינן יעילות מול אוניות-קרב. יתר על כן, תותחי אוניות בעלות הברית היו על פי רוב בעלי קליבר גדול יותר והופעלו על ידי תותחנים מאומנים טוב יותר. המשמעות הייתה, כי צוותי אוניותיהם יכלו לירות מטחי דופן הרסניים יותר, תכופים יותר ומדויקים יותר.

חלק הארי של הצי העות'מאני-מצרי היו ספינות קטנות, 58 קורבטות ובריגים, כלי שיט שהיו חסרי ישע מול האוניות הכבדות של בעלות הברית. אומנם היו בידי העות'מאנים כמה פריגטות דו-סיפוניות כבדות-חימוש, שבכל אחת מהן עד 64 תותחים ויכלו לפצות במידת מה על המחסור באוניות-קרב, אך קוטר תותחיהן הקטן יותר ביטל את יתרונן במספר התותחים בהשוואה לפריגטות החד-סיפוניות של בעלות הברית. הצי המצרי היה מצויד ומאומן טוב יותר מעמיתו העות'מאני, אולם אוניותיו צוותו במספר רב של מלחים צרפתים שכירי חרב, שספק אם רצו להילחם נגד בני ארצם. גורם זה תרם ככל הכנראה לתפקוד הלקוי של אוניות המצרים בקרב.

העות'מאנים הציבו סוללות תותחי חוף משני צדי הכניסה הראשית למפרץ, במבצר נאווארינו ועל האי הקטן פילוס, שיכלו לסכל את כניסת אוניות בעלות הברית למפרץ. קודרינגטון היה סמוך ובטוח, כי העות'מאנים לא יעזו לפתוח בירי, או שמא קיווה דווקא כי יעשו זאת, כדי לתת בידו תירוץ להשמיד את ציים.

מהלך הקרב

הצי העות'מאני-מצרי עגן בתוך המפרץ במערך דמוי-סהר שעומקו שלוש שורות, כשבאגפים מוצבות הקורבטות וספינות ההבערה.[18] תוכניתו של קודרינגטון הייתה לעגון בשטח הפנוי בתוך הסהר. תורת הלחימה הימית המקובלת ראתה היערכות זו כמסוכנת ובלתי רצויה, משום שהזמינה את האויב לנסות ולכתר את אוניותיך.[19] יתרה מכך, היות שהרוח השכיחה במקום נושבת מדרום-מערב, היישר במעלה הכניסה, הייתה סכנה שקודרינגטון יילכד במפרץ ולא יוכל לחלץ במהירות את אוניותיו בשעת הצורך. בחירת תוכנית זו מוכיחה מה רב היה ביטחון שלושת האדמירלים בעליונות הטקטית של אוניותיהם.

ב-20 באוקטובר, בשעה שתיים אחר-הצהריים, החלו אוניות בעלות הברית נעות אל תוך המפרץ דרך הכניסה הדרומית, כשבראשן אוניית הדגל אה"מ "אסיה" ועל סיפונה אדמירל קודרינגטון. האוניות התקדמו בשני טורים מקבילים, הבריטים ובעקבותם הצרפתים בצד ימין (דרום-מזרח, בכיוון נאווארינו) והרוסים בצד שמאל. סוללות החוף והקורבטות העות'מאניות שהוצבו בפתח המפרץ לא עשו כל ניסיון למנוע את כניסתם, אך אל קודרינגטון הגיע שליח מאת מוחארם ביי ובפיו הודעה, כי לא ניתנה לו הרשות להיכנס למפרץ ולכן עליו לעזוב תכף ומיד. קודרינגטון דחה את הדרישה בהשיבו כי בא כדי לתת הוראות ולא כדי לקבל. הוא אף הזהיר את הטורקים, כי אם יפתחו באש, ציים יושמד.[20]

אף שלא הייתה לקודרינגטון כל כוונה לפתוח באש, נמצאה אונייתו, כמו שאר אוניות בעלות הברית שאחריה, בעמדות קרב, כשפתחי התותחים בדפנות פתוחים למחצה. תוך כדי כך שב השליח הטורקי לחוף ובפיו תשובת קודרינגטון למפקדיו, ובחלוף זמן קצר נשמעה תרועת חצוצרות באוניות הצי העות'מאני, ואנשיהן נזעקו לתפוס עמדות ולהדוף את האורחים הלא-קרואים שחדרו לבסיסם.

