הסכם לונדון (1864)
הסכם לונדון משנת 1864 היה הסכם שסיים את שליטתה של האימפריה הבריטית על ארצות הברית של האיים היוניים והעברתם ליוון.
האיים היוניים היו בחסות בריטניה מאז 1815 כחלק מההסכמות של קונגרס וינה וחוזה פריז.
ארצות הברית של האיים היוניים כללו שבעה איים בסמוך לפלופונסוס . ששה מתוכם שוכנים בים האיוני, בחופה המערבי של יוון: קורפו, קפלוניה, איתקה, פקסי, לפקדה וזקינתוס. האי השביעי, קיתירה היה אף הוא בפדרציה, למרות שהוא ממוקם מדרום לפלופונסוס.
מאז יוון השיגה עצמאות בשנת 1832, תושבי האיים היוניים הביעו את התנגדותם לשלטון זר וחפצו בהסתפחות למדינה החדשה שהוקמה. בישיבת ממשלה בשנת 1862, הודיע שר החוץ הבריטי פלמרסטון, כי הכתר הבריטי החליט לוותר על האיים לטובת יוון וכי מדיניות זו מקובלת גם על המלכה ויקטוריה. החשיבה המעשית מאחרי החלטה זו הייתה העלות הגבוהה של החזקת השליטה באיים לעומת החשיבות האסטרטגית הנמוכה שלהם שהלכה וירדה ככל שאוניות התרחקו בהפלגתן ללב ים, הרחק מהחופים. כחלק מההסכם בריטניה המשיכה לשמור על נוכחות אסטרטגית בים התיכון על ידי שימוש בנמל קורפו, וזה בנוסף לשליטתה על האי מלטה.
לאחר משא ומתן ארוך עם יוון, הסכם לונדון נחתם על ידי הנציג היווני חרילאוס טריקופיס (Χαρίλαος Τρικούπης) ב-29 במרץ 1864. ב-2 במאי 1864 יצאו הבריטים והאיים היוניים הפכו לשלושה מחוזות של ממלכת יוון.
הסכם זה היה הפעם הראשונה בה בריטניה נקטה במדיניות של דה-קולוניזציה מרצון.
שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] הסכם לונדון (1864)21522831