ההוראות המפורשות שנמסרו למפקדי אוניות הברית אסרו עליהם לפתוח באש אלא אם יותקפו. למרות זאת הלחימה החלה כמעט מיד, תוך כדי היערכות האוניות. קודרינגטון טען אחר כך, כי העות'מאנים היו הראשונים לפתוח באש. הלחימה, על פי מקורות בעלות הברית, החלה באופן הבא:

אה"מ "אסיה", שנכנסה ראשונה למפרץ, הטילה עוגן סמוך לאוניית הדגל של מוחארם ביי, בזרוע הימנית של מערך הפרסה העות'מאני-מצרי. אה"מ "גנואה" ואה"מ "אלביון", שנכנסו אחריה, עקפו אותה ועגנו כל אחת בטווח ירי למול אחת מאוניות הקו של האויב. הפריגטה "דרטמות", בפיקודו של קפטן ט' פלואז (T. Fellows), ועימה עוד 6 ספינות קטנות יותר, 2 בריגים ו-4 סכונרים, הטילה עוגן בקצה השמאלי של המערך העות'מאני, כשמשימתה לפקוח עין על קבוצת קורבטות וספינות הבערה שניצבו במקום, בפינתו הדרום-מזרחית של המפרץ. תוך כדי כניסת שאר אוניות הברית למפרץ הבחין פלואז שצוות עות'מאני מכין את אחת מספינות ההבערה לשילוח, ומיד הוריד סירה כדי להורות להם לחדול. הסירה המתקרבת התקבלה במטח רובים, הקצין שבפיקודה נהרג ומלחים אחרים נפצעו, ובה בעת הציתו העות'מאנים את ספינת ההבערה. פלואז שלח קאטר כדי לגרור את ספינת ההבערה למרחק בטוח, אך העות'מאנים ירו גם עליה. כדי לחפות על צוות הקאטר, הורה פלואז לפתוח באש מוסקטים על צוות ספינת ההבערה. ממש ברגעים אלה נכנסה לתוך המפרץ אוניית הדגל הצרפתית "סירן", ובראותה את המתרחש פתחה גם היא באש מוסקטים כדי לסייע ל"דרטמות". מיד תקפה קורבטה טורקית את האונייה הצרפתית באש תותחים. עד מהרה התפשטה האש על פני המערך כולו.[21]

הקרב החל אפוא קודם שהספיקו אוניות הברית להשלים את היערכותן, אך למעשה היה הדבר ליתרון טקטי, שכן אוניות בעלות הברית לא הטילו עדיין עוגן ולכן יכלו לתמרן ביתר זריזות.

מאחר שהאוניות המטירו אש זו על זו מטווח קרוב, היה זה קרב התשה מעיקרו, בו נהנו בעלות הברית מיתרון מכריע בעוצמת האש ובמיומנות התותחנים. "אסיה" לדוגמה, אוניית הדגל של קודרינגטון, ניצבה בין "פאתיה בהרי", אוניית הדגל של האדמירל העות'מאני קפיטן ביי, לבין הפריגטה הדו-סיפונית "גרייר" (Guerriere), אוניית הדגל של מוחארם ביי. שתי האוניות העות'מאניות נפגעו בזו אחר זו ממטחי הדופן הקטלניים של האונייה הבריטית. סיפור זה חזר על עצמו לכל אורכו של המערך.[22]

בתום ארבע שעות הושמד למעשה הצי העות'מאני כולו. שלושה רבעים מאוניותיו טבעו: רבות מהן, שתורניהן ומפרשיהן נפגעו אך הן הוסיפו לצוף וניתן היה לתקנן, פוצצו או הועלו באש על ידי צוותיהן כדי למנוע את נפילתן בידי בעלות הברית.[23] כפי הנראה חששו הטורקים, כי בעלות הברית ימסרו את כלי השיט לידי היוונים. צעד זה הגדיל עוד יותר את מספר האבידות העצום בקרב הציים העות'מאני והמצרי, שכן רבים מאנשי הצוות נלכדו בכלי השיט הבוערים או המתפוצצים. שר הצי המלחמתי העות'מאני מסר לקודרינגטון, כי כ-3000 איש נהרגו ו-1109 נפצעו.[24] מכלל הארמדה העות'מאנית-מצרית, שמנתה 78 אוניות, נותרו כשירות לשיט 8 בלבד.[25]

אבידות בעלות הברית, כפי שדיווח קודרינגטון, היו 181 הרוגים ו-480 פצועים. כמה מאוניות בעלות הברית ניזוקו קשות: אוניית הקרב הרוסית "אזוב" (Азов) ספגה 153 פגיעות, 7 מהן מתחת קו המים. "גנגוט" (Гангут) ו"יזקיל" (Иезекиль) נפגעו גם הן. שלוש אוניות הקרב הבריטיות נדרשו לשוב לאנגליה לצורך תיקונים.[26]

תוצאות הקרב

קרב נאווארינו היה נקודת המפנה של מלחמת העצמאות היוונית. הוא גרם לפגיעה חסרת-תקנה בעוצמה הימית העות'מאנית-מצרית, ושלל מן הסולטאן את האפשרות להשלים את שיעבודה מחדש של יוון. כ-13,000 חיילים עות'מאנים ומצרים נותרו בפלופונסוס, אך מאחר שנותקו ממקורות האספקה והתגבורת בדרך הים, לא יכלו להוסיף ולשהות באזור לאורך זמן.

הסולטאן לא הודה בתבוסתו, אלא הגיב בשורת צעדים חריפים כפי שעשה עם פרוץ ההתקוממות ב-1821, אז ציווה לתלות משערי הקתדרלה בקונסטנינופוליס את גריגוריוס החמישי, ראש הכנסייה היוונית אורתודוקסית ופטריארך קונסטנטינופול לאחר שסיים את מיסת יום ראשון של הפסחא. שבועות אחדים לאחר קרב נאוורינו הכריז הסולטאן מלחמת קודש על מעצמות אירופה מתוקף מעמדו כח'ליף של אומת האסלאם. מהלך מוחשי יותר היה סגירת הבוספורוס למעבר אוניות זרות, צעד שנועד ללא ספק לפגוע ברוסיה, אשר כל סחר ים השחור שלה התנהל דרך המצר. הוא אף ביטל את הסכם אקרמן עליו חתם שנה קודם לכן, והורה למוחמד עלי שלא להסיג את צבאו מן הפלופונסוס.

צעדי התגובה של הסולטאן שחררו את בלמי ההתקפה היבשתית הרוסית לה ציפו זה זמן רב. רוסיה הכריזה מלחמה באפריל 1828, צבא רוסי עבר דרך הנסיכויות הרומניות, חצה את הדנובה ופתח במלחמה העות'מאנית-רוסית, השמינית במספר. באמצע 1829, לאחר מערכה ארוכה ועקובת דם, גברה ידם של הרוסים, ובספטמבר 1829, כשצבא רוסי חונה מרחק 40 מילין בלבד מעיר הבירה קונסטנטינופול, לא נותרה בידי הסולטאן כל ברירה אלא להיכנע. הוא נענה לרשימה ארוכה של דרישות רוסיות שנוסחו בהסכם אדירנה, שאחת מהן הייתה הסכמתו לכינון אוטונומיה יוונית כמוגדר בהסכם לונדון. תוך כדי כך ניהל קודרינגטון משא ומתן ממושך עם מוחמד עלי ושכנע אותו להסיג את צבאו מן הפלופונסוס. צבא איברהים פאשה עזב בסופו של דבר באוקטובר 1828, שנה לאחר קרב נאווארינו. יתר חילות המצב העות'מאניים פונו על ידי חיל משלוח צרפתי בפיקוד גנרל ג' נ' מזון. עד אפריל 1828 השתלטו צבאות היווניים מחדש על מרכז יוון.[27]

הקבלה באיחור של הסכם לונדון לא יכלה עוד להציל את הריבונות העות'מאנית ביוון. היוונים, שמפלת אויביהם ביבשה ובים וניצחונותיהם הצבאיים שלהם עצמם הפיחו בהם תקוות מחודשות, לא רצו לקבל דבר זולת עצמאות מלאה. בעלות הברית, שהתכנסו בוועידת לונדון ב-1832, זנחו בסופו של דבר את רעיון הריבונות העות'מאנית והסכימו לעצמאות, אך התעקשו כי המדינה החדשה תהיה מונרכיה ולא רפובליקה. מאוחר יותר באותה שנה אילצו המעצמות את הסולטאן לחתום על אמנת קונסטנטינופול, שהכירה רשמית בעצמאותה של ממלכת יוון החדשה.

מקורות

  • W. James, Naval History of Great Britain. London, 1837. זהו המקור העיקרי של הערך, וכולל רפרודוקציות של כמה מסמכים מקוריים, במיוחד הדוח של קודרינגטון אודות הקרב.
  • R.C. Anderson, Naval wars in the Levant, 1559–1853. Liverpool, Liverpool University Press, 1952.
  • R. Natkiel and A. Preston. The Weidenfeld Atlas of Maritime History. London, Weidenfeld and Nicolson, 1986.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Dakin, D., The Greek struggle for independence. London, 1973
  2. ^ מייג'ור סר ריצ'רד צ'רץ' (מפקד ראשי) וקולונל ק' פבייה (בצבא); אדמירל לורד תומאס קוקרן (מפקד ראשי) וקפטן פ' א' הייסטינגז (בצי המלחמתי).
  3. ^ ב-1827 מנו הכוחות היווניים הסדירים פחות מ-5,000 חיילים בהשוואה ל-25,000 החיילים העות'מאנים במרכז יוון ול-15,000 החיילים העות'מאנים והמצרים בפלופונסוס.
  4. ^ הסרבים והבולגרים השתייכו גם לעמים דוברי השפות הסלאביות.
  5. ^ ראו את הדיפלומטיה של דוכס וולינגטון בקונגרס ורונה, 1822.
  6. ^ הסכם לונדון (1827), סעיף 1.
  7. ^ הסכם לונדון (1827), סעיף 2.
  8. ^ הסכם לונדון (1827), סעיף נוסף (1).
  9. ^ הסכם לונדון (1827), סעיף נוסף (2).
  10. ^ Letter to his senior officers from Codrington Sept 8 1827. האיגרת מובאת כלשונה בתוך W. James, Naval History of Great Britain. Vol. VI, 473. London, 1837.
  11. ^ James, op.cit. VI 474
  12. ^ האי היה אותה עת בשליטת בריטניה, לאחר שנלקח ב-1815 מידי צרפת. ב-הסכם לונדון (1864) הוחזר לידי יוון.
  13. ^ James, op.cit. VI 476
  14. ^ Report to Codrington from Capt Hamilton (HMS Cambrian), מצוטט אצל James, op.cit. VI 476
  15. ^ Protocol of conference of Allied commanders 18 Oct 1827 מצוטט אצל James, op.cit. VI 489
  16. ^ Codrington's report on battle to Admiralty 21 Oct 1827 מצוטט אצל James, op.cit. VI 486-8
  17. ^ James, op.cit. VI 473-89
  18. ^ Codrington's report מצוטט אצל James, op.cit. VI 486
  19. ^ James, op.cit. VI 483
  20. ^ James, op.cit. VI 480
  21. ^ Codrington's report, מובא אצל James VI 486-8; D. Dakin op.cit. (London 1973).
  22. ^ Codrington's report מובא אצל James, op.cit. VI 486-8
  23. ^ Codrington's report מובא אצל James, VI 486-8.
  24. ^ קודרינגטון טען כי קרוב לוודאי שהמספרים הפוכים.
  25. ^ אוניית קרב אחת, 2 פריגטות ו-5 קורבטות.
  26. ^ Codrington's report מובא אצל James, op.cit. VI 486-8
  27. ^ D. Dakin op.cit.


ערך מומלץ
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0